קורהירה ווטנבה, מאסטר בייצור חרב יפנית – לימוד מול אנטרופיה

ווטנבה הוא מאסטר של חרבות עתיקות יפניות, כשהוא מדבר על המורה שלו – מיאאירי שוהיי – הוא מדבר על התשוקה שלמד ממנו לחרב העתיקה.

אותו נושא עולה כשהוא מדבר על תלמידו, נובוהירו קיקוצ’י, אבל באופן שנגע לליבי. ווטנבה אומר: “אני רוצה שתלמידי יעבור אותי במיומנות עשיית החרב, זו החובה שלי להכין חניך טוב יותר ממני. אחרת המסורת תישחק עם הזמן.”

פשוט.

חזור וקרא בבלוג, לחץ כאן

כסף של מאסטרים – ג’ואל בוקייביץ – מאסטר של ייצור סכינים

מאת יוסי שריף
אחד הוותיקים שלח לי את הסרטון היפהפה על ג’ואל בוקייביץ, מאסטר לעשיית סכינים. הוא יודע שאני לא רק אוהב ליצר כלי נשק אלא שיש לי חיבה לאנשים העובדים הרבה שנים עם גופם.

“a nice video”, הוא כתב לי. טוב, אין לו עברית במקלדת, חשבתי. והסתכלתי בהנאה בעשר הדקות של הסרטון.

חשבתי על שיחה שהייתה לי השבוע עם שודאן אחר, ר.

דיברנו על כסף.

“אבל אם אתה חושב כך זו התמסחרות”, אמר לי ר. – כל אחד יכול היה לראות שהמחשבה מזעזעת אותו. לא היה לי באותה שיחה זמן לומר לו את מה שמאסטר בוקייביץ שוזר בסרטון מתחילתו – “אין מקצועיות ללא בדיקה חיצונית”. מה הקשר בין כסף לבדיקת המציאות? קשר מחייב, מי שאין לו בדיקת מציאות בפרקטיס חי בפנטזיות.

פנטזיה היא נקודת ההתחלה ובמובן מסוים נקודת הסיום. למאסטר בוקייביץ יש פנטזיה על עבודה טובה אבל הוא אינו מבלבל אותה עם בדיקת המציאות – הוא מוכר סכינים בכסף ולא תורם אותם. בתוך זה הוא לא מאבד קשר, הלב החזק זוכר את ריח החלום ברוח הסערה של המציאות.

חלומות הם התחלה, הם אינם תחנות דרך בפרקטיס שאני מלמד. תחנות הדרך של הפרקטיס שלנו, כוללות תמיד כרטיסן וביקורת. צריך לקבל את הדין, לפעמים בביקורת המציאות אנו עפים מהאוטובוס.

אם אין דרך לבדוק אז אין פרקטיס. נקודה. הדרכים לבדוק אינן כולן כספיות. כשמורה זן יושב לך על הראש זו נקודת בדיקה רצינית. כשסכין שג’ואל עושה נמכרת בכסף זו נקודת בדיקה של זן בודהיזם, לא של בנקאות אופציות. זן זו עבודה קשה, לא סיפורים על עבודה קשה.

כמו שאמרו לנו כשקיבלנו רק עיפרון כמתנת יום הולדת: “לא נורא, העיקר הכוונה”. אם כסף הוא המניע אז המקצועיות המממנת אותו היא פרוצה. אם מקצועיות היא בעל הבית, אפשר לבנות בית מקדש. זו לא רק אפשרות, זה הכרחי, זו נקודת בדיקה הכרחית.

קצב הכתיבה האיטי של מאמרים בבלוג של אקבן

מאת יוסי שריף

אני כותב הרבה ומלמד כרגיל, אבל בזמן האחרון פחות באתר.

כתיבה, צילום וידיאו ושיחות הם כלים חשובים ללימוד של אומנויות לחימה באקבן והולכים יד ביד עם קרבות ולחימה. כמו שאצלנו מלמדים: “האימון נשען על רנדורי, קאטה ומונדו”. מונדו הוא דו שיח ודו שיח זה מתקיים בכתיבה, באימייל, פנים אל פנים ואפילו דרך חלק קטן מהסרטונים שלנו.

