ג’רי סיינפלד – מאסטר של התבוננות וסיפור

שנים הייתה הסדרה “סיינפלד” אחת האהובות עלי ביותר. עם הזמן גיליתי עובדות שונות על היוצרים והשחקנים, מהיותו של השחקן ג’ייסון אלכסנדר, קוסטנזה, אומן לחימה, קרטיסט, בעל דרגה בכירה ביותר ועד להיותו של סיינפלד בעצמו, כותב הסדרה יחד עם לארי דייויד, בעל אתוס של זן.

זו לא איזו השלכה שלי. בראיון אחרון ב -ניו יורק טיימס אומר סיינפלד: “זה דומה לקליגרפיה או לבודו. אני רוצה לייצר כלובים לצרצרים. אתה מכיר את הכלובים היפנים לצרצרים? זעירים, עם דלתות? זהו זה בשבילי: פרישות ודיוק, ללטש דבר קטן רק בשביל הליטוש.”

למרות ששוויו היום עולה על 800,000,000 דולר מקפיד סיינפלד לעבוד בסטנדאפ מספר פעמים בשבוע במקומות קטנים בדרך כלל. הוא אומר על כך: “קראתי מאמר לפני מספר שנים שמצביע על כך שאם אתה מתאמן בספורט הרבה, זה ממש הופך לפס-רחב: הנתיב העצבי במוח שלך מכיל הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, הנתיב מתחיל להצטמק בחזרה. כשקראתי את זה זה שינה לי את החיים. לפני כן הייתי חושב, מדוע אני עדיין עושה את הסטים האלו, עולה על הבמה? האם אני לא יודע כיצד? התשובה היא לא.
אתה חייב להמשיך לעשות את זה. הפס הרחב מתחיל להתכווץ מהרגע שאתה מפסיק.”

ואחר כך: “אני מתכוון להמשיך לתרגל סטנדאפ עד לגיל 80, ואולי אחר כך”.

הנה סיינפלד מדגים כיצד הוא מלטש בדיחה במשך מספר שנים. בלוק כתיבה, עט, מחיקות, הופעות. ושוב בלוק כתיבה, עט, מחיקות. שנתיים לבדיחה אחת. לא ממש מצחיקה בינתיים.

וידאו של ג’רי סיינפלד – כיצד לכתוב בדיחה

דניאל מוייר, מאסטר נגר – מקורות ההשראה

דניאל מויר עושה נגרות בבושוויק, ברוקלין. העבודות שלו, שילוב של פשטות, טכניקות נגרות יפנית ויצירתיות הן תוצאה של המיומנות שלו ושל המוזות. עצרתי לרגע את הסרטון ורשמתי את שמות הספרים במדף שלו בנגריה.

דניאל מויר הוא דור שני, בן של נגר ויחד עם עבודה בנגריה הוא למד, כתב וניגן בגיטרה קלאסית. הוא אומר שהקולקציה האחרונה שתיכנן, זו שמצולמת בסרטון, היא שילוב גיאומטריה של אדריכלות עתיקה, חוסר המשקל של כנפים והקימור של גוו נשי. אבל אני חושב, לא משנה מה הוא אומר, “הוא קורא את סוטרת היהלום”.

וידאו של מאסטר בנגרות, דניאל מוייר

אדם קרמר, מאסטר מכונאי – זן ואומנות אחזקת האופנוע

זן זה דבר מעשי, פרקטיס זה תמיד דבר גופני. אתן למר אדם קרמר, מכונאי אופנועים מזה עשרים ושש שנים, לדבר. והנה מה שהוא אומר בוידאו למטה:

“למרות כל מה שניצב לפנינו עם המיתון, כוחות זרים… אני חושב שהבעיה המרכזית שניצבת לפנינו היא הדה-אינדסטריאליזציה של אמריקה. היכולת שלנו לעשות אבדה לנו. אתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה, בצורה מעשית, ואנו מאבדים זאת. הילדים שלנו אינם יודעים את ההבדל בין מברג שטוח לפיליפס. ואם היו יודעים את ההבדל הם כבר אינם יודעים מה לעשות עם זה.

אני עובד כמכונאי יותר מ – 25 שנים, ותמיד הוקסמתי מאופנועים ולכן המשכתי תמיד. להיות מסוגל לתקן אופנועים בני 65-70 שנה ולגרום להם לביצועים דומים, טובים כמו בעבר, צריך לומר על זה – מתגמל מאוד.

אופנועים ישנים, יש להם הרבה יותר סטייל וקסם מאופנועים חדשים. זה cool.

