ציטוט של סופ”ש – עופר מזרחי

1st quote

אתמול אושפזתי בהדסה עין כרם לחצי לילה עם חבלת חזה. כן, בחינה מוצלחת לחגורה שחורה, נפילה אחת פחות מוצלחת.

ישבנו שם, אתגר ואני, במיון מבוגרים, ושתינו מים קרים מכוסות קטנות של מתן שתן. לא בדיוק ״מים שלנו״ למרות שכן.

ותודה, הייתה בחינה חדה.

ונזכרתי שפעם היינו שותים ויסקי גם באירועים פחות משמחים, עד שיוסי הפסיק לשתות אלכוהול. ובכול מקרה, אתגר סיפר על כל מיני דברים, ואני סיפרתי לו על המורה הקודם שלי שעזבתי בכעס גדול לאחר שעשה דברים שלא יעשו.

נפילה, כמעט 12 שנים עברו מאז. שיעור גדול ואני עומד ונושם בזהירות.

אז ככה זה עובד כשנפצעים בקבוצה, פרופסור ח. כותב הפניה דחופה על דף צהוב ומקומט, ללא חותמת. ד״ר נועם, כן ההוא מסיפור מחלת הנשיקה במשמרת לילה מחייך ואומר: ״אז אתה הג׳ודוקא שנפצע, הייתי צריך לנחש…״ לוקח אותי לסי.טי, בודק את הגיליון הרפואי, מחייך ומסתכל בדאגה.

ויוסי, יוסי ער עד לפנות בוקר, ומקבל דיווחים, ועונה בהאוווו וככול הנראה מרגיש שהיה חייב לבוא ולוודא שהכול בסדר. ולא בגלל שהושקעו בי רק אצלו כמעט 12 שנות דוג׳ו רובן בניסיון ליישר את הקמטים ולדאוג להאריך את פתיל הקרב שלי,

בכול זאת קרב אימון…

אחר כך בבוקר, בבית, אני מרגיש כמו מגדלי התאומים בהבדל אחד, אני עומד.

רואה את מה שיוסף כותב ליעקב ומה שיעקב חזן כותב לנו וחושב מחשבות על התמדה ועל נפילות שאולי הן עמידות.
נפילות במורים,
נפילות בעסקים,
נפילות בחיים,
נפילות בבחינה.
ומבין ש
פחות חשוב איך נפלת, חשוב יותר איך קמת להילחם ועמדת, ואיזה שיעור למדת על החיים כשכול נשימה כאבה לך. ועל לצחוק אין בכלל מה לדבר.

ועוד מעט נשתה מים שלנו שיוסי סחב על הגב.

2nd quote

akban lion

ציטוט של סופ”ש – עופר

1st quote

כבר שבועיים יש לי חום גבוה
ואני כמעט לא מצליח לקום מהמיטה
או מהספה.
הרופא כינה את זה בשם של רופאים
ואחר כך אמר ״מחלת הנשיקה״, נחכה שירד לך החום…
לאשתי אמר שאין מה לאשפז אותי ואין מה לעשות…

“תשתה הרבה ותיקח מורידי חום.”
במישוש הוא איבחן את בלוטות הלימפה המוגדלות והטחול, “גם השיעול (והגועל הזה שהוא מכנה תפליט) הוא חלק מהעסק״, הוא אמר. וד״ר נועם, פרטנר האימונים שלי, אישר פחות או יותר אותו דבר והוסיף שאשמור על הכבד… בדרך כלל הוא מציע שאשמור על הפנים.
אבל מילא.

אז כבר שבועיים לא זזתי, לא זזתי בכלל.
לא היה מצב כזה, לא במלחמת לבנון השניה שהיתי קבור בבונקר מחכה לארטילריה הסורית, לא כשכרתו לי את האפנדציט, לא כשהאף שלי בחר לראות מקרוב את צד שמאל של הפנים, לא כשהדירקטוריון פיטר אותי מהחברה שלי ואכלתי את הלב במשך חודשים.
פשוט לא קרה.
אז הנה פעם ראשונה, לא זז בכלל.

אתמול בערב חזרתי להתאמן, זו היתה החלטה מודעת מתוך בהירות של כמעט 40 מעלות חום.
למי שלא זוכר, העולם בשלבים האלו ניראה כמו יום שרב במדבר, החום עולה מהאדמה, ועולה ועולה ואז מהר מאוד אתה מוצא את עצמך בתוך השלולית של נווה המדבר מהפטא מורגנא.

אז לקחתי שני כדורים ידעתי שעוד מעט יגיעו הרעידות והשלולית.

זה היה אחד האימונים הקשים,לא רוצה להשוות למשהו אבל זה היה קשה, קשה מאוד.

הורדתי גרביים ונעמדתי בשיזן טאי.
העמידה הבסיסית ביותר. הסתכלתי קדימה ושמתי את הקשב שלי שם בחלל.
נשמתי 3 נשימות התחלתי להשתעל שיעול סרעפתי.
ירקתי.
נישכבתי חזרה.
זה היה אימון טוב.

לא נתתי מכה אחת, לא עשיתי סבאקי אחד לא תירגלתי קאטות מורכבות.
כאן היה אימון של סוטרת הלב
אם כל הניצחונות.

2nd quote