האגאקורה – פיסקאות על מאמץ נכון


מאת ליאור כץ

תהיה זו מחשבה חסרת מעוף, לחשוב שלא תוכל להשיג את אותם הישגים ששמעת או ראית שהשיגו המאסטרים. המאסטרים הם בני אדם. גם אתה בן אדם. אם תחשוב שתהיה נחות בעשייה מסוימת, מהר מאוד תמצא את עצמך על הדרך הזו.
מאסטר איטאי (Ittei) אמר: “קונפוציוס היה מלומד גדול כל כך מפני שהיה לו את הרצון להיות כזה בגיל 15, לא מפני שלמד הרבה כל כך לאחר מכן.”
אותו הדבר אומרת המימרה ה זן בודהיסטית: “קודם כל כוונה, אחר כך הארה.”

אומרים שאפילו לאחר שהראש נערף, אדם יכול לתפקד בצורה מסוימת. העובדה הזו ידועה מהדוגמאות של ניטה יושיסאדה ואונו דוֹאוֹקֶן. איך יתכן שאדם יהיה נחות מהשני? מיטָני ג’וֹקיוּ אמר: ” אפילו אם אדם חולה מאוד ונוטה למות, הוא יכול להחזיק עוד יומיים שלושה”.

לפי אבותינו, אדם צריך לקבוע את החלטותיו במרווח שבין שבע נשימות. אדון טָקָנוֹבוּ אמר : ” אם זמן ההבחנה הוא ארוך, ההבחנה לא תהיה טובה.”
אדון נָאוֹשיגֶה אמר : “כאשר דברים נעשים בנחת, שבעה מתוך עשרה מהם לא יעלו יפה. לוחם הוא אדם שעושה דברים במהירות.”
כאשר המחשבה נודדת לפה ולשם, לעולם לא תִקָּבַּע מסקנה. במחשבה נמרצת, טרייה ולא מתעכבת, אדם ישקול את שיקוליו במרווח בין שבע נשימות. זה העניין בלהיות נחוש ולהיות בעל היכולת לחתוך דרך מכשולים אל הצד השני.

לאחר שלקחתי על עצמי את גישת המתאמן, לא ישבתי באופן מרושל, לא בביתי ולא במקומות אחרים. אף לא דיברתי מילה, אלא, אם הדבר לא היה יכול להיעשות כיאות ללא מילים.
עשיתי מאמץ ליישב דברים ע”י ניסוח עשר מילים במילה אחת. יַמַאזַקי קוּרַנְדוֹ היה אדם כזה.
* הספר נכתב ע”י יאמאמוטו טסונטומו 1659-1719 . התרגום מאת ליאור כץ תוך מהדורת 1983 בהוצאת Kodansha

אליצור שאולין נגד בית"ר קטמון


מאת יוסי שריף

חלמתי ואני עדיין חולם, מכל מיני סיבות, על שהות במנזר זן. זה כיף לברוח במחשבה, לא מחייב. אחרי ההרפתקה המסוכנת בדמיון, אפשר לפתוח את המקרר ולנוח מול הטלוויזיה. המציאות, במקום לימוד אמתי, נוחה פחות. מנזר טוב הוא מקום בעל דרישות שאינן מתאימות את עצמן לחלומות. אדם הנכנס למנזר חייב, כמו בכל לימוד טוב, לכפוף חלק מעצמו בהיכנסו בשער ולחוות לימוד הנכנס מבחוץ, ולא הנחלם מבפנים.

לפני שראיתי, דמיינתי מנזר זן כמקום מיסטי של רגיעה וחולמנות. המקום האמיתי אינו דומה לחלום שלי. כשמבקרים במקום ”’ זן”’ כמו אייהייג’י זה רק נראה דומה, לכמה שעות, כשנשארים לעבוד זה דומה יותר לטירונות בלגיון הזרים. אין בחדר המדיטציה שום פרט מיסטי. יושבים שעות עם הפנים לקיר, אח”כ קמים, הולכים, עובדים בניקיונות, במטבח או בגינה ושוב יושבים וסופרים נשימות. צריך להעיר את הנזירים האחרים בכל אגפי המנזר באותה שעה בבוקר. זה אומר שתורן ההשכמה קם בשעה 03:30 בבוקר ורץ בספרינט מטורף כשהוא מצלצל בפעמון כמעט 3 קילומטר במסדרונות של הבניינים. מתלהבים ורומנטיקנים לא מחזיקים מעמד, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים ובטח שלא לאורך שנים. יש שמוכנים לנסוע למנזר שאולין או ליפן העתיקה, מנגד – לעשות שכיבות סמיכה כל יום, לרוץ קצת, להתאמן על שק, או אולי: להגיע כל שבוע לאימונים – את זה הם לא מסוגלים לעשות. סימן הפנטזיה הוא תמיד החריקה של הבדלי הילוכים בין מהירות גלגלי השיניים בפה וברגליים.

זה הטומטום בתוכנו שחושב שהוא מוכן לקפוץ עם יאסון על אוניה ואחר כך לרוץ עם ארגורן ולגולס שלושה ימים, אבל לעשות פעם ביום כושר, סטים של מתח? זה קשה.

מה לנו ולמבנים צופני סוד על שלוחת ההר ביפן? לנו יש כוכב כלא: חוב במכולת, מילואים, ושכנים מעצבנים. לנו יש טמבל שחותך את האופנוע בצומת. לנו יש מלחמות.

נזיר שאולין לא יחזיק מעמד יותר משבועיים. יצחקו על העובד הזר הסיני, ילשינו להגירה, יגנבו לו חשמל, יפרצו לו לדירה ויאיימו עליו. ואם הוא יפעיל קונג פו, אז המפסיד בקרב יביא לו למחרת את אח שלו וכל החברים עם קרשים ובלגן. זה לא בגלל שהוא זר, זה בגלל שבמנזר לא לומדים כאן ועכשיו – לומדים שם ופעם, לא לומדים לדבר במקומית. מי שלא יודע לדבר במקומית לא יכול לתרגם את המפות העתיקות ובגלל זה הוא יתבלבל, יכנס לדיכאון, מה לעשות כשיום רודף יום ובשבוע הבא מחכה רק צו מהמילואים או קנסות חניה. מה לעשות כשבחורה מוצאת חן בעיניו? אולי בשבתו במנזר, הוא הפעיל את כל לוח המכשירים של הגוף והנפש אבל כאן ועכשיו הוא לא יוכל להרים מתג אחד של הפעלה.

הפרקטיס שלנו מתקיים כאן ועכשיו, זו משימה מאוד מאוד מאוד קשה. כאן ועכשיו מחוברים בתרבות שלנו רק עם הנאה, לא עם עבודה. במנזר של המפות העתיקות אנחנו מוקפים כל הזמן בסביבה שמעודדת את העשייה, אלא שהחברים, פייסבוק, הטלוויזיה, העיתונים – מפריעים לתרגול. צריך כאן תרגום.

