איצ’י גו איצ’י אה – פעם אחת, הזדמנות אחת

מאת יוסי שריף

”’איצ’י גו איצ’י אה”’ (一期一会) , (Ichi-go ichi-e), הוא מונח יפני שהתרגום המילולי שלו הוא “פעם אחת, פגישה אחת”. אולי מתאים יותר לתרגם 会 למפגש הזדמנויות ולא לפגישה של ממש. משפט זן של טקס תה יפני ו אומנויות לחימה. נדמה לי שמי ששומע על העניין הזה מבין אותו מיד. כולנו מכירים את הרגעים שבהם איצ’י גו איצ’י אה מופיע: הנשיקה הראשונה למשל.

חד פעמיותו של הרגע אינה כל הסיפור של הביטוי הזה, היא מקצתו.

לברק הרגע הייחודי של איצ’י גו איצ’י אה יש צד אפל, מדויק יותר לומר: “על לב היהלום של איצ’י גו איצ’י אה שומרות ידיים מיובלות מרוב שימוש”.

טקס תה מבריק רק בפעם הראשונה, מבריק מפני שהוא חדש ואקזוטי. בשפה שלנו יש ביטויים רבים לרגע הייחודי, החל מ’מגניב’ וכלה ב’חבל על הזמן’. בשפה שלנו אין הרבה ביטויים למה שעלול לקרות בטקס תה או באומנות לחימה אחרי כמה עשרות פעמים, אולי ‘מבאס ת’תחת’. בשביל זה אני מלווה בקביעות שפות אחרות ללא כוונה להחזיר.

מה קורה שם? בטקס שנמשך בין שעה לארבע שעות מרתיח אומן הטקס מים, אחר כך שם אבקת תה ירוק בקערה, מוזג לתוכה את המים ומקציף את התערובת במקצף במבוק. כולם יושבים בשקט בחדר קטן למדי. אין סלולארי, אין לייק, אין מצלמה, לא מדברים יותר מדי. שותים לגימה מהקערה, מחמיאים לאומן הטקס, מנגבים את שפת הקערה ומעבירים אותה למישהו אחר. אומן טקס מבוגר עשה טקס תה אלפי פעמים. כל פרט בטקס: סידור הפרחים, מיקום הכלים, צורת הכלים, הווגאשי, העוגיות דלות הטעם, כל אלו נבדקים בקפדנות פעם אחר פעם. נדמה לי שאין סיכוי שמערבי, במובן הרע של המילה, יחזיק מעמד בעניין כזה. אחרי שנתיים הוא יפתח בית ספר למורים, סניפים ויעביר השתלמות פעם בשנה. שכחתי – בוודאי גם תוכנית בוקר.

תוכנית בוקר היא בעיה, בעיה בגלל שהיא לוקחת את השיגרה למקום המבריק. לא שזה גרוע, ראיתי אומנית איקבנה, טקס שזירת פרחים, בתוכנית בוקר בטלוויזיה יפן והיא הייתה נפלאה. תשומת לב של אחרים יכולה להיות בעיה בגלל שהיא לוקחת את הצד האפור של איצ’י גו איצ’י אה ומוציאה אותו מהפרטי, שם מקומו, לציבורי, שם אפשר לאבד את הפרטי בקלות אם לא שמים לב. מבט של אחרים יכול לשנות את השיגרה הכי מחורבנת למשהו שמרגיש טוב, לרגע, רק לרגע.

אין ברירה. קו פרשת המים של ה-דו מחלק את העניינים למשהו גופני ומשהו מילולי. במקום לחשוב: “האם אני נמצא ברגע?” מסדר אומן הלחימה את הגוף באותה דרך שהוא עשה זאת אתמול ומגיב בדרכים העתיקות. הוא מניף את החרב ויודע מיד אם הוא כאן או שם. זה פטנט הזן של דו: 100% מעשה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

אני לא חושב שאפשר לקיים כזה דבר כל הזמן, או מדויק יותר להגיד שאני עדיין לא פגשתי מי שמקיים איצ’י גו כל הזמן. אבל מי שיש לו פרקטיס יש לו מקום נחמד.

