יום שלישי בדוג’ו תל אביב – טאי ג’יטסו ובריחים

היום נתחיל את האימון, עדיין באולם ברחוב הירקון, בשעה 18:00. נתאמן על אוקמי, סבאקי ודאקן.
האימון השני יתחיל בשעה 19:30-21:00 ובו נבצע בריחים מתקדמים. בסוף האימון נחזור על רצפים של מכות יד ורגל.

הסבר וידאו על בריח גושה דורי (נקרא גם מושא דורי)


נינג’יטסו תל אביב – אקבן

מודל עסקי באומנויות לחימה

מאת יוסי שריף

ירון התקשר אלי, הוא אמר: “איזה תאילנדי שרף את השדה בטעות והגמלים ברחו.” נכנסתי לניסאן השחורה ונסעתי חלק ומהר צפונה. כשהגעתי ירון כבר תפש את ג’פאר וקשר אותו לעץ עם מה שנשאר מהחבלים. השני הסתובב ליד, ככה זה גמלים.

לקח זמן, הכנסתי אותם למנז’ ועד שגמרתי לשים חציר ומים ירד הערב. סגרתי את השער הירוק וקיבלתי טלפון, צלצול מיוחד. אני מסתכל על הצג, משפחה. שיט. זה הזמן של האימון ולא מצלצלים אלי סתם. אז נתתי גז לירושלים, נדמה לי שגיא החליף אותי באותו אימון. תודה.

אשפזתי את אימא שלי בהדסה והתחילו שנים קשות. ישן בבי”ח, נוסע מוקדם הביתה להכין את הבוקר ולארוז ארוחות עשר, חוזר, מאמן בערב, חוזר לבי”ח. חוזר חלילה. אם היה לי שכל הייתי שם לב שאני על טיס אוטומטי, שאני מדבר עם תלמידים והראש שלי לא שם. אבל לא היה לי ולא שמתי לב, וכך טסתי. כמה ותיקים שכן שמו לב ירדו מהטיסה, כלומר הפסיקו לבוא לאימונים. פחדתי, באיזה שלב כל כך הרבה הלכו לדרכם שחשבתי שזהו זה, אני מפסיק לעסוק באומנות לחימה.

אני זוכר את עצמי אז מנסה לשכנע תלמיד, “שמע, אם תישאר זה ישתלם לך כספית. יש לי רעיון כיצד להכניס כסף לארגון…” עוברת בי חלחלה היום כשאני נזכר בשיחות האלו. היו הרבה כאלה כי היו לי הרבה מודלים לשיחה, מודל על כל ייאוש.

אימא שלי נפטרה ואחרי כמה חודשים תפסתי שוב את ההגאים של בית הספר. ניקיתי את המטבח וחזרתי אחורה לא שנתיים, כי אם ארבעים, לרחוב קטן עם שם מתאים – רחוב העבודה, ליד מרכז בעלי מלאכה. אז, פעם בשבוע הייתי אוכל בשר. סבתא שלי הייתה עושה לנו קציצות.

הבשר היה שוכב, מנוקד במלח, על השיש, אחר כך היא הייתה רוחצת אותו, מנגבת וחותכת לקוביות. הייתי מסובב בקושי את הידית של מטחנת הבשר בשעה שסבתא הייתה מכניסה גושים לפתח של המטחנה.
“אפשר להכניס למכונה לבד סבתא?”
“שלא יתפסו לך האצבעות פסקודניאק.”
“בסדר סבתא.”
טובה כץ, סבתא שלי.

אחר כך היא הייתה מפרקת את המטחנה, רוחצת, מייבשת ושמה במדף התחתון של ארון אויר, ככה קראו לזה, ארון אויר, בחיי. את הבשר הייתה מערבבת עם לחם ובצל ומטגנת בשומן שנשאר מהשמאלץ. לנגב את המחבת בסוף עם פרוסת לחם, איזה תענוג.