הרבה בחברה המערבית בנוי על מה שחייבים לעשות (שזה בד”כ עבודה), ועל לשכוח את מה שחייבים לעשות, לשכוח באמצעות בידור. איזו צורת חיים מטורפת ושכיחה. אי אפשר להשתמש בשכחה כזו בתרגול אומנויות לחימה, צריך להתעקש לזכור. התזכורת היא האימון החוזר, התזכורת היא הסביבה הנכונה, הקושי; הרבה ישיבות ניהלנו ב ריצה עם תיקי גב בעליה להר משואה, הרבה אימונים טפטפנו בחום של הדוג’ו הישן בתל אביב. וכמה אבק וחול אכלנו בהר איתן, במדבר ובים.

“לצום במנזר אפשר בקלות שבוע, זה לתיירים. אבל חפש את מי שגר מעל קונדיטוריה וצם – לך תהיה תלמיד שלו.”

המנזר הוא כאן, מקושט במזרוני פלסטיק קרועים ומסריחים, חצוב באולמות כדורסל וחדרים מוזנחים של מתנ”ס. המנזר מתחיל במפתן הדוג’ו והדוג’ו הוא כל מקום שם זוכרים להפעיל כבוד לעשייה. הולכים כדי לאסוף כוח, הולכים ממקום ששם זוכרים למקום ששם זוכרים. צועדים דרך קירות. ראש בקיר. ככה.

"דו", "טריקה", "דרך"

מאת אדם מיודובניק

הנינג’יטסו מגיע לארץ לפני כ- 35 שנה. 900 שנה של מסורת לחימה במזרח הרחוק עושות את דרכם למזרח התיכון. ישראל היא ארץ רב תרבותית, יהודים מכל היבשות ומכל התרבויות. במשך התהוות המדינה, צומחת תרבות מעורבת: אנשים מליטא אוכלים שווארמה מטורקיה וחברה מעיראק אוכלים שטרודל תפוחים מאוסטריה. הידע שהבאנו מהגלות מקבל את תשומת ליבנו במשך השנים, אך מה עם התרבות שהייתה כאן בארץ לפני שהגענו? חייבת להישאל כאן שאלה: והיא עוסקת לא רק בידע שנכנס לחברה הישראלית (ומכאן לנינג’יטסו), ממדינות מהן הגענו, השאלה היא: כיצד השפיעו על היבוא התרבותי, מנהגי הארץ הזו?

בשנות השבעים, שבר דורון נבון רצף של 900 שנה בכך שהוציא את ה נינג’יטסו מכור מחצבתו. לנין ג’יטסו ביפן יש רקע תרבותי שהתבסס ונקבע במשך השנים, הבאת דרך חיים זו במדויק לארץ ישראל היא בלתי אפשרית. היום אנו נמצאים בשלב בו הכיוון נבדק, אין לנו מרשם, אנחנו מחפשים את הדרך הייחודית לנו, לנינג’ות הישראליות. כעת, באופן מודע ובלתי מודע, כדי להחזיר את האומנות שלנו לאיזון, עלינו למצוא את ה”דרך” מחדש. זה השלב ההתפתחותי בו אנו נמצאים כיום. אך מה משפיע על עיצוב דרכינו, מתוך מה שהייה כאן לפנינו:

2000 שנה חי עם בגלות, שואף ומקווה שעם בוא המשיח, הוא יחזור לארצו. לפני כ – 250 שנה חל מהפך פילוסופי אדיר שהביא לשינוי מגמות בעולם. תנועת ההשכלה מביאה לשינוי בתודעה היהודית, בתפיסת היהדות וברעיון קידום הגאולה. העם היהודי הופך חזרה מגורם פסיבי לגורם אקטיבי. לאורך השנים, תמיד הייתה עליה לארץ, אך זו עלייה הייתה של מתי מעט, אנשים דתיים ויוצאי דופן. בסוף המאה ה – 19 מתחילים, מסיבות רבות ומגוונות, לעלות לארץ ערב רב של עולים מהגולה. עולים אלה מגיעים לארץ מדברית ובעיקר כפרית. ארץ שנחה תחת שלטון של האימפריה העות’מאנית, שהייתה בשלב זה בפרפורי גסיסתה לאחר 500 שנות שליטה מהודו ועד שערי וינה. פלסטינה נוהלה בטורקית ברמה האימפריאלית ובערבית ברמה המקומית.

מגיע היהודי האירופאי ופוגש בערבי המוסלמי: גאווה בתרבות ובשפת המדבר, קבלת אורחים ונקמת דם…דת שונה, אבל אותו האל ואותו יחס לשלטון. (משמעות המילה אסלאם היא כניעה, הכניעה לאל היא ערך עליון, בין אם אתה סוני או שיעי עליך להפגין יראה כלפי האל ונציגיו (השלטון) עלי אדמות). נחזור לאותו היהודי שהגיע לארץ עם אידיאלים של יישוב הארץ: השכלה גבוהה, שנים של חוסר צדק, עם שנרדף בגלות מגיע לארץ, למדבר, נכנס לאוהל הבדואי, מתיישב לשתות קפה ולעשן נרגילה לצלילי הדרבוקה.

הצבר הראשון בהתהוותו, יודע עברית, הוא יודע להגן על עצמו, הוא לא יהיה נרדף כהוריו באירופה, יהודי גאה – היהודים בגלות הושפעו מהתרבויות המקומיות והתרחקו מהתפיסות התנ”כיות של “שן תחת שן” “עין תחת עין” ו”הקם להרגך השכם להרגו” – אך כאן, בארץ ישראל, החוקים הללו ודרך החיים הזו, מתחילים לחזור. החוק המוסלמי נשאר נאמן למאה התשיעית, מי שמשקר מאבד את הלשון, ומי שגונב מאבד את הידיים. הצבר, בצורה מסוימת, מאמץ ראיה זו לחיקו בהתאם לנסיבות. מתחיל “פרויקט” השומר, יהודים עם מנטאליות של מונגולים מהערבות והשכלה אירופית מעודנת, אנשי אקדמיה ובו בזמן לוחמים עיקשים. ההשכלה באה מהאירופאים אך הלוחמניות באה מהמציאות המזרח תיכונית. הצבר אומר: “אם לא נלחם בהם כפי שהם נלחמים בנו אנחנו אבודים”.

מלחמת העולם השנייה נגמרת והצבר מקים מדינה. לארץ מגיעים כל אותם פליטים וניצולים של השואה ומדחיקים יחד עם הצבר, את זוועות האתמול, הם לא רוצים להיות מקסימיליאן פוזננסקי אלא משה הרפז. הם רוצים להיות ישראלים, הם רוצים להדמות לצבר.