לאחד ה וותיקים יש אימון גאוני, הוא לוקח את האקדח שלו למטווח, שולף, מכוון, יורה יריה, פורק נשק, מחזיר לנרתיק והולך הבייתה.

הוא אמר לי: “זה לא שאני יורה רק יריה אחת, זה ששבועיים לפני זה אני יודע שתהיה לי רק הזדמנות אחת, רק יריה אחת, זה משפיע”. לירות פעם אחת, גם זה איצ’י גו איצ’י אה. לקיים שיגרה כזו של שנים של הליכה למטווח זה ליבו המאובק, האפור של הרגע.

בגלל זה אומרים: “לוחם אינו מופתע לעולם”. ברור שהוא לא מופתע לעולם, זה מפני שעם השנים הוא מלמד את עצמו להיות מופתע בכל רגע.

מאסטר יוגה – טירומלאי קרישנה מצ’ריה – דוגמה שלישית

מאת יוסי שריף
אין זה סוד שחלקים גדולים מ החימום באקבן כוללים אסאנות יוגה. יש לכך שלוש סיבות: ההשפעה של תרגילי יוגה על הצומי, מייסד בוג’ינקאן, התרגול היומי של יוגה של המורה שלי בנינג’יטסו, דורון נבון
והיוגה שתרגלתי בהמלצתו אצל אומרה זוטרה ואחר כך אצל מורה נוסף שאני לומד אצלו – ניר לין אונגר.

צריך רק מעט סבלנות, קצת יותר מארבע דקות סרטון מאפשרות הצצה לחיים שלמים. בסרטון הנדיר הזה מתרגל ”’קרישנהמצ’ריה”’, המורה של מורי היוגה הגדולים איינגר, פטבהי, אינדרה דווי ו-סריווטסה רמהסוואמי, את אסאנות היוגה הבסיסיות שלו ומסיים בתרגול נשימה יוגית – פראנאיימה. היותו מאסטר נגזרת לא רק מהתרגול אלא מאיכות ומספר התלמידים שהוכשרו על ידו.

מוצא חן בעיני שאין לו שום עניין ב’איך זה נראה’, רק ב’איך זה מרגיש’. קרישנהמצ’ריה מחפש בזמן תרגול הנשימה את החסימה המתאימה ומבצע אותה במיומנות, זה הכל.

בגישה כזו יכול לנקוט רק מאסטר שביצוע ה פרקטיס שלו הוא יומי. הוא מאפשר מבט של הצלם לתוך השיגרה שלו, אין כאן ביצוע מיוחד, אבל כל מתרגל רואה את מספר החזרות העצום שיצרו את התרגול הפשוט רק לכאורה.

מאסטר באומנות לחימה – מוריטרו אוישיבה – דוגמה שניה

מאת יוסי שריף
מוריטרו אוישיבה הוא מאסטר אייקידו והנכד של מייסד האייקידו, מוריהיי אוישיבה. יש הרבה מורים נפלאים באייקידו, ובארץ יש לנו לפחות אחד שיש לי הזכות להכיר אישית: מיילס קסלר.
את מוריטרו אוישיבה שמתי כאן כי האומנות שלו כל כך מדויקת שרק ההתבוננות בו כאשר הוא מבצע את הטכניקות פותחת לי את הנשימה ומרגיעה את הטכניקה שלי.
יש מספר אומנויות לחימה עם עקרונות שונים מאחוריהן, אייקידו היא אומנות לחימה שברמה הגבוהה שלה מצטרפת להתקפת היריב ומנטרלת אותה. סנסאיי מוריטרו עושה זאת בקשב מלא ובריכוז המלווה בשלווה. בסרטון הוא בן 57.

מאסטר באומנות לחימה – דוגמה ראשונה

מאת יוסי שריף

את דעתי בנושא פרקטיס, דו ו מאסטרים לאומנות לחימה כתבתי במילים כבר פעמים רבות. אבל, כמו שאומרים, טוב מראה עיניים מהלך נפש.

המילה מאסטר כבר הפכה לשגורה כל כך, צפופה, שאני משתמש כבר שנים בביטוי המדויק יותר אוסטה (”’Usta”’). מאסטר, ”’אוסטה”’, הכותרת אינה משנה, משנה התוכן.