ג’יימס דין, מרלון ברנדו בווילד וואן, פונזי…

כשאני הייתי ילד, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד במקום כמו שלי? היית מוכן להרוג בשביל כזו הזדמנות. לעבוד בשביל אופנוע קטן. אבל הצעירים של היום, לא רק שאין להם את היכולת הגופנית לעסוק בעשייה כזו, אין להם את הגישה, את החשק. זה בכלל לא אכפת להם. זה מייאש. אבל אני מתערב איתך שכל דור אומר את אותו דבר. הדור שלפנינו אמר זאת עלינו.

אני באמת חושב שזו תהיה אומנות אבודה, יהיו פחות ופחות אנשים שיעשו. כרגע איני מצליח לראות: מי יהיה כמוני. איפה המחליף שלי?

יש כאן אולי 200 אופנועים, באמת, אני לא יודע. אף פעם לא ספרתי את כולם ואני גם לא רוצה לספור אותם. ברגע אחד זה נראה לי יותר מדי ורגע אחר כך אותו מספר נראה קטן מדי. אני מעדיף לשמור את המספר המדויק כנעלם. שני שליש מהאופנועים כאן שייכים לי ומתוכם שליש שלעולם לא אמכור. לעולם. אלא אם אשתי תגיד לי למכור. ואפילו אז, זו מחשבה קשה.

בכל פעם שאני צועד לכאן אני לא מאמין שזה מקום ששיך לי. בגלל שאני זוכר, בגיל צעיר, שהיה לי הונדה מחורבן, לא מצליח להתניע, לא מסיע את הבחורה, מחמיץ את הריקוד, מתקן אותו בגשם. חושב: יום אחד יהיו לי אופנועים. ואז יום אחד קם, ויש לי אופנועים. זה לא עקב כסף, אין לי בכלל כסף. אבל אם יש לי כסף? אני קונה אופנועים. זו כפיתיות, זו באמת כפיתיות. אני לא רוצה ולא מוכן לעשות שום דבר אחר. ניסיתי.

וידאו של אדם קרמר – זן ואומנות אחזקת האופנוע

מאמר זה הוא חלק מסדרת המאסטרים בבלוג אקבן

ראול אוחדה – סנדלר

התלבטתי מעט עם עצמי לפני שהצבתי את מר ראול אוחדה (Raul Ojeda), הסנדלר הראשי של נעלי דון ויל, בגלריה הקטנה שאני אוצר למאסטרים. הסיבה הראשונה להתלבטות היא שהוא מעסיק אחרים, והסיבה השניה היא שרק עמוק לתוך הסרטון הראשון רואים את היד שלו עושה נעלים.

העסק שלו, היום בלוס אנג’לס במאה העשרים ואחת, זהה כמעט לחלוטין לגילדה אירופית של ימי הביניים. זו לא עבודת יצור אלא תקופת חניכה.

ראול אוחדה אומר: “איני מחשיב את עצמי אמן אלא אומן, בעל מלאכה” ואז מוסיף, “אולי בתקופה שלנו שבה שוכחים כיצד עושים דברים נכון גם המיומנות שלי היא אומנות”.

וידאו של מאסטר סנדלר – ראול אוחדה

וידאו של ראול אוחדה מייעץ כיצד להבחין בנעל טובה

ג’רי לופז, מאסטר. על גלישה, סנובורד וגידול ילדים

באיזה קורס בצבא הדבקתי על דלת הארונית תמונה של ג’רי לופז כך שכשהייתי פותח אותה הייתי נזכר שיש לי עולם אחר. וג’רי לופז הוא איש מעשה, בחיוך נעים הוא שלט בגל המפחיד של פייפליין וגילה את הצינורות המושלמים של אינדונזיה.

 

התלבטתי האם לשים במאמר המאסטר הזה סרטים של ג’רי לופז גולש בנוחות מסיטואציות בלתי אפשריות ובחרתי בסרט הזה שבו גולש לופז אל מעבר לגיל 60, מעבר ללבטים שלו כאבא לנער, ומסביר כיצד לאומן גדול לא משנה הקנווס, לא משנה אם זה גל או הר.

 

הגלים הגבוהים הם ההרים המושלגים של אורגון וג’רי לופז מחייך את אותו חיוך נעים שנשמר מימי הארונית שלי ואומר: “זה כל מה שהורה יכול לצפות לו – שהילד שלו יפתח אהבה למשהו, יהיה טוב במשהו”.

וידאו של ג’רי לופז גולש

קורהירה ווטנבה, מאסטר בייצור חרב יפנית – לימוד מול אנטרופיה

ווטנבה הוא מאסטר של חרבות עתיקות יפניות, כשהוא מדבר על המורה שלו – מיאאירי שוהיי – הוא מדבר על התשוקה שלמד ממנו לחרב העתיקה.