מדינת ישראל בנתה את עצמה על דוגמת הצבר הממולח והמחוספס, אבל הצבר, כפי שהסברתי קודם, בנה את עצמו על בסיס המנטאליות המקומית. בכל זאת יש הבדל מאוד רציני בין תפיסת הצבר לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה, היה הסכסוך היהודי ערבי סכסוך גיאוגרפי ופוליטי. שני הצדדים, למרות הלחימה העיקשת, שמרו על כבוד האחד כלפי השני, במגבלות המציאות. אחרי המלחמה, עם בוא יהודי הגולה, התווסף גם האלמנט הדתי וחוסר יכולת של היהודים למצוא שלווה במקום אחר בעולם. היינו אחרי השואה, ולא היינו מוכנים שדבר כזה יקרה שוב אי פעם. הערבי ממושא ל”כבדהו וחשדהו” הפך ל”חשדהו”!!! התרבות המקומית הפכה מתרבות מכובדת ומוערכת לתת-תרבות האויב, תרבות של ברברים חסרי תרבות, שפה ומנהגים…

המעניין הוא שלפני שהתהליך המודע הזה ארע כבר הספיקו לחדור הרבה מהמנהגים הללו לחייו של הצבר. הצבר אינו לוחץ ידיים הוא נותן כיף ושואל “כיפאכ”?, שותה קפה שחור מפינג’אן, אוכל חומוס, שר על צלילי חליל במדבר וצועק יאללה!!! הצבר מקים מדינה ונלחם להגן עליה, שוב ושוב. הצבר, כמו ה נינג’ה הישראלי, לא מוותר: רוח לחימה, עקרונות, הליכה יום יומית בין חיים למוות, והניסיון להגיע לאמת, להגיע לאחדות?

בנינג’יטסו מצאו דרך, דרך שמתאימה ליפנים, אנחנו מחפשים דרך שמתאימה לישראלים. לצערי הקרבה שלנו למלחמות היא אחת הסיבות שהנינג’יטסו מדבר אלינו, יש כבוד, יש רעיון, יש כיוון ויש מטרה שחייבים לעמוד בה, המטרה, במובנים רבים כן מקדשת את האמצעים, אך יש עוד…

הנין ג’יטסו אינו הגורם היחיד שחיפש לעצמו דרך, כאן, בישראל ובמזה”ת, תחת המעטה של אותה התרבות שעליה אני מדבר, החלו במאה ה- 12 לצוץ מסדרים צוּפים (סופים) באימפריות הערביות, מהודו ועד ספרד הממלוכית. מסדרים של מיסטיקאים מוסלמים שמטרתם להגיע לאחדות עם האל. נכון שרובנו לא אנשים דתיים, אך גם אנו מחפשים את האחדות הזו בחיים שלנו, ולכל מסדר ה”דרך” (טריקה) שלו. המסדרים האלה לא צצו משום מקום, הם התפתחו במשך 300 שנה ובהתחלה גם הם לא ידעו לאן הם הולכים ומה מטרתם.

הטריקות האלה היו בנויות משני מעגלים סביב השיח’: המעגל הפנימי היה מורכב מאנשים שהקדישו את כל היום או רובו לעסוק בלימודים. המעגל השני היה מורכב מקבוצה רחבה של אנשים שהיו ביום יום ככל אדם אחר, צורפים, רוכלים, אנשי מסחר ותעשייה, אך, בערב היו הם סופים. היית עובד כל היום במשרד ונפגש עם חבריך הסופים (צופים), פעמיים שלוש בשבוע ומתקדם עוד צעד, מתקרב עוד קצת להתעלות רוחנית, התנתקות מהבלי העולם הזה, והבנה רחבה יותר של מרקם היקום.

הסופים לא היו פילוסופים, הם עסקו באימון גופני ומדיטציה, אנשי מעשים ולא רוח, היו ביניהם משוררים, סופרים, פילוסופים ואנשי מדע אך ה”דרך” הייתה במעשים ולא בדיבורים, לא יכולת להתקדם בהבנתך בלי לעבוד קשה, אין “מתנות” מאלוהים. הצופים עד להיווצרות ה”טריקה” ואף אח”כ, היו מאוד אקלקטיים ופתוחים, הם הקשיבו לרעיונות של בתי ספר אחרים ואף לדתות אחרות, הם היו כל כך שונים מהאורתודוכסיה המוסלמית שעד לפני 30 שנה המחקר ניסה לתת את כל הקרדיט לתופעה לנזירים נוצרים ובודהיסטים, אך כיום אין לאף אדם באקדמיה ספק שמדובר בתרבות ערבית מוסלמית.

כשהיהודים הגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 עדיין היו הרבה מסדרים צופים בארץ וכמעט כל מוסלמי היה חבר במסדר זה או אחר, גם היום יש מסדרים פעילים בארץ. אני חושב שבינינו, הנינג’ות של המזה”ת, ובין הצופים של המזה”ת יש דמיון רב. יש לנו מה ללמוד מאחרים שחיפשו ועדיין מחפשים.

אבל מה לי ולכל בלבולי הביצים שכתבת פה, שואל הנינג’ה הממוצע, וזה בדיוק מה שאני אוהב. הנינג’ה הישראלי הוא ישראלי לכל דבר ועניין, הוא אינו איש של רמזים ודקויות, אדם של תכל’ס, אך הוא לא מפסיק לחשוב, לא לוקח דבר כמובן מאליו, הוא רוצה שתעשה או שתסתום את הפה ולכן בשלב זה אני אסתום את הפה.

כמה שטויות עוד אפשר לשמוע? מיתוסים באומנויות לחימה

מאת יואב אלטרמן

להרבה אנשים, יש דעות מגובשות לגבי המכלול שנקרא “אומנות לחימה“. חלק מהטענות והדעות הפכו עם הזמן למשפטים השגורים בפי כל למרות שלא כולם תואמים את המציאות. אני נתקל בהרבה בוּרות וסטיגמות מושרשות בעניין הזה וברצוני לדון על חלק מהדעות ששמעתי. אני מוצא במשפטים המכלילים האלה, תשובות קלות מדי, לשאלה הנשאלת תכופות : “מה התמורה לעיסוק באומנות לחימה בנוסף ליכולת הגופנית ?”.

טענה 1 :
“עיסוק באומנות לחימה, יוצר רוגע ואורך רוח אצל מתאמן”.

לדעתי אנשים אינם הופכים רגועים או לבעלי אורך רוח יותר מאחרים כתוצאה מהעיסוק באומנויות לחימה.
אפשר לבדוק את הטענה הזו בקלות יחסית : במשך שנות האימונים, אתה רואה את החברים לאימון במצבים שונים. לפי ניסיוני, יש כאלה ששומרים על קור רוח ואילו יש כאלה שלא. יצא לי לנסוע עם חבר שמתאמן ברכב וראיתי אותו מתעצבן על “אלה שלא יודעים לנהוג ” , או בהזדמנות אחרת, להעלות קיטור בגלל ה”מצב”.

רק מתאמנים בעלי נטייה לרוגע ולאורך רוח, הם אנשים רגועים, ואילו אותם מתאמנים, חסרי אורך רוח, אולי לא מצליחים להתאמן הרבה שנים.

באומנויות לחימה, יש רגועים ועצבניים גם יחד.

טענה 2:
“מתאמנים באומנויות לחימה מוסריים יותר מאנשים אחרים, ביחד עם הכוח שמקבלים באימונים, הם הופכים לבני אדם אחראיים יותר.”

זה לא מסתדר לי עם המציאות, כשאני שומע או קורא בעיתון ידיעה, על מקרה של ניצול מיני ע”י מאמן או ידיעה על אלימות של מתאמן בסיטואציה שלא מתאימה לכך. לדוגמא, לא מזמן פורסמה ידיעה על מאמן מקונג פו שהכה לאורך שעה (!) בלש פרטי שתפס אותו בקלקלתו.