בשר זה לא זול ולסבא וסבתא היה פנקס שרשמו בו הוצאות והתלחשו לידו מתחת לאור הפלורסצנט בערב. אני מזכיר לעצמי טוב טוב כל יום: בלי טייס אוטומטי, בלי הנפקות, בלי זכיונות. זה המודל כעת, קציצות הכי טובות ומי שרוצה, אוכל.

החורג', הגמלים, המחצלת והחרב

החורג’, הגמלים, המחצלת והחרב

אדם קרמר, מאסטר מכונאי – זן ואומנות אחזקת האופנוע

זן זה דבר מעשי, פרקטיס זה תמיד דבר גופני. אתן למר אדם קרמר, מכונאי אופנועים מזה עשרים ושש שנים, לדבר. והנה מה שהוא אומר בוידאו למטה:

“למרות כל מה שניצב לפנינו עם המיתון, כוחות זרים… אני חושב שהבעיה המרכזית שניצבת לפנינו היא הדה-אינדסטריאליזציה של אמריקה. היכולת שלנו לעשות אבדה לנו. אתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה, בצורה מעשית, ואנו מאבדים זאת. הילדים שלנו אינם יודעים את ההבדל בין מברג שטוח לפיליפס. ואם היו יודעים את ההבדל הם כבר אינם יודעים מה לעשות עם זה.

אני עובד כמכונאי יותר מ – 25 שנים, ותמיד הוקסמתי מאופנועים ולכן המשכתי תמיד. להיות מסוגל לתקן אופנועים בני 65-70 שנה ולגרום להם לביצועים דומים, טובים כמו בעבר, צריך לומר על זה – מתגמל מאוד.

אופנועים ישנים, יש להם הרבה יותר סטייל וקסם מאופנועים חדשים. זה cool.

ג’יימס דין, מרלון ברנדו בווילד וואן, פונזי…

כשאני הייתי ילד, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד במקום כמו שלי? היית מוכן להרוג בשביל כזו הזדמנות. לעבוד בשביל אופנוע קטן. אבל הצעירים של היום, לא רק שאין להם את היכולת הגופנית לעסוק בעשייה כזו, אין להם את הגישה, את החשק. זה בכלל לא אכפת להם. זה מייאש. אבל אני מתערב איתך שכל דור אומר את אותו דבר. הדור שלפנינו אמר זאת עלינו.

אני באמת חושב שזו תהיה אומנות אבודה, יהיו פחות ופחות אנשים שיעשו. כרגע איני מצליח לראות: מי יהיה כמוני. איפה המחליף שלי?

יש כאן אולי 200 אופנועים, באמת, אני לא יודע. אף פעם לא ספרתי את כולם ואני גם לא רוצה לספור אותם. ברגע אחד זה נראה לי יותר מדי ורגע אחר כך אותו מספר נראה קטן מדי. אני מעדיף לשמור את המספר המדויק כנעלם. שני שליש מהאופנועים כאן שייכים לי ומתוכם שליש שלעולם לא אמכור. לעולם. אלא אם אשתי תגיד לי למכור. ואפילו אז, זו מחשבה קשה.

בכל פעם שאני צועד לכאן אני לא מאמין שזה מקום ששיך לי. בגלל שאני זוכר, בגיל צעיר, שהיה לי הונדה מחורבן, לא מצליח להתניע, לא מסיע את הבחורה, מחמיץ את הריקוד, מתקן אותו בגשם. חושב: יום אחד יהיו לי אופנועים. ואז יום אחד קם, ויש לי אופנועים. זה לא עקב כסף, אין לי בכלל כסף. אבל אם יש לי כסף? אני קונה אופנועים. זו כפיתיות, זו באמת כפיתיות. אני לא רוצה ולא מוכן לעשות שום דבר אחר. ניסיתי.

וידאו של אדם קרמר – זן ואומנות אחזקת האופנוע

מאמר זה הוא חלק מסדרת המאסטרים בבלוג אקבן

היום בדוג’ו ירושלים – טווח מגע וטווח מכה

לפני שנים קראתי ספר מצוין, מאסכולת הוינג צ’ן של ברוס לי, בשם “Enter to Trapping to Grappling“. הספר עסק בקו התפר שבין מכות ומגע, בין בעיטות ואגרופים והתגוששות.