אותו נושא עולה כשהוא מדבר על תלמידו, נובוהירו קיקוצ’י, אבל באופן שנגע לליבי. ווטנבה אומר: “אני רוצה שתלמידי יעבור אותי במיומנות עשיית החרב, זו החובה שלי להכין חניך טוב יותר ממני. אחרת המסורת תישחק עם הזמן.”

פשוט.

חזור וקרא בבלוג, לחץ כאן

כסף של מאסטרים – ג’ואל בוקייביץ – מאסטר של ייצור סכינים

מאת יוסי שריף
אחד הוותיקים שלח לי את הסרטון היפהפה על ג’ואל בוקייביץ, מאסטר לעשיית סכינים. הוא יודע שאני לא רק אוהב ליצר כלי נשק אלא שיש לי חיבה לאנשים העובדים הרבה שנים עם גופם.

“a nice video”, הוא כתב לי. טוב, אין לו עברית במקלדת, חשבתי. והסתכלתי בהנאה בעשר הדקות של הסרטון.

חשבתי על שיחה שהייתה לי השבוע עם שודאן אחר, ר.

דיברנו על כסף.

“אבל אם אתה חושב כך זו התמסחרות”, אמר לי ר. – כל אחד יכול היה לראות שהמחשבה מזעזעת אותו. לא היה לי באותה שיחה זמן לומר לו את מה שמאסטר בוקייביץ שוזר בסרטון מתחילתו – “אין מקצועיות ללא בדיקה חיצונית”. מה הקשר בין כסף לבדיקת המציאות? קשר מחייב, מי שאין לו בדיקת מציאות בפרקטיס חי בפנטזיות.

פנטזיה היא נקודת ההתחלה ובמובן מסוים נקודת הסיום. למאסטר בוקייביץ יש פנטזיה על עבודה טובה אבל הוא אינו מבלבל אותה עם בדיקת המציאות – הוא מוכר סכינים בכסף ולא תורם אותם. בתוך זה הוא לא מאבד קשר, הלב החזק זוכר את ריח החלום ברוח הסערה של המציאות.

חלומות הם התחלה, הם אינם תחנות דרך בפרקטיס שאני מלמד. תחנות הדרך של הפרקטיס שלנו, כוללות תמיד כרטיסן וביקורת. צריך לקבל את הדין, לפעמים בביקורת המציאות אנו עפים מהאוטובוס.

אם אין דרך לבדוק אז אין פרקטיס. נקודה. הדרכים לבדוק אינן כולן כספיות. כשמורה זן יושב לך על הראש זו נקודת בדיקה רצינית. כשסכין שג’ואל עושה נמכרת בכסף זו נקודת בדיקה של זן בודהיזם, לא של בנקאות אופציות. זן זו עבודה קשה, לא סיפורים על עבודה קשה.

כמו שאמרו לנו כשקיבלנו רק עיפרון כמתנת יום הולדת: “לא נורא, העיקר הכוונה”. אם כסף הוא המניע אז המקצועיות המממנת אותו היא פרוצה. אם מקצועיות היא בעל הבית, אפשר לבנות בית מקדש. זו לא רק אפשרות, זה הכרחי, זו נקודת בדיקה הכרחית.

זמר – מאסטר ג’וני קאש – דוגמה שמינית

מאת יוסי שריף

הפיסגה שעליה יושב מר ג’וני קאש היא אחת כזו שנראית היטב מכל מקום, הוא המאסטר, אוסטק, מלך. מעטים מטפסים למקום שמידת גובהו נמדדה ונחתמה על ידי כה הרבה אנשים.

קאש שמעולם לא הפסיק להופיע ולהקליט ותרם את הופעותיו וכספו לאסירים, יושב חולה, חף מאפקטים ואיפור ועושה את מה שתירגל כל חייו – הוא שר. נדמה שהחמלה שגילה מר קאש לאורך כל חייו לאסירים, למסכנים, לאחרים, נמהלת בסוף ימיו בחמלה ובסליחה שלו לעצמו

ברקע, של סרטון זה, שצולם בחופזה על ידי רומנק בביתו של קאש, תמונות מהופעותיו בכלא סן קוונטין ואפילו תמונות מביקורו בישראל שצולמו בהסרטת “גוספל רוד”. קאש עומד לאבד בשנה וחצי שאחרי ההסרטה את ידידו ויילון ג’נינגס, זמר קאנטרי אדיר, את היואי אפשטיין מ”טום פטי וההרט ברייקרס” ואת אישתו האהובה ג’ון המביטה בו בזמן השיר. כשג’ון מתה כאבו בלתי נסבל והוא מטפל בכאב זה כמו מאסטר, ממשיך להקליט.