סיימתי בחודשים האחרונים, יחד עם חבר, ספר הקשור לאימונים שלנו ואני מקווה שספר זה יתפרסם בקרוב. כרגע אני כותב את הפרקים הראשונים בשני ספרים שונים ועבודה זו מעסיקה אותי ומאיטה בחודשים האחרונים את כתיבת המאמרים בבלוג של אקבן.

את הוידיאו של הטכניקות ואת כתיבת המאמרים באנציקלופדיה אני משתדל לקיים, אבל גם שם משפיע העיסוק שלי בכתיבה ומצמצם את כמות המאמרים שבאקבן ויקי.

אני מקווה שהסבלנות שלי תשתלם ותאפשר לי לכתוב מתודה טכנית טובה יותר לנינג’יטסו ולצידה, נשימת אויר עמוקה לנפש.

זמר – מאסטר ג’וני קאש – דוגמה שמינית

מאת יוסי שריף

הפיסגה שעליה יושב מר ג’וני קאש היא אחת כזו שנראית היטב מכל מקום, הוא המאסטר, אוסטק, מלך. מעטים מטפסים למקום שמידת גובהו נמדדה ונחתמה על ידי כה הרבה אנשים.

קאש שמעולם לא הפסיק להופיע ולהקליט ותרם את הופעותיו וכספו לאסירים, יושב חולה, חף מאפקטים ואיפור ועושה את מה שתירגל כל חייו – הוא שר. נדמה שהחמלה שגילה מר קאש לאורך כל חייו לאסירים, למסכנים, לאחרים, נמהלת בסוף ימיו בחמלה ובסליחה שלו לעצמו

ברקע, של סרטון זה, שצולם בחופזה על ידי רומנק בביתו של קאש, תמונות מהופעותיו בכלא סן קוונטין ואפילו תמונות מביקורו בישראל שצולמו בהסרטת “גוספל רוד”. קאש עומד לאבד בשנה וחצי שאחרי ההסרטה את ידידו ויילון ג’נינגס, זמר קאנטרי אדיר, את היואי אפשטיין מ”טום פטי וההרט ברייקרס” ואת אישתו האהובה ג’ון המביטה בו בזמן השיר. כשג’ון מתה כאבו בלתי נסבל והוא מטפל בכאב זה כמו מאסטר, ממשיך להקליט.

קאש אושפז והשתחרר מבית החולים בנשוויל, עדיין ממשיך לשיר. הוא מתכנן לסיים את הקלטת האלבום החמישי בסאגה האמריקאית, אבל באותו שבוע הוא מת.

כמו מורה זן המרגיש את מותו הוא אומר לקורט לודר, שבועות לפני המועד, בראיון ב MTV: “או, אני מצפה שחיי יסתיימו בקרוב”. ואז מוסיף: “אתה יודע, אני בן 71. יש לי אמונה גדולה, למרות הכל, יש לי אמונה בלתי ניתנת לערעור”.

“אין לי כל פחד מהמוות” כותב קאש באוטוביוגרפיה שלו. “לא איבדתי דקת שינה בגללו. אני שלם עם עצמי ועם אלוהים; אני מקבל את המחלה בגלל שהיא רצון האל; זה הוא בתוך חיי. ובשעה שירצה יקח אותי מהעולם.” ג’וני קאש, שכל חייו קיים רומן הדוק עם המוות, מרגיש שלווה כשמלווהו הוותיק מתקרב.

מה הופך אדם למאסטר בכזו רמה? האם אלו השנים החולפות או הכשרון? מהו הקסם הנוסף למעשה לאחר כל כך הרבה חזרות? האם לתוך מעשה ה פרקטיס ניתן לארוג יותר מטכניקה?

טכנאי – מאסטר קלוד פאילר – דוגמה שביעית

מאת יוסי שריף

הנה אגוז קשה, לא סרטון של דקה, ללא יריבים נופלים, הסרטון של המאסטר הזה הוא של 17 דקות. 17 דקות שמסכמות מקצועיות בתחום שהוא טכני אבל בעצם מסורתי כמו אומנות לחימה עתיקה.

