ללמוד איך לרכב על תגובה רגשית עתיקה

מאת יוסי שריף
רעש חזק, הבהק, תאונת דרכים, הופעה של סכנה, חשיפה מהירה לגובה, נפילה או כאב חזק, כל אלה יקפיאו אדם לא מאומן במקום. קיפאון רגעי זה הוא לא רק תנועתי, הוא גם רגשי ומחשבתי. זהו חלק עתיק ממערכת העצבים, חלק המשותף לנו ולבעלי חיים, האחראי לכך שאנו מגיבים הרבה לפני שנוכל לחשוב.

התגובה המיידית, רפלקס הבהלה, משרתת בעלי חיים וגם אותנו, היא עוזרת פעמים רבות להישרדות. בחיים המודרניים המורכבים אנו רוצים, בעזרת תגובות שלמדנו, להשתמש באותו מנגנון מהיר ולהלביש עליו תגובות שונות, מותאמות יותר לסיטואציה. תגובות משמרות חיים.

אינסטינקטים אנושיים אינם נפגעים כאשר מלבישים עליהם תגובות מתאימות, הם מקבלים מסגרת מועילה ודיוק. זו הדרך שצבאות מכשירים את החיילים שלהם אלפי שנים.

טכניקה או פרוטוקול של טכניקות צריכים להתאים לתוצאה שאנו רוצים ולא כל טכניקה מתאימה לכל המצבים.

וותיקי אקבן ומפקדים בצה״ל שעשו סדנת דטאנט ראשונה יודעים, כדי לשמור על קבלת החלטות בתנאים משבריים צריך לתרגל טכניקות של קשיבות כדי להלחם וטכניקות של קשיבות כדי להמנע מלחימה.

מה בין נשימה לנשימה

מאת דני הרשקוביץ – ממייסדי דטאנט
מפגש 1
אי שם, לפני כמה שנים טובות, בשעת בוקר מוקדמת. הכוח השני מודיע לנו בקשר שהוא ממוקם. אני מרגיש איך אני נדרך, הגוף מגיב, הנשימה, המבט מתחדד. הפקודות אומרות להביא אותו חי. “תן גז”, אני משחרר לנהג מילואימניק, נהג בחסד עליון. הוא טס ועוצר. פורקים, ברקע שני צרורות. אוטומטית יורדים במקום. אני מוודא שגם הצעירים יורדים (תמיד בפעם הראשונה הם בשוק..). האדרנלין שוטף את כולי. מאזין… זה 9 מ”מ לא שלנו, אני חושב לעצמי, ומיד שומע 3 מטחים, 5.56 זה שלנו… סורק את השטח, זריז ומאובטח. יודע, תיכף יהיה כאן בלגן, מפחיד אבל מוכר – יש תרגולת שהגוף שלי עשה הרבה פעמים.

הוא נלחם כמו חיה נרדפת, נלחמנו חזרה. הוא נפצע אנושות, הבאנו אותו חי לבי”ח אבל הוא לא החזיק מעמד. החיילים חזרו בשלום, התרגול עבד, האימונים הוכיחו את עצמם, שוב.
באותו זמן לא חשבתי על זה יותר מדי. שבועיים אחרי הייתה עבודה נוספת. ושוב, הגוף מתורגל, יש תרגולת, היא עובדת. אני יודע, ״תרגל 1000 פעם, במציאות זה יהיה שונה אבל מוכר״. אני יודע.

עוברות שנים. לפני מספר שבועות, בעבודה אחרת לגמרי, במשרד, אני מוצא את עצמי בפגישת עבודה. בוקרו של אותו יום מתחיל נפלא, ערב קודם עם הילדים, בבוקר ריצה, בקיצור, מצב רוח מצוין.
ובפגישה, הפתעה. קולגה מאגף אחר מתחיל לעוות את המציאות ואפילו לשקר, הכל כדי לנכס פרויקט משותף אליו ולממש אינטרסים של האגף שלו. הדם עולה לי לראש, כולנו באירגון אחד, לא? לא חבל על הביזבוז? של הכסף, של הזמן ומה בדבר הסיכון הפוטנציאלי? השטויות האלו מתנגשות עם בטיחות מקום העבודה ויכולות לעלות בחיים.

אני מרגיש איך אני נדרך בישיבה, הגוף נע קדימה, הראש נוטה לפנים, המבט ננעל על בר הפלוגתה, העינים מתכווצות. אני מנסה לדבר בהיגיון, להיות ענייני, למרות שגופי משדר תוקפנות. זה לא עוזר לסיטואציה, רק לשליטה שלי. זה לא עוזר כי הוא ממשיך. בשלב מסוים אני מרגיש שאני לפני איבוד שליטה. אני מבין שכבר עברתי למחשבות אלימות של ממש.

אני תופס שלמרות, אולי בגלל, כל מה שעברתי בחיי, טמבל-שקרן מצליח להדליק אותי, כמו פעם. אני נזכר בתרגולת שאני מלמד: BRAKE ,BREATH, CHANGE, CONTROL. אני מתרכז בגילגול העט שלי, עוד נשימה, לאט מגיע שינוי גופני. אני נשען לאחור ופותח את הגוף, עוד נשימה, זה עובד.
לא רגוע – איך אפשר? זה ממשיך – אבל כבר לא באטרף. לא מנצח, אבל גם לא מפסיד. הכי חשוב, שולט, לא מתפרץ. מסוגל לשמוע ולהחליט. אני מחליט, משיג דחייה כדי להתארגן ולבוא מוכן יותר.
וכמה ימים אחר כך, בבוקר, רץ ריצת שטח עם הכלבה שלי. היא בקלות ואני קצת פחות, אבל נושם, BRAKE ,BREATH, CHANGE, למרות כל מה שעברתי בחיי, משהו כן משתנה אצלי. רוח קלה מצוינת.
wolf howl
CC BY-ND 2.0 image by https://www.flickr.com/photos/tambako/