לדעתי, לא מקבלים באימונים מוסר יותר גבוה או יכולות הומניסטיות יותר גבוהות מאשר במקום אחר.

אני לא משוכנע שאימון גופני מגביר את מוסריותו של אדם ,האדם הוא מוסרי עוד לפני שלמד את מיומנות הגוף. יכול להיות שיש יותר אנשים מוסריים בקבוצות מפני שמוסריות, היא תכונה שעוזרת לשרוד בסביבה החברתית בקבוצות.

טענה 3 :
“אימון באומנות לחימה יוצר איזון בין הגוף והנפש – מביא להרמוניה.”

איזו מילה נפלאה –”הרמוניה”.

מעדות אישית אני יכול לומר שאני לא תמיד מרגיש הרמוני.
לפעמים אני מתעצבן מאוד על דברים טיפשיים מאוד כמו לראות מישהו זורק בדל סיגריה מחלון המכונית, ואחרי זמן ומחשבה אני מבין שהיה מיותר להתעצבן ,אבל באותו רגע אני פשוט “מתפוצץ מעצבים” ויכול לקלל את אימא של הנהג 7000 שנה אחורה.
לעומת זאת, יש לי חבר, שלא מתרגש מכלום וחי בסבבה (הוא בכלל לא מתאמן בכלום חוץ משתיית הרבה בירות).
יש לי מחשבות לגבי אותה “הרמוניה” של הגוף והנפש , אולי פשוט הקשר בין אימון הנפש ואימון הגוף הוא חלש מכפי שחושבים ?
ברור לי שקיימת זיקה ביניהם אבל הם שני מנגנונים שונים זה מזה, שמצריכים אימונים ותרגולות שונים ונפרדים.
ניקח לדוגמא שני אנשים,שניהם מתאמנים אותו משך זמן, ובעלי אותו ניסיון גופני. שניהם מיומנים גופנית בקאטה וברנדורי בצורה שווה וניתן לשניהם משימה זהה: להרצות בפני קהל.
התוצאות יכולות להיות מפתיעות : האחד בוטח בעצמו וללא חשש, מרצה ומדבר בפני הקהל. השני לעומתו, מתרגש, מזיע, מאדים, מחוויר ונושם בכבדות עוד בטרם החל להרצות.
השוני ביניהם הוא בכך שלאחד, יש מיומנויות מנטאליות שלשני חסרות. המתרגש, צריך להתאמן בצורה נפרדת שלא קשורה לאימון הגופני, ולאמן את עצמו במיומנויות מנטאליות שקשורות בדיבור מול קהל.

לסיכום,
הטענות שרשמתי הן דברים שבד”כ שומעים בהקשר למתאמנים באומנויות לחימה. המקור לדעות הקדומות הללו, טמון לדעתי, באנשים כריזמטיים שהובילו/מובילים שיטות לחימה ומוכרים בצורה זו את מרכולתם. במשך זמן השתייכותי לקבוצת מתאמנים, זמן מועט יחסית שנותן פרספקטיבה מצומצמת (יותר משש עשרה שנים – העורכים), לא מצאתי חיבור או צידוק מציאותי לאותן טענות.

לאימון ערך משל עצמו, והוא אינו מחייב חיבור לדברים אחרים בחיים.

יכול מאוד להיות, שאדם שמחובר בנפשו ובגופו למציאות ומתאמן כל חייו, יהווה לפיד בראש המחנה ,אך אין הוא מעיד על הכלל ואין ליכולתו של פרט בודד כדי להעיד על כלל המתאמנים.

יש אנשים שמתאמנים הרבה שנים ועדיין מתעצבנים, מתביישים, ומתרגשים בדיוק כמו השאר שלא מתאמנים. גם ההיפך הוא הנכון.

הטענה היחידה שנכונה לגבי אנשים שמתאמנים באומנות לחימה הרבה שנים היא, שהם מתאמנים הרבה שנים. זו גדולתם. אין צורך בכתרים ,סופרלטיבים והקשרים לגבי הכללות על מי ומה הם.

המסקנה שלי לגבי כל זה היא, שההתפתחות הנפשית של האדם בהקשר של אומנויות לחימה, היא לא אחידה בין המתאמנים וכל ניסיון לשייך ערך מוסף אחר לאימונים הוא מוטעה .

כשאמשיך שוב

מאת בועז פיילר

אני חושב שאם אני אחזור להתאמן זה יהיה מתוך סיבה כל שהיא.

באמת שניסיתי לוותר על מלא סיבות, ועל חלקן כבר הצלחתי. עדיין יש כאלו שלא יוצאות לי מהראש, ואימונים ללא סיבה, הם כנראה מופע של העתיד הרחוק אם בכלל.

בתור מישהו שלא מתאמן כבר שנה, אני יכול להעיד שחברים נשארים חברים, רק מה – רואים אותם הרבה פחות, ומתגעגעים יותר. כמו כן הופכים לאט אבל בטוח ליותר עייפים וחלשים. כאן העניין – האימונים אצלי בחיים נפסקים כל פעם שאני עובר תקופה חלשה בחיים. זה לא טוב, אני יודע, אבל בינתיים זה ככה. לאורך השנים שהתאמנתי, ההפסקות הגיעו כשהייתי בתקופה רעה. בתקופה כזו יש לי תחושה שאין לי כוח לעשות כלום, מן שפלות רוח כזו – אחד הדברים הראשונים שמתחילים להיות לי יותר ויותר קשים הם האימונים. כשאתה במצב חלש, כל דבר מאתגר, במיוחד אם הוא כרוך באי נעימות פיזית, הוא הופך יותר ויותר קשה לעשייה. אז כמה שאני אוהב להתאמן – זה תמיד נפל בסוף מהחיים שלי כי לא היה לי כוח.

העניין שאצלנו (שימו לב, אצלנו – אף שאני לא מתאמן כבר שנה:), יש תחושה אמיתית של קירבה בין האנשים, תחושת שבט. זה הדבר הכי חשוב בקבוצות בשבילי היום, זו הסיבה שתוביל אותי לחזור אם אחזור בכלל. אולי בעתיד תהיה זו סיבה אחרת, מי יודע. לאורך כל השנים שאני מתאמן, גם בהפסקות, תמיד הייתה לי תחושה, שאני חלק מהשבט הזה לכל חיי, כי יש שם אהבה ויש שם לב. כרגע אני במצב בחיים בו אני מנסה לשקם את הדו שלי, ותוהה אם בכלל אני יצליח באמת להיות איש של דו-מיננטי 🙂 בחיים האלו. הקבוצות, גם מהצד, נותנות לי תקווה שכן.