זה היה מרענן לקרוא אצל אחר את הפרספקטיבה של המורה שלי דאז, מר דורון נבון, שהיה לא רק מורה נינג’יטסו אלא מוסמך הקודוקאן ודאן 4 בג’ודו. מר נבון אמר תמיד: “ידע של התגוששות חיוני גם למי שרוצה להמנע ממנה“.

בקאטות הנינג’יטסו של בתי הספר שיצאו מטקמצו יש מאפיין ברור – הגבול בין מכות והתגוששות אינו מובחן. טווח מכה וטווח מגע משמשים יחד בקאטות ומדגימים שוב את פרספקטיבת הלחימה של הקודמים לנו.

אחרי שבועות של התמקדות בתנועה, מכות ותזמונים של ראקציות אנו פותחים את השדה ומתבוננים בטכניקות של בריחים והטלות מטווחים קצרים.

וידאו של טווחים שונים בקרב, מכות ובריחים בשיטת פודו ריו

נינג’יטסו ירושלים – אקבן

קצב הכתיבה האיטי של מאמרים בבלוג של אקבן

מאת יוסי שריף

אני כותב הרבה ומלמד כרגיל, אבל בזמן האחרון פחות באתר.

כתיבה, צילום וידיאו ושיחות הם כלים חשובים ללימוד של אומנויות לחימה באקבן והולכים יד ביד עם קרבות ולחימה. כמו שאצלנו מלמדים: “האימון נשען על רנדורי, קאטה ומונדו”. מונדו הוא דו שיח ודו שיח זה מתקיים בכתיבה, באימייל, פנים אל פנים ואפילו דרך חלק קטן מהסרטונים שלנו.

סיימתי בחודשים האחרונים, יחד עם חבר, ספר הקשור לאימונים שלנו ואני מקווה שספר זה יתפרסם בקרוב. כרגע אני כותב את הפרקים הראשונים בשני ספרים שונים ועבודה זו מעסיקה אותי ומאיטה בחודשים האחרונים את כתיבת המאמרים בבלוג של אקבן.

את הוידיאו של הטכניקות ואת כתיבת המאמרים באנציקלופדיה אני משתדל לקיים, אבל גם שם משפיע העיסוק שלי בכתיבה ומצמצם את כמות המאמרים שבאקבן ויקי.

אני מקווה שהסבלנות שלי תשתלם ותאפשר לי לכתוב מתודה טכנית טובה יותר לנינג’יטסו ולצידה, נשימת אויר עמוקה לנפש.

זמר – מאסטר ג’וני קאש – דוגמה שמינית

מאת יוסי שריף

הפיסגה שעליה יושב מר ג’וני קאש היא אחת כזו שנראית היטב מכל מקום, הוא המאסטר, אוסטק, מלך. מעטים מטפסים למקום שמידת גובהו נמדדה ונחתמה על ידי כה הרבה אנשים.

קאש שמעולם לא הפסיק להופיע ולהקליט ותרם את הופעותיו וכספו לאסירים, יושב חולה, חף מאפקטים ואיפור ועושה את מה שתירגל כל חייו – הוא שר. נדמה שהחמלה שגילה מר קאש לאורך כל חייו לאסירים, למסכנים, לאחרים, נמהלת בסוף ימיו בחמלה ובסליחה שלו לעצמו

ברקע, של סרטון זה, שצולם בחופזה על ידי רומנק בביתו של קאש, תמונות מהופעותיו בכלא סן קוונטין ואפילו תמונות מביקורו בישראל שצולמו בהסרטת “גוספל רוד”. קאש עומד לאבד בשנה וחצי שאחרי ההסרטה את ידידו ויילון ג’נינגס, זמר קאנטרי אדיר, את היואי אפשטיין מ”טום פטי וההרט ברייקרס” ואת אישתו האהובה ג’ון המביטה בו בזמן השיר. כשג’ון מתה כאבו בלתי נסבל והוא מטפל בכאב זה כמו מאסטר, ממשיך להקליט.