את המאסטר שעליו אכתוב היום, הראשון מבין שורה ארוכה, אפשר לאפיין דרך המציינים של מאסטרים רבים, באומנויות לחימה ובכלל: החזרה המתמדת, על תנועות הופכת את התנועות למדוייקות בצורה יוצאת דופן. הקשב המלווה את הביצוע יוצר אלכימיה, יוצר יופי. התנועה המדוייקת הניתנת לשחזור היא מאפיין חשוב. טיפשי לחשוב שמאסטר לאומנות לחימה צריך להיות חזק ולהתגבר על אחרים. ט-י-פ-ש-י, כל גורילה הייתה צריכה אז להיות האליל שלנו. לפעמים זה המצב.

גם יעילות בקרב אינה השלב הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו. יעילות בקרב היא מולטי פקטורלית, מרובת משתנים. יעילות בקרב נקבעת פעמים רבות על פי חוסר מעצורים של המבצע. אם התוצאה של עימותים הייתה הגורם הקובע, כל עבריין פסיכופט היה הופך אז למושא הערצה. בעצם, לרוב זה המצב.

המורה הנוכחי, סיפו יונג מינג, אם אני לא טועה בשמו, יקר בעיני במיוחד בגלל ההקשר המקיף את הפרקטיס שלו. לצידו בסלון שהוא גם מטבח, גם מוסך לתיקון קטנועים וגם חדר שינה, יושבת אישתו. בסרטון הזה, אחד מתוך מספר, רואים רק את קצה ידה על הכורסה משמאל. בסרטון אחר רואים עד כמה היא עצבנית. בתוך הסיטואציה הזו, בשטח של מטר על מטר, מסביר הסיפו את העקרונות של האומנות הסינית שהוא מכיר ומדגים. נפלא בעיני – יונג מינג – אוסטה, כנגד כל הסיכויים.

מיותר

מאת יוסי שריף
תלמיד שאל אותי: “למה אי אפשר לעשות חימום עם טי שרט ואחר כך ללבוש את החולצה? עם בגד האימון הכבד חם לי.”

“איזו שאלה לא תרבותית”, חשבתי.

כאן היה צריך הקואן להסתיים ואפשר היה לישון עם חיוך עד עצם היום הזה, אבל אני לובש חלק עליון מקנווס כבד, שחור וחצאית קרב, הקאמה שמה. זה מה שאני לובש לעבודה. בגילי אני עובד עם חצאית.

“…” אומר המבט המזועזע של תלמידים שבסוף שבוע מדוושים על אופניים מלופפים בטייטס צבעוני. “אלבש טייטס, משקפיי שמש ממותגות, כובע לייקרה צהוב, אבל חצאית שחורה? זה מיותר, אין סיבה שאעשה מעצמי צחוק. “

זה מיותר, אבל יש סיבה שנעשה מעצמנו צחוק, סיבה שקשורה למושג הכבוד. כבוד של עשייה הוא תמיד מיותר, תמיד לא הכרחי.

כשסיפרתי את זה באימון, וותיק אחד אמר לי: “בתעלה, במלחמת יום כיפור, היה ברור לי שזה הסוף שלנו, או שנמות או שנילקח בשבי. זה היה נראה לי אז כמו סוף העולם. לא ידעתי אם נראה את השמש מחר בבוקר.”

הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לומר, אני עתיק, אבל ביום כיפור הייתי בסוף בית ספר יסודי, אז הקשבתי.

“ניקינו נשקים אישיים ומקלעים, אחר כך ציחצחנו נעליים.” הסתכלתי עליו טוב טוב, אף פעם לא מחמיץ אימון, וביום כיפור, מתחת לשמיים שחורים מעשן, כשאש ארטילרית נוחתת ליד, הוא ציחצח נעליים. נראה לי מתאים.

אם השאלה ששואלים היא “מה יצא לי מזה?”, בבית הספר הישן השאלה היא: “איך עושים?” כשאני מנסה לענות לשאלה הראשונה אין לי תשובה, אני שותק – מה יוצא מזה? כלום לא יוצא מזה, כלום, זה מיותר.