כשראיתי את הסרטון הזה בפעם הראשונה הסתכלתי עליו מהתחלה ועד לסוף בנשימה אחת. חיפשתי פתרון לבעיה כשבניתי מעגל אלקטרוני ובטעות ראיתי את התותח הזה, קלוד פאילר, מייצר שפופרות וואקום מאלף ועד תו. שפופרות הן טכניקה הנמצאת בשימוש רווח מאז תחילת המאה שעברה ושכעת נמצאת במעט מאוד חומרות. טרנזיסטורים החליפו את שפופרות הוואקום.

לאחר הפולס החשמלי של פיצוץ אטומי יפסיקו לפעול רוב המכשירים האלקטרונים שאנו מכירים ובכללם מנורות לד, מחשבים וטלפונים סלולאריים. שפופרות הוואקום שבונה מר פאילרד ימשיכו לפעול גם אחרי הפולס. אולי בגלל זה המשיכו הרוסים לצייד מיכשור צבאי בשפופרות מסורבלות, אולי בגלל זה ראיתי את הסרטון פעמים מספר.

אני אוהב טכנולוגיה עתיקה, אני אוהב ידיים זקנות וחכמות, אני אוהב את החיוך על פניו של פאילר בדקות האחרונות של הסרטון. פאילר עושה את הפרוצדורה הזו מאז שנות החמישים – ארבעים שנה של פרקטיס.

פסנתרן – מאסטר גלן גולד – דוגמה שישית

מאת יוסי שריף

לא כל מאסטר הוא מרשים, מלא כוח או מעורר השראה. לעיתים קרובות ה מאסטר הוא, בשפה החסידית: “נסתר”, ויש צורך בהבנת התחום כדי לראות את הקוסם. קשקוש הוא לרוב קשקוש ולפעמים שירה גדולה, אם רק מבינים את השפה.

בקטע הנוכחי מבצע גלן גולד, אחד הפסנתרנים הקלאסיים הגדולים של המאה העשרים, את ווריאציות גולדברג. הוא שולט כך בתחומו שאין הוא מרגיש צורך להשוויץ. הפשטות והדיוק של הביצוע שלו מדהימים הרבה יותר מאותם קטעים אחרים שבהם הטכניקה הווירטואוזית שלו מבריקה. כאן יש שליטה מוחלטת, ביצוע מינימאלי שמסתיר בתוכו עומק ויופי.

זו שאלה טובה – מתי יפה יותר מלכת היופי, עם איפור מנצנץ וביקיני או בחולצה גדולה, בשבת בבוקר כשהיא קוראת ספר.

גלן גולד פותר זאת בקלות, מתחת לחליפה הוא לובש את הביקיני של המאסטר. משהו מזה יוצא החוצה כשהוא מדפדף בין התוים.

קשת ורוכב – מאסטר לאיוס קסאי (לסלו) – דוגמה חמישית

מאת יוסי שריף

לאיוס קסאי הוא קשת נפלא. מאחורי חזית הביצוע המדהים מסתתר יסוד מורכב מאין כמוהו.

קסאי מאלף בעצמו את הסוסים שעליהם הוא רוכב. הוא אומר: “האומנות שלי בנויה משני חלקים – סוסים וירי. לומדים חלק אחד, לומדים חלק שני ואז מפגישים אותם ומתחילים להתאמן”.

קסאי בונה בעצמו את הקשתות שבהן יורים הוא ותלמידיו, והוא אומר: “את הקשת הראשונה שלי בניתי בגיל שמונה. מאז אני קשת. הקשת אינה רק קשת, היא סוג של חיה”.

לכל מאסטר בסדרת המאסטרים יש משהו מעורר השראה. אצל קסאי הדבר הנסתר הוא הלוגיסטיקה. ניהול חוות סוסים זה עסק רציני. צריך להאכיל, להיזהר, לפרנס משפחה, לקרוא לווטרינר כשצריך. קסאי מנהל בית ספר מורכב מאוד ועדיין לבסוף, נשאר לו ניצוץ כדי לומר: “אני רוכב בשבילים של פעם, כמו ההונים, כמו פעם. אני קשת.”

מאסטר זן סקייטבורדר – הארי ג’ומונג’י – דוגמה רביעית

מאת יוסי שריף

כשאני מסתכל על המאסטרים שכבר העליתי לאתר חסרה לי תכונה חשובה – תשוקה. ללא הלהט הזה, באיזו שהיא צורה, אי אפשר להיות מאסטר.