להפסיק את האימונים אחרי הרבה זמן זה כמו לשים זבוב בקופסת פלסטיק – הוא מזמזם הרבה אחרי שסגרת אותה, עושה לך רעש בפנים, לא עוזב אותך. יום אחד נגמר לו האוויר והוא מת. צריך להבין שתהליכים הם כמו דרך – ככל שאתה נמצא עליה יותר זמן, ככה קשה לך יותר לחזור לאיך שהרגשת לפני שעלית עליה וכנראה שלעולם לא תוכל באמת לחזור ללפני. בסוף תישאר עם זבוב מת מסריח בתוך קופסת פלסטיק ישנה. זכר לזה שהוא היה פעם חופשי. אני יושב פה חצי ערום, עוד לא רחצתי שיניים והשעה כבר 12:30 בצהריים, ובאמת, בינתיים לא הפכתי לאיש עם דו חזק. בכל זאת, גם לשרצים כמוני שיודעים רק לדבר וגם זה בקושי, יש עוד תקווה לגדול להיות בּוּשִי.


הבחינות לחגורות – אומנות לחימה

מאת גדי חדד

קיימים טיעונים רבים בעד ונגד הבחינות והחגורות. שמעתי מאנשים רבים טיעונים כאלה וחלקם גם עלו במחשבתי. בימים אלה מתקיימות בחינות וזה זמן טוב לבחון אותן.

טיעון: החגורה היא כמו דרגה בצבא או סמל מעמד. אנחנו לא צריכים את זה.

תשובה: בכל מקום רציני יש משמעות לוותק. אצלנו, משמעות סימון הוותק היא, שמתחיל, יכול לזהות ותיק בקלות ולחקות אותו באימון או לשאול אותו שאלות. אין זכויות המוקנות יחד עם ההתקדמות בחגורות, כולם מבצעים את אותן 150 שכיבות הסמיכה בחימום, זה שמתאמן חודשיים וזה שמתאמן 15 שנה. הזכות היחידה היא, האפשרות ללכת לקורס מדריכים לאחר קבלת חגורה שחורה. (אף אחד לא אמר שתקבל אישור להדריך אחרי הקורס).

החגורה אינה סמל סטאטוס ואין כוח או שררה הנלווים לדרגה. במקומות אחרים, המתחילים עובדים יותר קשה מכולם. אצלנו, בדרך כלל, הותיקים עובדים יותר קשה, באימונים. יש ותיקים שמתאמנים חמש ושש פעמים בשבוע. במפגשים, הותיקים תמיד עובדים יותר מכולם. (חג הבודו , אימון 24 וכו’).
למרות האמור לעיל, אמיר ואבי מבקשים להוסיף שלדעתם, אין שום בעיה עם זה, שמתחילים יעמידו פינג’אן קטן בהפסקת שתייה, אמיר שותה עם 2 סוכר ואבי עם 1 😉

טיעון : הבחינה לא חשובה, העיקר זה האימונים.
תשובה: אין ספק שהעיקר זה להתאמן. בחיים כמו באימונים, יש שגרה ויש אירועים מיוחדים. לאירועים המיוחדים אין שום משמעות אם לא מקיימים את השגרה, את הדרך.
אם לוקחים את האירוע המיוחד בצורה הנכונה, אפשר לנצל אותו להשתפרות ואולי אפילו לקפיצת דרך מסוימת.
לדוגמא אתן את חג הבודו. החג מהווה בשביל כולם, כל שנה, הזדמנות לקפיצת דרך רוחנית ואינדיקציה לעליה ברמת האינפנטיליות שלנו 😉 .

טיעון : החגורה היא סמל של כבוד. אני לא צריך את זה.
תשובה: נכון, לא כולם צריכים להיות כמו גיא שתולה את החגורה השחורה מעל לפוסטר של עצמו, עושה בעיטה גבוהה בחוף הים. (באמת, גיא, תרגיע.) 😉
יחד עם זאת, החגורה היא איזושהי הערכה מבוססת להתקדמות שלך שניתנת לך מהמדריכים של אקבן. אם המדריך הוא אדם שאתה מעריך את דעתו, ההערכה אכן מבוססת.

למי שעדיין לא השתכנע, הנה מעט חומר למחשבה : הרמב”ם מגדיר את העבודה על שיפור המידות (תכונות האופי), כחיפוש של דרך האמצע. הענווה היא מידה הנמצאת במקום הנמצא בין גאווה לשפלות רוח. שתיהן (הגאווה ושפלות הרוח), מידות גרועות.

טיעון : מעמד הבחינה הוא סיטואציה לא נעימה
תשובה: סיבה מצוינת לעשות אותה. מסיטואציות נוחות, לומדים בדרך כלל פחות. יחד עם זאת, אם עצם המחשבה על הבחינה היא סיוט של ממש, אולי כדאי להתייעץ עם המדריך, לנסות לדחות אותה ולעבוד על כך שהיא תהפוך מסיוט של ממש, לדבר לא נעים בלבד. אחרי העבודה על התחושות הללו, לחזור ולעמוד מול הבחינה. יש לזכור, שהמדריך הוא זה שמחליט בשורה התחתונה אם אתה מתאים לבחינה מסוימת או אם לאו.

בבחינה, עומדים בקשיים המזכירים קרב אמת – טטקאי. מתמודדים עם קשיים שלא עומדים בפניהם במשך היום יום. יש משמעות גדולה להכנה לבחינה ולעמידה בה.
עם גישה נכונה לאימונים ניתן להפוך סיוט לאי נעימות ואי נעימות לכיף. לדוגמא, בשביל רוב האנשים, לטפס על קיר חלק בגובה 20 מטרים, בעזרת השיניים בלבד, יכול להיות דבר סיוטי אבל בשביל אסף, שמתאמן על זה הרבה, זו הנאה צרופה. 😉

לסיכום: עברתי בחינה והיא הייתה לי קשה, אך, הייתה למרבית הפלא חוויה חיובית מאוד. אני מרגיש, שהבחינה תרמה לי מאוד ולדעתי, כף המאזניים נוטה בעד ביצוע הבחינות.

בהזדמנות זו אני רוצה לדחות בשאט נפש, את הרמיזות שנשמעו על הקשר בין החגורה שקיבלתי לבין בקבוק הבלק לייבל שהתקבל אצל המדריך שלי. המדריך הוא איש עקרונות ומוסר והוא לא היה מעלה על דעתו מתן דרגה למאן דהו בשביל פחות מבלוויני דאבל ווד.
”’הערות עורך”’:

זמן ההכנה באקבן לדרגת חגורה שחורה – לא פחות משתיים עשרה שנה
דף החגורות השחורות באקבן
הדרישות, באנגלית, כולל סרטוני וידאו, לדרגת חגורה שחורה באקבן

תחזית מזג האוויר של חושם


מאת יוסי שריף

היה איזה סופי נקשבנדי אחד שרשם על הקיר במסגד: “הפינה של החכם דביל”. מתלמידיו, הוא ביקש, להתבונן על הנכנסים והתגובות שלהם, בזמן שהם שמים לב לכתובת.
“אדם שיעבור ויגיב לכתובת בצורה מסוימת, בשל ללימודים. אדם שיגיב בצורה אחרת, לא יהיה מסוגל ללמוד יותר מפרק זמן קצר” כך אמר החכם הזה לכמה מתלמידיו, וביקש מהם לשים לב לעניין. אומרים שאחר כך, למרות שמעולם לא שאל בעניין הזה, התברר שהתחזית שלו הייתה מדויקת.

