מילון אקבן למכות ביידיש

סוף סוף מצאנו את הדף בארכיון האינטרנט שם מסתתרות כל הגרסאות הקודמות של האתר בבקשה:

  • אובֶּער זֶעץ – עילית
  • אוֹיסשטֶעך – ניקור (עיין)
  • אַיינקנַייצ’ן – לקפל
  • אינטֶר זֶעץ- תחתית
  • בּוֹקס – אגרוף
  • בִּיס – נשיכה
  • בּרֶעכֶן – לשבור
  • גרֶאטְש – סריטה
  • הָאקֶן – להכות
  • וַולְגֶרן – לגלגל
  • ווּרף – זריקה
  • זָאט-זֶעץ – מכת צד
  • זבֶּנְג – מכה
  • זֶעץ – מכת כף יד פתוחה
  • חְלָאפ – סטירה “רטובה”
  • חְמָאלֶע – מכת פטיש
  • טְראַסק – מכת ריסוק
  • עָלֶנבֹּויגֶן בֹּמבֶּע- מרפקייה
  • פָּאטְש – סטירה (היעד הוא פנים בד”כ)
  • פלַסְק – סטירה
  • פרוֹנט זֶעץ – קדמית
  • קָאפ-זֶעץ – ראשייה
  • קָאפֶע – בעיטה
  • קְנַאק – מכה
  • קנִיפּ – צביטה
  • קְנִיקֶע – ברכייה
  • רָייס – קריעה
  • שטַאךְ – דקירה
  • שְטִיפּ – דחיפה
  • שְטִיקֶן – לחנוק
  • שְלַיידֶרן – להטיל לזרוק
  • שְמִיר – “מריחה”
  • האם צריך לתת ידע לאחר?


    מאת יוסי שריף

    אחד המורים שלי, אמר לי פעם, לפני יותר מעשרים שנה: “שריף, אל תגלה לתלמידים שלך הכול”. זה דבר יפני כל כך לומר, הדבר היהודי לומר הוא אולי :”חנוך לנער על פי דרכו”. אולי הוא התכוון לזה, אולי לא הבנתי אותו היטב.

    חשבתי על זה לא מזמן, חשבתי על זה בהקשר של הידע שלי באומנויות לחימה, ידע שמתחיל לקבל ביטוי במאגר המידע שלנו, אקבן-ויקי. חשבתי לעצמי “האם אותו מורה היה מרוצה מדבר כזה?”, סימן שאלה – אני לא בטוח – אני יודע שרוב המדריכים והוותיקים שאני מלמד מתלבטים בקשר לפתיחת מאגר הידע של בית הספר. נגד עיניהם בוודאי עומדת האימרה ההודית העתיקה, אמרה שאותה אימצו אינספור בתי ספר אזוטריים: “ידע שגילית הוא כוח שאיבדת“.

    בוודאי על כך חשב אותו מורה, אולי הוא רצה לשמור עלי מאבדן של כוחות.

    אפשר להעלות כמה הסתייגויות שתומכות בדבריו: אם יש אנשים שבשבילם נתינה היא בעייתית. אם הנתינה לוקחת מהם כוח, אז נכון מאוד, אותם אנשים ומדריכים צריכים להישמר ולא לתת. ועוד דבר, אם יש מקבלי נתינה שעדיין לא מוכנים לקבל, אז נכון, אסור לתת להם לפני הזמן. כמו שאומרים באקבן: “לתינוקות לא נותנים סטייקים“. אם הידע הוא מסוג כזה שייתן יתרון לאויב אז לא צריך לתת אותו. אבל אם האויב יכול בשני קליקים למצוא את הידע המסתורי שלנו ב-youtube אז כנראה שהוא לא כל כך מסתורי, אנחנו לא נטה את כף המאזניים לרעתנו, האינטרנט כבר עשה את זה. (במאמר מוסגר אוסיף שאם מורה חושב שהאויב הוא התלמיד אז הוא אינו מתאים לתפקיד הוראה).

    אבל זה לא העניין, “ידע שגילית הוא כוח שאיבדת” אינו עוסק בשמירה על חלשים מפני איבוד כוח או ידע מתקדם מדי, זה פתגם אבסולוטי, כוחני, פסוק שמתאים להלך מחשבה מסוים, הלך מחשבה של כאלה שיודעים.