קאש אושפז והשתחרר מבית החולים בנשוויל, עדיין ממשיך לשיר. הוא מתכנן לסיים את הקלטת האלבום החמישי בסאגה האמריקאית, אבל באותו שבוע הוא מת.

כמו מורה זן המרגיש את מותו הוא אומר לקורט לודר, שבועות לפני המועד, בראיון ב MTV: “או, אני מצפה שחיי יסתיימו בקרוב”. ואז מוסיף: “אתה יודע, אני בן 71. יש לי אמונה גדולה, למרות הכל, יש לי אמונה בלתי ניתנת לערעור”.

“אין לי כל פחד מהמוות” כותב קאש באוטוביוגרפיה שלו. “לא איבדתי דקת שינה בגללו. אני שלם עם עצמי ועם אלוהים; אני מקבל את המחלה בגלל שהיא רצון האל; זה הוא בתוך חיי. ובשעה שירצה יקח אותי מהעולם.” ג’וני קאש, שכל חייו קיים רומן הדוק עם המוות, מרגיש שלווה כשמלווהו הוותיק מתקרב.

מה הופך אדם למאסטר בכזו רמה? האם אלו השנים החולפות או הכשרון? מהו הקסם הנוסף למעשה לאחר כל כך הרבה חזרות? האם לתוך מעשה ה פרקטיס ניתן לארוג יותר מטכניקה?

טכנאי – מאסטר קלוד פאילר – דוגמה שביעית

מאת יוסי שריף

הנה אגוז קשה, לא סרטון של דקה, ללא יריבים נופלים, הסרטון של המאסטר הזה הוא של 17 דקות. 17 דקות שמסכמות מקצועיות בתחום שהוא טכני אבל בעצם מסורתי כמו אומנות לחימה עתיקה.

כשראיתי את הסרטון הזה בפעם הראשונה הסתכלתי עליו מהתחלה ועד לסוף בנשימה אחת. חיפשתי פתרון לבעיה כשבניתי מעגל אלקטרוני ובטעות ראיתי את התותח הזה, קלוד פאילר, מייצר שפופרות וואקום מאלף ועד תו. שפופרות הן טכניקה הנמצאת בשימוש רווח מאז תחילת המאה שעברה ושכעת נמצאת במעט מאוד חומרות. טרנזיסטורים החליפו את שפופרות הוואקום.

לאחר הפולס החשמלי של פיצוץ אטומי יפסיקו לפעול רוב המכשירים האלקטרונים שאנו מכירים ובכללם מנורות לד, מחשבים וטלפונים סלולאריים. שפופרות הוואקום שבונה מר פאילרד ימשיכו לפעול גם אחרי הפולס. אולי בגלל זה המשיכו הרוסים לצייד מיכשור צבאי בשפופרות מסורבלות, אולי בגלל זה ראיתי את הסרטון פעמים מספר.

אני אוהב טכנולוגיה עתיקה, אני אוהב ידיים זקנות וחכמות, אני אוהב את החיוך על פניו של פאילר בדקות האחרונות של הסרטון. פאילר עושה את הפרוצדורה הזו מאז שנות החמישים – ארבעים שנה של פרקטיס.

פסנתרן – מאסטר גלן גולד – דוגמה שישית

מאת יוסי שריף

לא כל מאסטר הוא מרשים, מלא כוח או מעורר השראה. לעיתים קרובות ה מאסטר הוא, בשפה החסידית: “נסתר”, ויש צורך בהבנת התחום כדי לראות את הקוסם. קשקוש הוא לרוב קשקוש ולפעמים שירה גדולה, אם רק מבינים את השפה.