בגלל הסגנון והרקע התרבותי וגם בגלל המעמד אי אפשר לראות את האש הזו אצל הרבה מאסטרים, הם משחקים את המשחק המאופק. ניתן רק לראות את הלחם שנוצר בתנור הזה של הפרקטיס, ללא החום הנורא.

לכל אחד יש את הסגנון שבו הוא מבטא את הלהט הזה, אני מאמין שגם אצל מאסטרים מופנמים הוא נוכח. אין כמו הארי ג’ומונג’י, סקייטר שגולש על סקייטבורד מאז שהיה ילד, כדי לבטא את הכבוד והמסירות שחייבים במסלול נוגד התרבות המערבית של ה דו.

הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד כמו מאסטר אבל בעשרים השניות האחרונות של הסרטון שערכתי הוא שוב ילד, ברחוב, בניו יורק, נתפש במקרה בעדשת המצלמה של מעריצים שנוסעים לידו במכונית. הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד ומרגיש כמו שאני נסעתי, ילד, לפני שלושים וחמש שנה. הוא כבר מזמן עבר את גיל העמידה. אני כמעט ולא נוסע על הסקייטבורד והארי עוד ממשיך. היום בגלל המאמר הקצר, נסעתי, עשיתי כמה הולי. קצת חלוד. הארי ג’ומנג’י אינו חלוד, הוא חד כמו חרב וחם כמו לב של ילד.

הארי ג’ומנג’י הוא זן מאסטר בשבילי. כשהוא גולש He is fucking free.

איצ’י גו איצ’י אה – פעם אחת, הזדמנות אחת

מאת יוסי שריף

”’איצ’י גו איצ’י אה”’ (一期一会) , (Ichi-go ichi-e), הוא מונח יפני שהתרגום המילולי שלו הוא “פעם אחת, פגישה אחת”. אולי מתאים יותר לתרגם 会 למפגש הזדמנויות ולא לפגישה של ממש. משפט זן של טקס תה יפני ו אומנויות לחימה. נדמה לי שמי ששומע על העניין הזה מבין אותו מיד. כולנו מכירים את הרגעים שבהם איצ’י גו איצ’י אה מופיע: הנשיקה הראשונה למשל.

חד פעמיותו של הרגע אינה כל הסיפור של הביטוי הזה, היא מקצתו.

לברק הרגע הייחודי של איצ’י גו איצ’י אה יש צד אפל, מדויק יותר לומר: “על לב היהלום של איצ’י גו איצ’י אה שומרות ידיים מיובלות מרוב שימוש”.

טקס תה מבריק רק בפעם הראשונה, מבריק מפני שהוא חדש ואקזוטי. בשפה שלנו יש ביטויים רבים לרגע הייחודי, החל מ’מגניב’ וכלה ב’חבל על הזמן’. בשפה שלנו אין הרבה ביטויים למה שעלול לקרות בטקס תה או באומנות לחימה אחרי כמה עשרות פעמים, אולי ‘מבאס ת’תחת’. בשביל זה אני מלווה בקביעות שפות אחרות ללא כוונה להחזיר.

מה קורה שם? בטקס שנמשך בין שעה לארבע שעות מרתיח אומן הטקס מים, אחר כך שם אבקת תה ירוק בקערה, מוזג לתוכה את המים ומקציף את התערובת במקצף במבוק. כולם יושבים בשקט בחדר קטן למדי. אין סלולארי, אין לייק, אין מצלמה, לא מדברים יותר מדי. שותים לגימה מהקערה, מחמיאים לאומן הטקס, מנגבים את שפת הקערה ומעבירים אותה למישהו אחר. אומן טקס מבוגר עשה טקס תה אלפי פעמים. כל פרט בטקס: סידור הפרחים, מיקום הכלים, צורת הכלים, הווגאשי, העוגיות דלות הטעם, כל אלו נבדקים בקפדנות פעם אחר פעם. נדמה לי שאין סיכוי שמערבי, במובן הרע של המילה, יחזיק מעמד בעניין כזה. אחרי שנתיים הוא יפתח בית ספר למורים, סניפים ויעביר השתלמות פעם בשנה. שכחתי – בוודאי גם תוכנית בוקר.