    לא אימצתי את העצה של המורה הזה, אני יודע את שטח הפנים של הניסיון שלי ואת הנפח של המקצועיות שנובעת ממנו אבל אף פעם לא הרגשתי או חשבתי שהידע שיש לי הוא מוחלט, ההיפך הגמור, אני מרגיש פעמים רבות, גם בזמנים טובים, שיש חורים בידע שלי, שהביצוע הנובע ממנו עדיין אינו טוב מספיק.

    במקום שלי ושל – אפשר להגיד בביטחון – כל המדריכים בבית הספר שלנו ללחימה: באקבן, במקום הזה יש עוד הרבה ללמוד, במקום הזה הידע שקיים כבר הוא רק הפיגום, השלד, שעליו נבנות תובנות חדשות. אחת מאבני הבניין של התובנות היא דיאלוג.

    יש ערך עצום בנתינה מילולית של ידע. לפעמים אני לא יודע את מה שאומר בעוד רגע. האמירה, העשייה של ההסבר, מחוללת קסם ויוצרת בתגובה לקשב של האחר, ידע חדש.
    אני מכור לתהליך הזה, אם הייתי נותן לו שם הייתי קורא לו Open end, להבדיל אותו מ”גורואיזם” ממקום שם יש באמת מישהו שיודע אמת אבסולוטית. ב – Open end אף אחד לא יודע מה יקרה בעוד רגע, מה נדע אז. אנחנו רק יודעים את הדרך, לדרך שלנו יש גבולות ברורים, זוהי דרך של מקצועיות, אנושיות, יעילות, אחריות, בדיקה ותחקור. אבל איננו יודעים לאן תוביל הדרך אלא את החוויה, את ההתרגשות של גילוי חדש וחלוקה שלו, הבנה שהיא כבר לא פרטית אלא שייכת גם לאחר.

    ישבתי עם נבות – שודאן וותיק בג’ודו ואקבנאוט – לשיחה על כוס קפה. נבות הוא (גם) קונדיטור מוסמך, מהמיומנים והמנוסים שבישראל. ציטטתי לו: “Knowledge revealed is power lost” וחשבנו שנינו איך חלק מהמעולים שבמעולים שבמקצוע שלו מוכנים לגלות הכול. פייר הֶרמֶה (Pierre Hermé) למשל, מלמד בכמה בתי ספר, מחזיק סטז’רים בקונדיטוריות שלו, מחלק מתכונים לספרי אוסף של אחרים וכמובן מסביר בטלוויזיה.

    לא התבלבלנו, חלק ממה שפייר הֶרמֶה יודע אינו ניתן להעברה במילים, חלק זה הוא סך כל הידע והניסיון שלו חלקי האישיות – מי שפייר הֶרמֶה הינו. אולי לכן אין למר הֶרמֶה הרבה בעיה ללמד את כל מה שהוא יכול ללמד, התמצית נשארת שלו ולא רק, הוא מקבל חזרה את כל מה שהוא נתן באופן מודע, זו המתימטיקה.

    כדאי לתת את הידע, לא רק שנקבל אחר תמורתו אלא שיש בו רמות כאלו של מורכבות, תחכום וניסיון שמי שאינו במסלול של עבודה תחת מורה שמבין את התהליך לא יכול למצות אותו.

    הפתגם שמתאים כאן אינו יפני, הוא זה שהולך איתי יד ביד כבר יותר מעשרים שנים של הוראה: ” שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם כִּי-בְרב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ”.

    טיפוס על עצים להולכי רגל

    מהדורה ראשונה אזלה מזמן וכיום נודע לנו מפי מחזיקי הזכויות שלא יצאו מהדורות חדשות… אבל אפשר להשיג אצל רובינזון, ספרים נחלת בנימין 31,
    הנה הקישור לאתר המוזר שלהם הכניסו את שם הספר “טיפוס על עצים להולכי רגל” או פשוט: “טיפוס” ולחצו על כפתור “חפש ספרים”.