לי אין כוחות חיזוי, אין לי תובנות כאלו, אבל הייתי רוצה שיהיו לי. בודו נין ג’יטסו היא אומנות לחימה ללא קיצורי דרך, התמדה לאורך שנים היא הדרך היחידה ללמוד את החומר העצום ולתרגל אותו. לכן, המאמץ שמדריך משקיע בתלמיד, הוא גדול. העבודה בשיטה שלנו, היא לא רק התנסות מכאנית של הגוף משולבת בפיזיולוגיה של מאמץ. יש פנים רבות לעיסוק שלנו. לימוד אומנות לחימה אינו חד מימדי, יש התנסויות רבות אחרות המקיפות את העיסוק באומנות לחימה. בקיצור, עבודה רבה הנמדדת על פי הצורך של המתאמן, הניסיון של המדריך והכוחות של שניהם. אם הייתי יכול לחזות, הייתי חוסך במאמץ.

בדרך של סיזיפוס, נתקלים בכאלו שמפסיקים. כשתלמיד וותיק מפסיק להתאמן, אני עדיין חווה, את מה שניתן לתאר כהרגשת ה”אוּפס”, אותה הרגשה שיש לכל אחד, שמגלה שהעותק היחיד במינו של עבודת הדוקטורט שכתב במשך שבע שנים ויותר, נמחק מהמחשב. לא רק שנמחק, אין לו גיבוי.

היה מועיל לחזות מראש מי הוא בעל “יכולת” ומי לא, במי כדאי להשקיע ואת מי עדיף לדחות על הסף.

לילה אחד, לפני שנים, סיימה ארוחה גדולה ובשרית אצל גילי’ס בירושלים את הניסיונות שלי לחזות מי “יכול” ומי לא. התנדבתי לחזות שגיא רנן (שמאז רק הגביר את תכיפות אימוניו) יפסיק להתאמן ואפילו התערבתי עם ליאור על ארוחה. אם הזיכרון שלי לא נפגע מהמכות בראש, גם גדי, מיכאל ויואב תפסו טרמפ על ההתערבות. היה באמת נחמד, למרות שהקבב לא היה משהו.

אז זה לא עבד.

מה שעבד כבר לפני אותה ארוחה ועובד עד עכשיו זה מנגנון אחר לגמרי: סינון.

מנגנוני סינון כאלו מפוזרים כמו מוקשים, גם במקומות שנראים תמימים לגמרי. אני רוצה להדגיש שאלו מנגנונים של סינון ולא של בדיקה. יש אנשים ללא “יכולת” לנין ג’יטסו שיכולים בתחומים רבים אחרים. אני רציתי להישאר עם בעלי “יכולת” לאימון של שנים באומנויות לחימה.

יש כמה מסננים שכולם מכירים, החימום למשל, אדם המחפש נוחיות ובוחל בעבודה לא יחזיק מעמד אפילו כמה שבועות. מסננת נוספת היא הדרישה הבלתי פוסקת להתחשבות בעמית האימונים (מה שנקרא “רגישות” בקוד האתי), אדם שלא מסוגל להתגבר בשיעור על אגוצנטריות יפתח תסכולים חזקים שיערערו את ההחלטיות והרצון שלו.

קיים מכשול נוסף שמקשה על התלמיד, העניין קשור בזה, שאני אדם והתלמיד אדם, ובינינו מתעוררות לעיתים בעיות שקשורות בזה שאני גם מורה. יש כאן מערכת יחסים שבה אני, אדם צעיר יחסית, מלמד מבוגרים וחכמים ממני, או לחילופין, מלמד צעירים רבים שבשבילם אני נתפס הרבה יותר ממה שאני באמת.

צרה.

צרה כל כך גדולה מפני שחלק מאלה שמסוגלים “ויכולים” להתאמן שנים רבות, מועדים על האבן הזו אחרי שנים רבות. כמו שדן פעם אמר:

“אם מסתכלים על אנשים שהולכים בערוץ, הרבה פעמים, אחד יחליק על אבן ואחריו, יעשו את אותה החלקה, על אותו צד של האבן, עוד הרבה אנשים”.

אני לא יודע מהי בדיוק האבן שמכשילה וותיקים אחרי שנים, אבל אני יודע היכן נמצאת אבן גדולה ומוקדמת יותר: ביחסי מורה – תלמיד מתחיל. זו תדמית דמיונית שמלביש התלמיד המתחיל על המורה. באומנויות לחימה, אפשר להיתקל באבן זו כל הזמן, לפעמים לובש המורה ברצון את התדמית הדמיונית ומשתף פעולה עם מלכודת הדבש הזו שמסתיימת בתוצאות חמורות למורה ולתלמיד גם יחד. המורה שתמיד חייב להיות כל יכול, שבילה חמישים שנה במנזר שאולין, שהיה אלוף הארץ ואירופה בנונצ’אקו ומואי טאי, שיש לו דרגת דאן 11 והוא ראש השיטה בסקטור הזה של שביל החלב, אין גבול לשטות הזו. אם התלמיד הצעיר מאמין לה ניחא, אבל אם המורה אחרי שנים של בדיה, מאמין לסיפור גם כן אזי אין ספק שיש כאן לא אבן נגף, אלא מצוק בלתי עביר לשניהם. הדרך לסנן החוצה את אותם כלים ריקים שרוצים להתאמן רק אצל בודהידהרמה או גרייסי בכבודם ובעצמם היא פשוטה, צריך פשוט לומר את האמת הפרטית והלא נעימה: אני עושה גרפסים לפעמים, הטכניקה שלי אינה מושלמת, אני המורה ולמרות זה אני מפסיד בקרבות רבים, אני לפעמים עצוב, לפעמים יותר מידי שמח, לפעמים מחפש עצה טובה.

עוד בן אדם.

למרות שאני לא נקשבנדי או מוולויי, זו נראית לי עכשיו כותרת טובה, מעל הלוקר שלי בדוג’ו שיום אחד יקום יהיה כתוב : “כאן יושב המורה מר דביל – סנסאיי חושם”. אני לא יכול לחזות לפי התגובה אם יש למסתכל “יכולת”, אבל נראה לי שאני מעדיף ללמד רק כאלו שיכולים לחיות עם האמת הזו: בני אדם הם כל כך הרבה יותר מכותרות ותארים.

נין ג’יטסו ספורטיבי?


מאת דן פומר , נמרוד לוקאס

בשנים האחרונות עשינו הרבה מאוד טכניקות ג’ו-ג’יטסו והיאבקות (Grappling) עם רמיזות למסורת, אבל לא כולנו הבנו את הרמז. העיסוק בטכניקות זירה ורנדורי ספורטיבי, היה מהנה ביותר וגם סייע לנו בפיתוח כושר, כוח וטכניקות הכרעה נקיות. חלק מהחברה בקבוצה הפכו לספורטאים מצוינים המכריעים כמעט בכל מצב על הקרקע.

נדמה לנו, כי הרצון שלנו בקבוצות להתמקצע בטכניקות זירה ספורטיביות, מקביל לשומר מצוות המבקש לאכול שרימפס. איך זה מתקשר? אפשר לאכול כשר ואפשר לאכול טרף, אבל פתרונות הביניים, כמו, אכילת שרימפס כשר, תמיד לוקים בחסר. מה לעשות? עיון קצר בטכניקות שהגיעו אלינו בעזרת מאאסקי האצומי מגלה כי נין ג’יטסו אינו ספורט זירה.