קאש אושפז והשתחרר מבית החולים בנשוויל, עדיין ממשיך לשיר. הוא מתכנן לסיים את הקלטת האלבום החמישי בסאגה האמריקאית, אבל באותו שבוע הוא מת.

כמו מורה זן המרגיש את מותו הוא אומר לקורט לודר, שבועות לפני המועד, בראיון ב MTV: “או, אני מצפה שחיי יסתיימו בקרוב”. ואז מוסיף: “אתה יודע, אני בן 71. יש לי אמונה גדולה, למרות הכל, יש לי אמונה בלתי ניתנת לערעור”.

“אין לי כל פחד מהמוות” כותב קאש באוטוביוגרפיה שלו. “לא איבדתי דקת שינה בגללו. אני שלם עם עצמי ועם אלוהים; אני מקבל את המחלה בגלל שהיא רצון האל; זה הוא בתוך חיי. ובשעה שירצה יקח אותי מהעולם.” ג’וני קאש, שכל חייו קיים רומן הדוק עם המוות, מרגיש שלווה כשמלווהו הוותיק מתקרב.

מה הופך אדם למאסטר בכזו רמה? האם אלו השנים החולפות או הכשרון? מהו הקסם הנוסף למעשה לאחר כל כך הרבה חזרות? האם לתוך מעשה ה פרקטיס ניתן לארוג יותר מטכניקה?

טכנאי – מאסטר קלוד פאילר – דוגמה שביעית

מאת יוסי שריף

הנה אגוז קשה, לא סרטון של דקה, ללא יריבים נופלים, הסרטון של המאסטר הזה הוא של 17 דקות. 17 דקות שמסכמות מקצועיות בתחום שהוא טכני אבל בעצם מסורתי כמו אומנות לחימה עתיקה.

כשראיתי את הסרטון הזה בפעם הראשונה הסתכלתי עליו מהתחלה ועד לסוף בנשימה אחת. חיפשתי פתרון לבעיה כשבניתי מעגל אלקטרוני ובטעות ראיתי את התותח הזה, קלוד פאילר, מייצר שפופרות וואקום מאלף ועד תו. שפופרות הן טכניקה הנמצאת בשימוש רווח מאז תחילת המאה שעברה ושכעת נמצאת במעט מאוד חומרות. טרנזיסטורים החליפו את שפופרות הוואקום.

לאחר הפולס החשמלי של פיצוץ אטומי יפסיקו לפעול רוב המכשירים האלקטרונים שאנו מכירים ובכללם מנורות לד, מחשבים וטלפונים סלולאריים. שפופרות הוואקום שבונה מר פאילרד ימשיכו לפעול גם אחרי הפולס. אולי בגלל זה המשיכו הרוסים לצייד מיכשור צבאי בשפופרות מסורבלות, אולי בגלל זה ראיתי את הסרטון פעמים מספר.

אני אוהב טכנולוגיה עתיקה, אני אוהב ידיים זקנות וחכמות, אני אוהב את החיוך על פניו של פאילר בדקות האחרונות של הסרטון. פאילר עושה את הפרוצדורה הזו מאז שנות החמישים – ארבעים שנה של פרקטיס.

פסנתרן – מאסטר גלן גולד – דוגמה שישית

מאת יוסי שריף

לא כל מאסטר הוא מרשים, מלא כוח או מעורר השראה. לעיתים קרובות ה מאסטר הוא, בשפה החסידית: “נסתר”, ויש צורך בהבנת התחום כדי לראות את הקוסם. קשקוש הוא לרוב קשקוש ולפעמים שירה גדולה, אם רק מבינים את השפה.

בקטע הנוכחי מבצע גלן גולד, אחד הפסנתרנים הקלאסיים הגדולים של המאה העשרים, את ווריאציות גולדברג. הוא שולט כך בתחומו שאין הוא מרגיש צורך להשוויץ. הפשטות והדיוק של הביצוע שלו מדהימים הרבה יותר מאותם קטעים אחרים שבהם הטכניקה הווירטואוזית שלו מבריקה. כאן יש שליטה מוחלטת, ביצוע מינימאלי שמסתיר בתוכו עומק ויופי.

זו שאלה טובה – מתי יפה יותר מלכת היופי, עם איפור מנצנץ וביקיני או בחולצה גדולה, בשבת בבוקר כשהיא קוראת ספר.

גלן גולד פותר זאת בקלות, מתחת לחליפה הוא לובש את הביקיני של המאסטר. משהו מזה יוצא החוצה כשהוא מדפדף בין התוים.