יתכן שאמוץ זהבי היה חושב שזו הרחבה של עיקרון ההכבדה. יתכן. אני חושב שזה פשוט חזק. לעשות דברים הכרחיים זה גם טוב, אבל לא כמו לעשות דברים מיותרים: להתייחס בכבוד למבוגרים מאיתנו, לא לגנוב גם כשאף אחד לא מביט, לשים הקאמה וגי ביום חם, להיות מענטש. מיותר.

חמישים עובדים בכור פוקושימה מול 47 סמוראים

מאת יוסי שריף

ב – 20 למרץ, שנת 1703, חתכו 46 סמוראים ללא אדון – רונין – את הבטן של עצמם. הם עשו זאת באושר והשאירו סמוראי נוסף נותר כדי לספר את הסיפור. והסיפור ידוע: עסקן פוליטי בשם קירה יושינקה גרם לאציל בשם נגנורי להתאבד בחיתוך בטן – ספוקו. נגנורי השאיר אחריו 47 סמוראים שנשבעו לנקום את מותו. אחרי כשנתיים של הכנות בהן עסקו הרונין במגוון עיסוקים משפילים, התאספו כל הארבעים ושבעה בליל חורף מושלג ובפעולה נועזת חדרו לטירה, הרגו את הסמוראים השומרים, עוד כמה בני משפחה חסרי מזל, ובסוף שחטו את קירה יושינקה שפחד מדי להתאבד.

המבקרים הפוקדים את הקברים חושבים על נאמנות, אלא שבמובלע נח ערך נוסף: הפתרון העתיק לחוסר צדק בחיים האלו – מוות. רות סטיין, הפסיכואנליטיקאית, מסבירה את ההיגיון של השאהיד. בספרה ההכרחי היא נותנת כותרת מסכמת לפרק הראשון: “רוע כאהבה ושחרור: החשיבה של הטרוריסט המתאבד”.

היום יום חמישי, התאריך היום ה- 17 למרץ 2011. בעוד כמה ימים, לפני 308 שנים בדיוק, התגלגלו הראשים המחייכים של 46 סמוראים, ממש לפני פריחת הדובדבן. אני מצטרף, בעל כורחי, לכל כך הרבה אנשים שקיבלו השראה מהזוועה הזו. זו זוועה שהיא ציר, מיתוס חוצה תרבויות, ממקדש הפלישתים בדגון ועד כרבלא, מוות כפתרון לבעיות הבלתי ניתנות לפתרון.

חוליה ראשונה למוות כפותר החידות: איכר מפריגיה קושר קשר בלי שום קצה המאפשר לפתוח אותו, קשר בלתי ניתן לפתרון. אלכסנדר מוקדון, האדם שהורג אחר כך מאות אלפי אנשים, מתחיל את מסע ההרג שלו בהריגת הקשר. הוא חותך את הסיבוך הגדול במכת חרב. ועל הפתרון הסמלי הזה יש שנותנים לו אות הצטיינות.

אלכסנדר מת בכאבים איומים בגיל 33, מהרעלה או מחלה. בחד גדיא הפרטי שלו לא רקדה החרב, רק חיידק. הוא היה שמח להחליף סוג מוות עם אחד הסמוראים.

לכאורה יש כאן אותו פתרון, בעצם זה משהו שונה לגמרי. ההבדל בין השאהיד לטכנאי הוא בזכות שהראשון תופס על לקיחת חיים. השאהיד מרגיש צודק כשהוא הורג, זה הסדק בהגיון של הרוצח. סדק זה נסתם בכעס כדי להסתיר את העיוות. כעס ושינאה הם חזקים מהרבה דברים אחרים, אבל לא מהכול. כעס ושינאה מפסידים עכשיו.

היום עומדת יפן אחרי אסון טבע עצום ולפני אסון גרעיני אפשרי. בכור שבעיר פוקושימה מתאדים לאט המים וליבות הכורים הגרעיניים רותחות בתהליך שיוביל אנשים רבים למוות שאותו לא בחרו. בכור נשארו כמה עשרות טכנאים המקבלים מנות קרינה שנתיות ביום. אומרים שיש שם חמישים טכנאים – החמישים של פוקושימה. אני מסתכל על החמישים של פוקושימה ואני מסתכל על הארבעים ושבעה. לא יהיה כאן אותו סוג מוות כי לא היה כאן אותו תהליך.