נין ג’יטסו שונה במהות שלו מענפי ספורט הלחימה.
כל מה שנלמד במועדוני הספורט הטובים, הוא בעל ישימות גבוהה מאוד לזירת התחרות. כלומר, זה אולי לא רלוונטי לגבינו ולתחומי העיסוק האלימים וה”מלוכלכים” שלנו. כבר כמה שנים, לדעתנו, יש אצלנו לא מעט בלגאן כתוצאה משילוב מרכיבי הזירה התחרותית באימונים.

כמי שהשתתפו באימון 24 האחרון, הבנו שקיים פער טכני, בין קבוצת באר שבע למשל לקבוצות המרכז. החניכים מהמרכז הפגינו רמה משופרת של טכניקות קרקע נקיות, בעוד החניכים מבאר שבע הציגו גישה קרבית יותר, “רוח לחימה” של בודו נין ג’יטסו. בחודשים האחרונים אנו עדים לתקלה החוזרת בבחינות לחגורה שחורה, בהן שולטות טכניקות נקיות וספורטיביות על חשבון ה”ראש” הקרבי המסורתי.

חשוב וטוב שלוחמים שלנו יצטרפו למועדוני ספורט לחימה.
חלק מוותיקי אקבן פנו לקבוצות המתמחות בספורט זירה, כמו אגרוף, ג’ודו, ג’יו ג’יטסו ברזילאי, חלקם אף הפכו לחניכים מתקדמים בתחומים אלה.
החניכים שלנו חייבים לצאת ו”להשתלם” במועדוני ספורט לחימה אחרים, בעוד שבאימוני הקבוצות יש להמשיך בלימודי המסורת הקרבית הנגזרת מהשיטות שלנו. הכנסת הספורט אלינו יכולה להתקיים בשלוש צורות:
1. אנשים מדיסציפלינות אחרות שבאים להתאמן אתנו.
2. ללכת ולהתאמן במועדונים אחרים.
3. לתת טעימות של דיסציפלינות אחרות באימונים שלנו.

לדעתנו, המדריך חייב לאפשר טעימות של שיטות שונות אצלו. כאשר אנו מתרגלים קאטות, אנו מצפים מהיריב, שיעמיד נגדנו סט של תרגולות מעולמות שונים. על מנת לעשות זאת, ראוי כי יכיר את תנועות הבסיס של שיטות אחרות.

יש ללמוד קודם את בסיס הידע הקיים באותם תחומי לחימה ספורטיביים – מואי טאי, אגרוף, ג’ודו, היאבקות, קנדו וכדומה. הכנסתם לאימונים שלנו מתוך רצון להקניית זווית ראייה חדשה של עצמנו וכן מתוך תפיסה של “דע את האויב”. העיסוק בספורט לחימה צריך לענות על השאלה – כיצד ניתן להכריע את הטכניקות הנקיות המיושמות בזירה, כנגד יריבים חזקים, באמצעות טכניקות מסורתיות משלנו.

גישה אקדמית באומנויות לחימה
גישה אקדמית צריכה לחקור את הנין ג’יטסו ואת הממשקים של השיטה שלנו, עם שיטות אחרות ובהן גם שיטות שמקיימות תחרויות.

הנימוק בדבר אקדמיזציה, היה ועודנו רעיון מוביל של אקבן וחזון בעל משמעות חשובה לצמיחת הידע. עם זאת, נדמה לנו, כי הניסיון לחקור את תחום הזירה הספורטיבית רק במונחים מדעיים, הלקוחים מהדיסציפלינה שלנו, הוא שגוי.

בדיקה של יעילות קרבית

הקרביות של הנין ג’יטסו אינה ניתנת להשוואה אלא בהתנסויות אמת. אם רוצים באמת לבחון את הקרביות שלנו, חייבים לבצע תחקירי קרב. לא דרך ספורט הלחימה בזירה אלא את השפיץ של הפירמידה המתודית – הטטקאי Tatakai . מידע הנובע ממצבי אמת מתועדים, אם באמצעות וידיאו או עדויות אמינות של מקצוענים, מידע שיכול להגיע ממערכת הביטחון, חיילים בצבא, שוטרים ואנשי אבטחה כמו גם מאזרחים שנתקלו באלימות.

בזירה הספורטיבית הנין ג’יטסו אינו הראשון במעלה. יש לראות את זירת הלחימה הספורטיבית כמעבדת ניסוי בלבד של אומנות הלחימה המסורתית. חשוב לזכור כי הסימולאטור הכי יוקרתי, הרנדורי, או קרב הMMA התחרותי, אינו כולל את כל המאפיינים שעלולים להופיע במציאות, והדיון בסימולציה עשוי עקב כך להישאר תיאורטי.

זו בעצם הבעיה המהותית – לא ניתן להוכיח בעזרת רנדורי בלבד. שכן למרות שדרך ה”הוכחה” הנראית טובה ביותר היא ברנדורי, אבל, גם זה, כבר צנזור ספורטיבי של הנין ג’יטסו לעבודת זירה ספורטיבית.

חלק מהמהות של הבודו נין ג’יטסו, הוא שימוש בסביבה ויצירת הפתעה כלפי היריב. שיבוש המהלך הטקטי של היריב באמצעות “שבירת הכלים”, שיבוש מערכת הכללים והחוקים ובעיקר חריגה מתבנית החשיבה המקובלת. גישה זו עומדת בסתירה לתפיסה העולם הספורטיבי ומתנגשת עם מה שבדרך כלל מתרחש בתחרויות לחימת זירה.

למדנו שהרבה מקרבות הרחוב בארה”ב הסתיימו על הקרקע. כלומר, חשוב לתרגל הרבה עבודת קרקע אפקטיבית. מאידך, אחד החניכים בקבוצות שהתנסה בקרבות אמת, הביע הערכתו כי המפתח לניצחון, טמון בשני מרכיבים מרכזיים. האחד, היכולת לגייס אגרסיביות והשני, הרבה מזל. הגישה הביטחוניסטית והניסיון שלנו בכלי נשק חמים בישראל מייחסים מקום מאוד מוגבל לטכניקות.

לסיכום, הנין ג’יטסו שלנו, הוא השיטה הטובה ביותר עבורנו וכן עבור מי שמבקש להצטרף לקבוצות.

לא כל הסיבות לעיסוק שלנו קשורות ביעילות קרבית, יש מספר סיבות טובות נוספות לעיסוק בספורט לחימה:

1. לרכוש ביטחון קרבי ופסיכולוגי – אומץ.

2. להתחזק , כושר וכוח פיסי.

3. לתרגל הכרעה ויכולת לעבוד חזק.


“החזירו לנו את החצאיות!!!”
לאחר התנסות בזירות ספורטיביות אחרות, מצאנו גם כי חסרה לנו הבנה טובה יותר של השיטה בה אנו עוסקים. הגיע העת למצוא דרך ולתרגל קאטות בפורמט של ‘פרוטקט’ (Protect), עם מעט מאוד וריאציות, כמקובל לרמה הראשונה של החומר הבסיסי. היינו רוצים לתרגל יחד באופן מודרך את הקאטות, במטרה לגבש הבנות חדשות סביב החומר.