    ותוכלו בסוף התהליך המייגע להנות מההרגשה שהספר החשוב הזה אצלכם בספריה. או אפילו לקרוא אותו ביום שישי על המרפסת ולהגות בשמות המסתתרים מאחורי הדמויות. האם יוליוס חול הוא לוקאס? מי הוא אלדברן? מי יהיה הנוסף האמיתי?

    אם אלו השאלות שיטרידו אותכם ביום שישי אחה”צ אז כנראה שאתם חיים טוב.

    איסוף מצרכי מזון לקראת חג הפסח

    מאת סילביו ברקו

    קבוצת ת”א בשיתוף עמותת “ניצב רפאל” יוצאים במבצע לאיסוף מצרכי מזון לקראת חג הפסח למשפחות נזקקות.

    נשמח אם תביאו אחד ממוצרי מזון הבאים :סוכר, תה, ריבות, שימורים שונים, ממתקים, תבלינים, שתיה קלה, חומרי ניקוי וכל חומר גלם יבש אחר.

    איסוף המוצרים יערך בין התאריכים 18-27.03.2007

    תודה על שיתוף פעולה

    סילביו

    חברות – סעיף שני בקוד האתי של אקבן

    מאת יוסי שריף

    כשכתבתי את הקוד האתי נעזרתי, כמו שאני אוהב, בדעות המתנגדות של הרבה וותיקים. חלקם ביקרו את הצורך בראי כזה של התנהגות וחלקם הבינו את הצורך אבל התמקדו בסעיפים שלא מצאו חן בעיניהם. אחד משני הסעיפים האלו היה, למרבה הפלא, חברוּת.


    אחד המבקרים העיר שאולי כדאי להחליש את הערך, לקרוא לערך: רעות, או אולי, ידידות, שני – ותיק מקבוצה באזור המרכז – היה בוטה וישיר יותר, הוא אמר: “מה לי ולמתאמנים בירושלים? אני מכיר אותם? לא. אני מכיר את החבר’ה שלי ואני חבר רק שלהם”.

    כתבתי בסוף מה שרבים אחרים ואני הרגשנו ואחר כך חיכיתי, הזמן הוא חבר טוב של ההבנה.

    חברות היא לא רק רגש. בוודאי, היא גם רגש והיא מתחילה ברגש אבל היא אינה יכולה להסתמך ברגש. רק יחידי סגולה, מאומנים מאוד, יכולים להסתמך ברגש. הרגש משתנה – לרוב בלי שיש לנו הבנה או התרעה מראש: אולי אנחנו סובלים מקלקול בטן, אולי מונודיאלוג, ופתאום, כלום, הרגש השתנה. לא, הרגש אינו הדבר היחיד כאן, למרות כל מה שאנחנו לומדים על חשיבות ה”חיבור לעצמי” והביטוי העצמי.

    מה שעושה כאן זה הגוף: העמידה, הבסיס, התרגולות והרנדורי של החברות. וזה שביל אחר לגמרי מ”ביטוי עצמי” זה אומר עבודה.

    חברות מתחילה ונגמרת ברגש של קרבה ושייכות. זה לא הכול, רק הבסיס, מה שהופך אותה למציאותית זאת העבודה, וכמו תמיד, בתוך סרגל מאמצים מתון. עבודת החברות היא לרוב בסך הכול נוכחות ודו-שיח.

    מה זה חבר שלא עוזר? זה יכול לקרות, אבל מה זה חבר שלא נוכח? זה כלום. עבודת החברות היא פשוטה ומעשית, נוכחות, תמיד תוך כדי ידיעה של המורכבות, תוך כדי התחשבות בהרבה גורמים, גם בכוחות וביכולות שלי, אבל עבודה, לא “רומנטיקה” ובטח לרוב לא הקרבה. לא צריך להעביר זקנות את הכביש, (במיוחד לא נגד רצונן ל.) אבל צריך לשים לב, לפעמים צ’פחה עושה את העבודה.

    אחרי זמן התברר שלוותיק שאמר שאלו שרחוקים ממנו קצת אינם חברים לא היה רצון לעבוד, התברר שבתקופה מסוימת לא היה לו אפילו כוח לעבוד בשביל הרגש שלו לקרובים אליו, אז הוא כמעט איבד את כל מקומות העבודה שלו. כמעט, אבל לא, החברים שלו עבדו ועובדים שעות נוספות בשבילו אז הם כיסו עליו כשהוא נעדר מהעבודה.