שינאה, נאמנות וגבורה מסתכלות בתדהמה, ממש עכשיו, על הכור בפוקושימה. משהו שאין לנו מילים בשבילו מתרחש עכשיו. נאמנות, גבורה ואהבה מקבלות היום מנות קרינה קטלניות. הלב שלי עם החמישים של פוקושימה.

טמבל

מאת יוסי שריף

כמה ימים אחרי שפרקתי את כל הכדורים מהמחסניות ונשפטתי על איזה חוסר מחלקתי נחתתי בהונג קונג ומשם בסירה ישר למקאו. על הסירה המהירה, למרות רסס המלח הייתי יכול עדיין להריח את הריח של הבפנים של אוהל אמריקאי.

אחה”צ, באי שלו, על רציף מול שפך נהר הפנינים, הציג לי ניר אדין אונגר לין חבר: “תכיר, זה ז’ה ז’ה”. היו שם המון ספינות סיניות כאלו.

“אהלן ז’ה ז’ה” אמרתי באנגלית.

“ז’ה ז’ה היה שכיר חרב בכמה מקומות בעולם ועכשיו הוא נח כאן”.

הסתכלתי על הפורטוגזי השמנמן והנחמד. למה לא בעצם?

ז’ה ז’ה דיבר ישר. “יש הלילה טקס חניכה של טריאדה של הסן טונג, זה באי המרכזי, במקאו סיטי, ואני מזמין אותך ניר, גם כמנהל פארק הג’ונגל של מקאו וגם כחבר קרוב.” אחר כך התברר לי שככה הוא דיבר תמיד, חצי ברשמיות וחצי בנעימות. שתינו תה ואכלנו לחמניות ממולאות במשהו מתוק. אחרי שדיברנו קצת הוא הזמין גם אותי.

אי אפשר לסרב להצעה כזו, הטריאדות הם שם כולל לארגוני פשע ממוסדים בסין ובעבר כל צעיר שם היה עובר מעין הכשרה באומנות לחימה סינית. לא יכולתי לדמיין איך טקס חניכה יהיה והתאים לי להיות אנתרופולוג.

בלילה נסענו לאי המרכזי, אני עדיין הרחתי אוהלים ואבק שריפה. הגענו לבניין של שתיים עשרה קומות וטיפסנו לאט לקומה תשיעית, מזיעים. אין בבנין כזה מעלית וחדר המדרגות שנפתח לפיר אמצעי רחב הריח כמו יום העצמאות בארץ. משפחות צלו בשר על האש וכשהגענו אל הקומה התשיעית הצצתי למטה, לתחתית חדר המדרגות המטורף הזה, דרך האויר העכור אי אפשר היה להבחין בקומות התחתונות.

בדירה, על שולחן ממש גדול היה פסל של אליל מוזהב שלא עורר בי שום אמון, לא מכיר ולא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. לידו היו מונחים מכוניות, סיגריות, פרות, בתים, וירקות עשויים מנייר ולידם צרורות גדולים של כסף מזויף – ככה זה בסין: כסף רוחות, בתי רוחות, מכוניות רוחות. הכל היה אפוף עשן קטורת ביחד עם ריח של עיתון שרוף משריפת כסף רוחות, בתי רוחות ומכוניות רוחות. בחדר ליד ייבשה אשתו של הכומר את השער עם מייבש. לפעמים יצאה כדי לנהל שיחת צעקות עם בעלה. בעלה היה מפסיק את קריאת הדהראני, צועק עליה בחזרה וממשיך כאילו כלום.

אני מסתכל – חם אימים, על הספה יושבים מפוקפקים צעירים עם גופיה ומגבת קטנה שאתה מנגבים כל הזמן את הזיעה ומפוקפק מבוגר יותר עם ז’קט ומשקפי שמש של אריס סאן שלא מזיע בכלל. ההפך, כשהסתכלתי עליו התחלתי אני להזיע. אדם מלחיץ.

ז’ה ז’ה מסביר שהטקס נועד להגנה של יכולות העבודה של החבר’ה במקום, שכולם כאמור שייכים לטריאדה: “באיזה שהוא שלב האל יורד לחדר ואז כולם מוגנים מפציעות.” חייב להגיד שגיחכתי, בדיוק ירדתי מקו בלבנון.