תוכנית בוקר היא בעיה, בעיה בגלל שהיא לוקחת את השיגרה למקום המבריק. לא שזה גרוע, ראיתי אומנית איקבנה, טקס שזירת פרחים, בתוכנית בוקר בטלוויזיה יפן והיא הייתה נפלאה. תשומת לב של אחרים יכולה להיות בעיה בגלל שהיא לוקחת את הצד האפור של איצ’י גו איצ’י אה ומוציאה אותו מהפרטי, שם מקומו, לציבורי, שם אפשר לאבד את הפרטי בקלות אם לא שמים לב. מבט של אחרים יכול לשנות את השיגרה הכי מחורבנת למשהו שמרגיש טוב, לרגע, רק לרגע.

אין ברירה. קו פרשת המים של ה-דו מחלק את העניינים למשהו גופני ומשהו מילולי. במקום לחשוב: “האם אני נמצא ברגע?” מסדר אומן הלחימה את הגוף באותה דרך שהוא עשה זאת אתמול ומגיב בדרכים העתיקות. הוא מניף את החרב ויודע מיד אם הוא כאן או שם. זה פטנט הזן של דו: 100% מעשה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

אני לא חושב שאפשר לקיים כזה דבר כל הזמן, או מדויק יותר להגיד שאני עדיין לא פגשתי מי שמקיים איצ’י גו כל הזמן. אבל מי שיש לו פרקטיס יש לו מקום נחמד.

לאחד ה וותיקים יש אימון גאוני, הוא לוקח את האקדח שלו למטווח, שולף, מכוון, יורה יריה, פורק נשק, מחזיר לנרתיק והולך הבייתה.

הוא אמר לי: “זה לא שאני יורה רק יריה אחת, זה ששבועיים לפני זה אני יודע שתהיה לי רק הזדמנות אחת, רק יריה אחת, זה משפיע”. לירות פעם אחת, גם זה איצ’י גו איצ’י אה. לקיים שיגרה כזו של שנים של הליכה למטווח זה ליבו המאובק, האפור של הרגע.

בגלל זה אומרים: “לוחם אינו מופתע לעולם”. ברור שהוא לא מופתע לעולם, זה מפני שעם השנים הוא מלמד את עצמו להיות מופתע בכל רגע.

מאסטר יוגה – טירומלאי קרישנה מצ’ריה – דוגמה שלישית

מאת יוסי שריף
אין זה סוד שחלקים גדולים מ החימום באקבן כוללים אסאנות יוגה. יש לכך שלוש סיבות: ההשפעה של תרגילי יוגה על הצומי, מייסד בוג’ינקאן, התרגול היומי של יוגה של המורה שלי בנינג’יטסו, דורון נבון
והיוגה שתרגלתי בהמלצתו אצל אומרה זוטרה ואחר כך אצל מורה נוסף שאני לומד אצלו – ניר לין אונגר.

צריך רק מעט סבלנות, קצת יותר מארבע דקות סרטון מאפשרות הצצה לחיים שלמים. בסרטון הנדיר הזה מתרגל ”’קרישנהמצ’ריה”’, המורה של מורי היוגה הגדולים איינגר, פטבהי, אינדרה דווי ו-סריווטסה רמהסוואמי, את אסאנות היוגה הבסיסיות שלו ומסיים בתרגול נשימה יוגית – פראנאיימה. היותו מאסטר נגזרת לא רק מהתרגול אלא מאיכות ומספר התלמידים שהוכשרו על ידו.

מוצא חן בעיני שאין לו שום עניין ב’איך זה נראה’, רק ב’איך זה מרגיש’. קרישנהמצ’ריה מחפש בזמן תרגול הנשימה את החסימה המתאימה ומבצע אותה במיומנות, זה הכל.

בגישה כזו יכול לנקוט רק מאסטר שביצוע ה פרקטיס שלו הוא יומי. הוא מאפשר מבט של הצלם לתוך השיגרה שלו, אין כאן ביצוע מיוחד, אבל כל מתרגל רואה את מספר החזרות העצום שיצרו את התרגול הפשוט רק לכאורה.