    כמובן שהם התקדמו, עכשיו הם בכירים, יש להם גם נוכחות בשביל עצמם, עשירים ברגשות. ככה זה שלוקחים סיכונים ועושים ת’עבודה.

    הכול עובר דרך מה שאנחנו עושים, מה שהגוף שלנו עושה.

    תחליפי אדם

    מאת יוסי שריף

    שמעתי מישהו אומר: “לכל אחד יש תחליף”, בתחילה הגבתי בחיוב, “נכון” אמרתי, אבל מיד חשבתי שוב, כמובן שלא, רק למכונות, לחפצים ולסוגי אוכל מסוימים יש תחליף וגם כן, מרגרינה זה, איך לומר, רק מרגרינה.

    לאנשים מלאים אף פעם אין תחליף. מה שממלא את האנשים הוא המקום שלהם, המקום שלהם בחיים שלי. אם תופס מישהו מקום שולי, פונקציונלי, בחיים שלי אז למקום הפונקציונלי יש תחליף, ללב אין תחליף. ללב יש תחליף רק כמשאבה ולפעמים צריך לחדש את הפונקציה הזו, אבל מי המטומטם שירצה להחליף געגועים במשאבה? שאלה מטומטמת, יש הרבה דווקא.

    אם יש אומץ, יש אבדות – יש חיים. יש מציאות כל כך גדולות שמי שנמצא בעסקי התחליפים לא יכול לנחש.

    פ. אמר פעם: “One life” ועצר, אחר זמן מה אמר: “One person” כשהוא זוקף אצבע אחת. אחרי כמה רגעים הוסיף עוד משהו, טוב, בפעם אחרת.

    כמובן, גבי ערך את הסרט הזה. תודה.

    מכתב פתוח לקבוצת באר שבע

    מאת ליאור כץ

    שלום לכולם
    כחודש עבר מאז שהעברתי את הקבוצה לידי דן. חודש ארוך במיוחד עבורי. להיות בבית בערבים זה אומנם כיף אבל העבודה קשה וסיזיפית עוד יותר מלהדריך…

    זו תקופה שמיכל (בת הזוג שלי) ואני צריכים לאזור הרבה כוח ולטפל בילד הקטן שלנו, עידו, בנוסף על גידול הילד הגדול, עבודה, חיי זוג וכו’. זה אתגר גדול לעשות את כל זה בצורה טובה.

    אני מתגעגע אליכם, אל האימונים, ההבנות, הזיעה, הצחוק, התה והעוגיות של אחרי.
    תודה רבה על המתנה שקיבלתי מכם דרך דן. הבנתי שכמעט כולם מתמידים ומופיעים לכל האימונים, דבר שמשמח אותי מאוד.
    אני מתאמן בקבוצה אצל יוסי פעם בשבוע ומשתדל להיפגש עם לפחות עוד שני אנשים לעוד אימונים על בסיס קבוע בנוסף לאימונים העצמיים שלי כך שפחות או יותר אני לא אוסף חלודה.

    העבודה הקשה עם עידו מסתמנת כמשתלמת והוא מתקדם לאט לאט. ביקרו אותי כבר מספר אנשים מהקבוצה, ודן בא להתאמן איתי על בסיס קבוע. כולכם מוזמנים בשמחה. אני זמין בטלפון לכולכם.

    אוהב אותכם הרבה

    להתראות

    ליאור

    נ.ב.
    בגלל עניני ביטוח ובירוקרטיה, האחריות הכוללת על הקבוצה היא עדיין שלי עד לסוף חודש מרץ 2007.

    AKBAN-wiki און ליין!