אחרי שהכומר עשה הרבה דברים משונים עןד יותר הוא אמר לז’ה ז’ה שאמר לי: “האל ירד לחדר”. שום דבר. לא הרגשתי שום דבר מיוחד – רק דירה מסריחה עם מייבש שיער ועבריינים שיושבים על ספה  בתור לרופא וקוראים עיתון.

הכומר הוציא גרזן קצבים סיני ובדק את החוד שלו על נייר, נחתך בקלות. אני מכיר את הגרזנים האלו. “האל של הסן טונג כל כך חזק שהוא מגן אפילו על זרים” הפתיע הכומר, “בוא” הוא סימן לי. “אין מצב” אמרתי בלי להתבלבל, וזה הדבר הכי מצחיק שהחבורה שם שמעה בגלל שכולם, כולל הכומר, התגלגלו מצחוק.

“אז בוא אתה” הוא סימן לניר כשהוא גמר את הצחוק, וניר, בלי היסוס, הוריד את החולצה. גם הכומר לא היסס, ביצע מודרה ודפק לניר מכה איומה עם הלהב של הגרזן בבטן. ניר חייך לבש את החולצה והתיישב. “לא כאב לך?”. “לא הרגשתי כלום.” הוא אמר, והוציא סיגריה. יצאתי פחדן.

הטקס המשיך, עשן, תנועות מוזרות וכולי. אשתו של הכומר סיימה את הפן והצטרפה וכל המפוקפקים קיבלו חיתוכים רציניים כשמודרות מסובכות של הכומר מקדימות כל חיתוך ומכה. אני לא האמנתי בכלום, כלום. לא חשבתי שהאל יורד, לא חשבתי שהוא מגן על אף אחד ובטח לא על אשכנזי מסריח כמוני. לא הבנתי איך קורה הטריק אבל חשבתי שזה תלוי באמונה של החניך. אני בכל אופן לא האמנתי בכלום.

ככה עברה חצי שעה. לא יודע מה קרה אבל פתאום נמאס לי, לא היה אכפת לי למות. “אני מוכן”, אמרתי לז’ה ז’ה, והוא סימן לבחור עם משקפי השמש שסימן לכומר. הורדתי את החולצה, הסתכלתי על הבטן שלי טוב לראות מה קורה כי הייתי בטוח שהוא שופך לי את המעיים. וראיתי, הכומר דפק לי מכת הכנה עם צד הלהב ואח”כ חיתוך כל כך חזק עם החוד שזזתי צעד לאחור. מזל שחשקתי שיניים. על הבטן נשאר לי קו דק לבן איפה שהלהב פגע.

זאת הוכחה, שלא משנה איזה דברים מופלאים קורים לבנאדם, אם הוא טמבל אז הוא טמבל עד שנס חותך אותו.

זה היה לפני עשרים שנה, אני הייתי כמה ימים אחרי מילואים, בלילה הראשון במקאו. שכחתי את הריח של האבש”ש והאוהל. יצאנו מהדירה, ירדנו במדרגות והלכנו מהר ברחובות. אני זוכר שעברנו ליד מקדש עם ריח של קטורת. אחר כך במועדון לילה של המאפיה שתיתי מיץ אננס עם ניר וז’ה ז’ה וראש הטריאדה ישבו לידי ושתו קוניאק של אלף דולר בתא הפרטי של הבוס של הטריאדה. לא הבנתי אז כלום.

העיקרון הראשון

כך מתפתח דו, הוא צומח מתוך הצורך לקום בבוקר, לרדת למכולת.

ואלו התנאים לדו: כאשר ההכרחי יכול להפוך לבחירה והרצון מאפשר חזרה של הבחירה. כאשר אפשר לבצע חזרה מודעת של בוקר אחר בוקר, יום אחר יום, עשור אחר עשור, אז מתרחשת אלכימיה. הכבוד והקשב משנים אבק דרכים לזהב.

ואלו המרכיבים הידועים: חזרה, תשומת לב, כבוד.