לדעתנו, במקביל לאהבת הספורט, חשוב להמשיך להתאמן וללמוד את מה שחשבנו כ-בודו נין ג’יטסו אותנטי. ללמוד בגישה אקדמית המפתחת את האימונים כך שיתקיימו במינימום סיכון ופציעות ובשמירה על אווירה חברתית נאותה, כדי שההנאה מהאימונים תשמר לאורך שנים רבות.

מאמר זה נכתב כתוצאה מחליפת מכתבים ארוכת זמן. מעניין לציין, שהדיאלוג הזה, העלה חשק אצל נמרוד להתאמן באופן יותר מסורתי (כרגע נמצא בריו ומתרגל ג’ו ג’יטסו אצל גרייסי) ואצל דן, זה העלה רצון להתנסות יותר בשיטות זירה.

המאמר נכתב לפני יותר משנתיים לעיתון “שומר הקבוצות” – העורך

הבנה בלחימה, רוח לחימה


מאת כרמל ציטרונבלט


בחיי היום יום, נשאף להיות החלטיים אך שלווים במעשינו. כל פעולה שנעשה בצורה זו, תהיה פשוטה ושקולה יותר. ניתן לראות דוגמא פשוטה לכך, במבחן שאנו ניגשים לפתור. אם ניתקל בשאלה מסובכת וכתוצאה מכך נילחץ, ברור כי גם אם אנו יודעים את התשובה, סביר להניח, שלא נהיה מרוכזים דיינו, בכדי לפתור את השאלה. מצד שני, אם נחשוב על אותה שאלה בצורה שקולה ורגועה נעלה את סיכויינו לפתור אותה.

בתור אנשים העוסקים באומנות לחימה, חשוב להכיר את התחושה הפנימית שיש לנו במצבי לחימה ולנסות ולשאול מהו המצב האופטימאלי בו אנו שואפים להיות במצבים אלו?

אנשים העוסקים בלחימה כמטרה, כמו בצבא למשל, לומדים מעט מאד טכניקות. אותו לוחם בצבא לומד לפעול לפי תרגולות בסיסיות בהתאם למצבים שונים. נראה לי, כי זוהי הרמה הבסיסית ביותר של לחימה ומתאימה למקרים בהם אין מספיק זמן להעביר מגוון רב של טכניקות. פעמים רבות בלימוד מסוג זה פועל הלוחם מתוך מניעים של פחד וכעס ולא מתוך הבנה אמיתית. חוסר הבנה באימונים כאלו, יכולה להשאיר משקעים של אותם רגשות שליליים אצל הלוחם ובנוסף לגרום לו להישאר מוגבל ומקובע בתבניות הלחימה שלמד.

לוחם העוסק באומנות לחימה לאורך זמן רב, חשוב שיבין את המצב אליו נקלע, בכדי שיוכל לפתור אותו בצורה האופטימאלית.
מיאמוטו מוסאשי – סייף יפני מן המאה ה- 17 כתב בספרו כי לוחם צריך להגיע לקרב כשרוחו נקייה. בקרב, הלוחם נמצא תחת לחץ קיומי המשליך על מצבו הפיזי והנפשי. בסיטואציה כזו, ייטב ללוחם להישאר שליו וקר רוח בכדי שיוכל כל הזמן לחשוב ולתת את הפתרון הטוב ביותר. לכן, לא צריך להלחם מתוך פחד, כעס או כל רגש אחר אשר יקהה לנו את החושים וישפיע על קבלת ההחלטות בקרב. זהו, לטעמי, האידיאל שאליו צריך לשאוף.

כדי להבין את הלחימה ולגבש את רוח הלחימה, לא נותר אלא להתאמן לאורך זמן רב. אימונים רבים והתנסויות מגוונות במצבים שונים, יקדמו אותנו כלוחמים וייתנו לנו את הכלים הבסיסיים שאותם “נשבור” מאוחר יותר בהתאם להבנה ולאופי של כל אחד מאתנו.

בעיני הסביבה – הפסד מכוון באומנויות לחימה


מאת אלי שיריאן

בימים האחרונים נתקלתי כמה פעמים בהתגרויות מצד חברים או מכרים. בגלל שיודעים שאני דאן 2 בבודו נין ג’יטסו, יש רצון גדול של אנשים חזקים לבדוק, אפילו לא ברצינות, את היכולת שלי.

כמעט כל העימותים נראו כך: החבר מדבר איתי ואז מתנפל עלי בדחיפות ומכות גוף כדי להדביק אותי לקיר שנמצא מטרים רבים מאחורי. כל המקרים קרו בחדר הכושר בו אני עובד, והכמות של המכשירים והמכונות בסביבה הופכת כל הטלה מצידי למסוכנת לחבר. עכשיו, אם אלו היו מכות רגילות מול מישהו שאני לא מכיר ואין לי אליו פינה חמה, אפשר היה לטפל בזה די בקלות, אבל כשההתבטאות מוגבלת בגלל זהירות, התגובה תמיד תהיה חסרה. לא ציינתי, אבל זה נתון חשוב, שכל החברים שוקלים לפחות 90 ק”ג, שזה די הרבה מעלי, וכולם מאוד שריריים. המשקל והכוח מהווים כאן משתנה עיקרי, מפני שמול כאלו, אי אפשר לשחק.

בכל המקרים יצא שדחפו אותי לקיר כמה מטרים ורק אז, כשהקיר עוזר לי ב position, הצלחתי לבצע או גיליוטינה או לרדת בזהירות לרצפה ואז לנסות לטפל בעניין.

נזכרתי במה שהוא שאמר יוסי: “לא צריך להגיע למצב הזה מהתחלה”, אבל בשבילי לא להגיע למצב הזה מהתחלה אומר שאני צריך להיות דרוך ומוכן כל הזמן, גם מול חברים שלי, וזה דבר שאני לא מוכן אליו, בשבילי זו לא צורה לחיות את החיים. כרגע, בשבילי, העימותים האלו הם נתון, הסביבה הקרובה יודעת שאני מתאמן ולכן חברים יבדקו את היכולות שלי.

הדברים החשובים באמת בעימותים כאלו מסתובבים מסביב לכמה נקודות, אבל לא של טכניקה: הסביבה לא יודעת את היכולת שלי ואולי לעולם לא תדע. אולי גם אני עכשיו לא יודע, ובודק כל הזמן (נראה לי שאני בודק כל יום).

כשאתה מפסיד אתה לומד להתמודד עם הסביבה, זו בעיה. יש שיטות שלא מכינות להתמודדות הזאת ולהתביישות שמלווה אותה, ולכן בקרב הם נכנסים חזק, אפילו במועדון, ו”הורגים מיד”. זו לא הדרך שלנו כאן, כל הזמן אפשר לראות באימונים דוגמאות של הפסדים מכוונים. אם מישהו מסתכל מהצד ולא ממש מבין, אין סיכוי שהוא ידע מה קרה באמת בקרב. אבל אני, יודע.