    מאת יוסי שריף

    בגלל פריצה והורדה של בסיס המידע הטכני שלנו אנחנו חייבים להעלות את האקבן-ויקי ולעשות אותו פומבי הרבה הרבה לפני שתכננו. אם לא נעשה כך אולי מישהו יציג את המיזוג הטכנולוגי שעשינו ואת שיטת הארגון הסמנטית שלנו כשלו. אנחנו מנסים שזה לא יקרה.
    האקבן-ויקי הוא נסיון שהתחיל מתוך רצון לקטלג את כל טכניקות הבודו נין ג’יטסו. לדר’ איתי אברהם ולי יש ג’וק, אנחנו רוצים לדעת יותר, וכך במהלך שנים של ריצות במעלה ההר בירושלים, לפני האימון אנחנו בונים ומחרבים טכנולוגיות שיעזרו לנו בכך. עברנו מגליונות אקסל לאקסס ומשם לתיקיות ורטואליות מקושרות אבל שום פתרון לא הניח את דעתנו עד עתה. כרגע יש בידנו טכנולוגיה מנצחת, שילוב שבנינו בעמל רב, “מחסן וירטואלי” עצום מאורגן לפי עצי מידע לוגיים ובעל האפשרות לתאור יחסים וחוזק קשרים בעזרת רשת סמנטית.

    לקח הרבה זמן ועדיין רוב “המחסן” ריק מפני שצריך לצלם מחדש טכניקות רבות והמדריכים עסוקים מאוד, איש איש בעניינו.

    אבל אין דאגה, המחסן יתמלא, יש כבר כמה שמפנים את הזמן לכך. ועוד – הרחבנו את בסיס המידע כדי לאכסן ולחדש את כל שיטות הלחימה.

    בוודאי יהיה מעניין מאוד בשנים הקרובות.

    אנחנו הראשונים שפתרנו כך מספר בעיות, העיקרית שבהן היא המתודה המעשית לתיוג הערכי של מדיה וויזואלית. הויקי היחיד באומנוית לחימה הוא של ג’ו ג’יטסו והוא עוסק בעיקר ב-“מי לימד את מי” ולא מציג ממשק מתאים לטכניקות ויזואליות. אנחנו הראשונים שמציגים ממשק פועל של שני שרותים חינמיים: ויקימדיה ויו טיוב.
    אנחנו הראשונים שמשתמשים בשפה סמנטית כדי לתאר קשר בין טכניקות. טוב להיות מקצועיים וראשונים, אבל זה לא מספיק.

    הויקי הזה יתפתח מהרצון הטוב והיכולת המקצועית הגבוהה של כולנו, פריצת הדרך אינה מספיקה כדי לומר שזה כבר שביל.

    www.akban.org/wiki







    הדוג’ו הסמוי מן העין


    מאת יוסי שריף

    גדלתי מגיל שלוש עשרה בדוג’ו של המורה שלי, דורון נבון. בתחילה היו האימונים בביתו הישן באפקה, אחר כך עברנו ללול ישן, שיפצנו וניקינו צואת תרנגולות ושתלנו במבוק. הכל במקום ששמו כל כך מתאים: רחוב הפרחים בקריית שאול. בין שדות בור רחבים ובית הקברות של תל אביב.
    אחר כך קרו דברים רבים, עכשיו יש שם בית מסחר לעיצוב פנים. הבמבוק עדיין גדל שם.

    ואני נדדתי לדוג’ו אחרים: במקלט בבית הכרם, שם הציף הביוב את האולם בכל חורף, במסדרון ליד השרותים בבית ספר א.ד. גורדון, במועדון עיריטף ברמת השרון, מתחת לפילים הוורודים. כמו שאומרים האינדיאנים הזקנים: “הרבה חורפים…” ואצלי זה היה, ועדיין, הרבה מזרנים להניח, ושרותים לנקות.

    הרבה שנים כבר אין לי צורך בדוג’ו, כמו שאין לי צורך ללבוש בגד מיוחד באימון הבוקר. הדוג’ו לא חשוב, הוא זמני, אבל הוא גם הזדמנות להפגש ולהחליף דעות. בשבילי הדוג’ו יכול להיות ביער, כשאני עם וותיק, מנסה לעשות ולהבין בפעם האלף קאטה של קטורי, בשבילי הדוג’ו הוא גם חלקים מסוימים באתר בהם אני יכול לסדר את הידע שלי וללמוד מוותיקים.

    הדוג’ו שהוא ממשי כבר חנות מזמן, הדוג’ו הסמוי אף פעם לא יהיה חנות, הוא מתקיים מכוח הכבוד. מי שמבין יכול להתרווח, מי שלא מבין צריך להתפכח.
    וזה חרוז די מנצח.