סיפור ידוע – קוסן הרטיב את המכחול הענק בדיו שערבב. התלמיד הבכיר במנזר היה שם כדי לעזור ולהגיש את הגיליונות הענקיים המונחים על רצפת חדר ההתבוננות.

קוסן כתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “לא רע, אבל אפשר לשפר מעט”, והגיש גיליון נייר חדש.

קוסן התרכז וכתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “קצת פחות טוב. הראשון היה טוב יותר”. קוסן עזר להזיז את הגיליון והכין את המכחול לניסיון נוסף.

קוסן כתב שוב את המילים: “העיקרון הראשון”.

“גרוע” פסק התלמיד. “אני חושב שהמורה של מנזר אייהייג’י הוא דוגמה לכתיבה בסגנון שוֹשוֹ. זה נראה כאילו שלא החלטת אם אתה כותב בסגנון שוֹשוֹ או בסגנון גיוּשוֹ”.

קוסן כתב שמונים וארבעה עקרונות ראשונים. בסוף נמאס לתלמיד מהכישלונות של המורה. “סליחה,” הוא בוודאי אמר, “אני הולך להשתין” והלך.

המורה כתב, בראש שקט ובדעה פנויה מטרדות, הוא כתב: “העיקרון הראשון”.

״נפלא״ הכריז התלמיד כשחזר.

וזה תלוי שם עד היום כדי להזכיר: “אין קיצורי דרך”, אבל יש קפיצת הדרך.

לחיי קפיצת הדרך!




הבחינה שלי לדאן 5 – גודאן

מאת יוסי שריף

היה סמינר נינג’יטסו אדיר אלא שאני הפסדתי את כולו. יום לפני הסמינר חליתי. החום שלי היה כל כך גבוה שחלק מהזמן הייתי בחצי חלום, לא הצלחתי לקרוא, לא ראיתי טלוויזיה, רק שכבתי כמה ימים והסתכלתי מבעד לחלון.

Hatsumi

ביום סיום הסמינר נפגשו כל הבכירים ומשה קסטיאל התקשר אלי: “שריף, אנחנו עושים ארוחה לסנסאיי לפני שהוא טס בחזרה ליפן. אולי תבוא?”

“קסטיאל”, אמרתי לו, “עזוב אותך, אני חולה מת. לא מתאים לי לשבת בארוחה ולדבר יפנית”.

“שריף, אל תקשקש. הלילה בשעה שבע אנחנו במסעדת טורקיז ביפו. אל תחמיץ את סנסאיי. אתה תגיע כבר”.

צדק משה, הגעתי. זוגתי עזרה לי להתלבש, לשים עניבה וז’קט והסיעה אותי ליפו. ישבתי במסעדה ליד זוגתי, קודח מחום גבוה. כולם אכלו דגים ושיפודים. אני שתיתי לאט תה עם נענע וניגבתי את הזיעה מהפנים שלי.

כל הארוחה הצומי סנסאיי התבדח ושתה. פתאום הוא הסתכל עלי ואמר: “גודאן!”. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי, היו שם מדריכים יפנים וכל המדריכים הישראלים וחשבתי שהוא מראה על מישהו לידי. דורון נבון אמר לי: “יש לך גודאן עכשיו”.

גודאן זה ביפנית דאן 5, בחינה שנקראת גם סאקי טסוטו – בחינה לכוח ההרג. סנסאיי עומד מאחורי הנבחן, מרים חרב במבוק שנקראת שינאיי, עוצם את עיניו ומוריד את השינאיי על הנבחן. הנבחן אמור להתחמק. אמרתי לדורון שאני לא מוכן, חולה, בפעם הבאה. דורון שמע אותי אבל אמר: “הגודאן שלך זה הלילה”.

כולם שילמו, לבשו ז’קטים ומעילים והלכו לכיוון החורבות של הבתים, בין המסעדה לשכונה הערבית. היה שם שטח עם אדמה, ליד כמה קירות הרוסים, והירח שעלה האיר אותו באור יפה. נתתי לזוגתי את הז’קט, הורדתי גם את העניבה וישבתי בסזה. הייתה בעיה קטנה, השינאיי הרך של סנסאיי היה כבר ארוז בואן שיסיע את כולם לשדה התעופה, אז אורי ט. תלמיד מפולפל של דורון, רץ לעץ אורן ליד אחד הבתים, ניתלה על ענף רציני ושבר אותו מהגזע, אחר כך ניקה אותו מענפים קטנים והביא אותו להצומי סנסאיי.