בקטע הנוכחי מבצע גלן גולד, אחד הפסנתרנים הקלאסיים הגדולים של המאה העשרים, את ווריאציות גולדברג. הוא שולט כך בתחומו שאין הוא מרגיש צורך להשוויץ. הפשטות והדיוק של הביצוע שלו מדהימים הרבה יותר מאותם קטעים אחרים שבהם הטכניקה הווירטואוזית שלו מבריקה. כאן יש שליטה מוחלטת, ביצוע מינימאלי שמסתיר בתוכו עומק ויופי.

זו שאלה טובה – מתי יפה יותר מלכת היופי, עם איפור מנצנץ וביקיני או בחולצה גדולה, בשבת בבוקר כשהיא קוראת ספר.

גלן גולד פותר זאת בקלות, מתחת לחליפה הוא לובש את הביקיני של המאסטר. משהו מזה יוצא החוצה כשהוא מדפדף בין התוים.

קשת ורוכב – מאסטר לאיוס קסאי (לסלו) – דוגמה חמישית

מאת יוסי שריף

לאיוס קסאי הוא קשת נפלא. מאחורי חזית הביצוע המדהים מסתתר יסוד מורכב מאין כמוהו.

קסאי מאלף בעצמו את הסוסים שעליהם הוא רוכב. הוא אומר: “האומנות שלי בנויה משני חלקים – סוסים וירי. לומדים חלק אחד, לומדים חלק שני ואז מפגישים אותם ומתחילים להתאמן”.

קסאי בונה בעצמו את הקשתות שבהן יורים הוא ותלמידיו, והוא אומר: “את הקשת הראשונה שלי בניתי בגיל שמונה. מאז אני קשת. הקשת אינה רק קשת, היא סוג של חיה”.

לכל מאסטר בסדרת המאסטרים יש משהו מעורר השראה. אצל קסאי הדבר הנסתר הוא הלוגיסטיקה. ניהול חוות סוסים זה עסק רציני. צריך להאכיל, להיזהר, לפרנס משפחה, לקרוא לווטרינר כשצריך. קסאי מנהל בית ספר מורכב מאוד ועדיין לבסוף, נשאר לו ניצוץ כדי לומר: “אני רוכב בשבילים של פעם, כמו ההונים, כמו פעם. אני קשת.”

מאסטר זן סקייטבורדר – הארי ג’ומונג’י – דוגמה רביעית

מאת יוסי שריף

כשאני מסתכל על המאסטרים שכבר העליתי לאתר חסרה לי תכונה חשובה – תשוקה. ללא הלהט הזה, באיזו שהיא צורה, אי אפשר להיות מאסטר.

בגלל הסגנון והרקע התרבותי וגם בגלל המעמד אי אפשר לראות את האש הזו אצל הרבה מאסטרים, הם משחקים את המשחק המאופק. ניתן רק לראות את הלחם שנוצר בתנור הזה של הפרקטיס, ללא החום הנורא.

לכל אחד יש את הסגנון שבו הוא מבטא את הלהט הזה, אני מאמין שגם אצל מאסטרים מופנמים הוא נוכח. אין כמו הארי ג’ומונג’י, סקייטר שגולש על סקייטבורד מאז שהיה ילד, כדי לבטא את הכבוד והמסירות שחייבים במסלול נוגד התרבות המערבית של ה דו.

הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד כמו מאסטר אבל בעשרים השניות האחרונות של הסרטון שערכתי הוא שוב ילד, ברחוב, בניו יורק, נתפש במקרה בעדשת המצלמה של מעריצים שנוסעים לידו במכונית. הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד ומרגיש כמו שאני נסעתי, ילד, לפני שלושים וחמש שנה. הוא כבר מזמן עבר את גיל העמידה. אני כמעט ולא נוסע על הסקייטבורד והארי עוד ממשיך. היום בגלל המאמר הקצר, נסעתי, עשיתי כמה הולי. קצת חלוד. הארי ג’ומנג’י אינו חלוד, הוא חד כמו חרב וחם כמו לב של ילד.

הארי ג’ומנג’י הוא זן מאסטר בשבילי. כשהוא גולש He is fucking free.