הייתה בעיה נוספת, השכונה הייתה קרובה והיינו די הרבה יפנים וישראלים – סיטואציה מוזרה. אני המשכתי לשבת ומסביב לי סגרו השיהאנים, זוגתי והמדריכים הישראלים מעגל, כדי שאיש לא יראה. הצומי סנסאיי התפוצץ מצחוק כשהוא ראה את הסנדה שאורי הגיש לו. הוא נתן את הסנדה לדורון והלך מאחורי תוך כדי צחוקים שלו ושל דורון. אני כבר עצמתי את העיניים בישיבה וחשבתי שחבל שלא פתחתי את הכפתור העליון בצווארון. עדיין הזעתי.

התאמנתי לבחינה הזו שנים, למרות שדורון אמר שאין מה להתכונן אליה. תמיד ניסיתי לחדד את החושים כדי לשמוע או להרגיש את המכה ואת הכוונה שמאחוריה. וזה מה שעשיתי באותו לילה, ביפו העתיקה. ישבתי עם חושים מחודדים – מוכן לכל. באיזה שהוא שלב הרגשתי משהו וקפצתי הצידה על האדמה. כשהסתובבתי ראיתי שזה עוד לא התחיל. דורון והצומי היו כמה צעדים מאחורי והביטו בי בשתיקה. קפצתי כי היה נדמה לי שהרגשתי אותם. אחר כך נהיה שקט מאוד. ישבתי בסזה וסנסאיי אמר מאחוריי: “Leave everything”. לא יודע מה עבר עלי – פתאום, אחרי הרבה שנים, אחרי הרבה אגרופים ומלחמה אחת, הפסקתי להיות מוכן – מצאתי את עצמי על האדמה כשכולם מוחאים כפיים.

כשאני כותב את זה אני חושב על מה שאמר לי דן, אחד הוותיקים באקבן, סיכום טוב לכל מתודה ואימון. הוא אמר: “אם תתכונן להכול, לא תהיה מוכן לכלום –אז תתכונן לכלום”.

למחרת קמתי בריא.

חמש המילים החשובות ביותר למורה – קואן 11

מאת יוסי שריף

מורה לאומנות לחימה צריך לדעת להגיד חמש מילים בזמנים המתאימים, לא יותר.

  1. ברוך הבא
  2. דרך צלחה
  3. ואללה

ביפן היה נזיר זן שגר ליד כפר. ביום שהתגלה שנערה אחת בהריון מתקדם, הצביעה הנערה על הנזיר: “התינוק שלו” אמרה. מיד לקחו לו את המענק וכשנולד התינוק הביאו לו אותו, שיטפל.

סיכם ראש הכפר: “מאדם ברמה שלך ציפינו להרבה יותר, אנחנו כיבדנו אותך ואתה נתת לנו סטירה בפרצוף. גם נזיר צריך לדעת מה הגבולות. חוצפה שכזאת, בלי הכסף שלנו והתמיכה שלנו לא היית מגיע לכלום. לפחות עכשיו התגלה הפרצוף האמתי שלך”. המון אנשים כועסים הנהנו בהסכמה.

“וואלה” אמר הנזיר, לקח את התינוק וטיפל בו מאוד יפה.

עברה שנה והבחורה לא יכלה להמשיך. “זה התינוק של השכן, סליחה”, התוודתה.

“מתנצל” המהם האבא של הנערה: “חלה טעות קטנטנה. מטופש שחשדנו באדם כמוך”.

הנזיר הסתכל עליו, נכנס לבקתה, חיתל את התינוק, הלביש אותו, הושיט אותו לאם ואמר: “וואלה”.

“ברוך הבא” אלו שתי המילים שאני אומר למי שמתחיל, “דרך צלחה” כשמישהו מפסיק, “וואלה” זו המילה המתאימה לכל הזמנים האחרים. בכל פעם שאני מוסיף מילה נוספת אני מצטער על כך.

טוב לא רק לנזירים אלא גם לכמעט תלמידים. באחריות. וואלה.