החזרת חובות – כלכלה של קהילת ידע

חוב למורה

אני מקפיד שתלמיד ישלם שכר לימוד בזמן. תלמיד לא אמור להיות חייב כסף למורה שלו, תשלום שכר לימוד הופך את המערכת של מורה-תלמיד לפשוטה יותר, אני ממלא את החובות שלי לתלמיד והתלמיד ממלא את החובות שלו: נוכחות ותשלום.

לפני כחודשיים הגיע לדוג׳ו תל אביב תלמיד שלא ראיתי שנים ואמר שהוא רוצה לשלם לי חוב ישן. הוא כבר מבוגר, ועברו הרבה שנים מאז שהוא התאמן. בשיחה עם אימא שלו הוא הבין כשהוא היה ילד הם שילמו רק תשלום קטן מאוד, סימלי, בגלל שלמשפחה שלו לא היה כסף. תשלום סימלי של תלמיד שאין לו כסף הוא גם כן תשלום! ולכן קיבלתי תשלום בציורי ילדים וגם בפרחים מאלו שידם לא הייתה משגת. זה בסדר, תשלום סימלי הוא תשלום לכל דבר ותלמיד ששילם אותו אינו חייב לי אחר כך מאום.

הסיבה לכלכלה הזו באקבן קשורה לחופש הפנימי שאני רוצה. אם אחרי שתלמיד עזב את הדוג׳ו המורה חושב שהתלמיד חייב לו זו צרה מאוד גדולה למורה, מלכודת של סבל.

מערכת יחסים צריכה לאפשר נשימה ונשיפה. אם אי אפשר לשחרר אז אי אפשר להכניס אויר חדש. אני משתדל לשחרר, ומצליח, אני אוהב לנשום, זה אחד מסודות ההישרדות שאני מלמד, כך אני מגיע לדוג׳ו בשימחה.

חוב לקהילה

אקבן זה לא אני, זה לא יוסי המורה, אקבן זו קהילה יקרה ונדירה של בני אדם, במובן הטוב של המילה, בני אדם שמתאמנים יחד כבר הרבה שנים. החוב מולי, מול המורה, מסתכם בתשלום ונוכחות, החוב לקהילה אינו כזה פשוט והוא גדול מאוד.

חוב לקהילה אינו חוב כספי, הקהילה לא הלוותה לנו כסף, הקהילה נתנה לנו השראה, עזרה לנו להתמיד ברגעים קשים, עטפה במשמעות את הטכניקות שאנו מתרגלים. החזר חוב כזה חייב להיות בהתאם. תשלום חוב לקהילה הוא מלאכה מורכבת של אנשים יציבים רגשית וחזקים מאוד.

לדוגמה, פרויקט התיעוד, אנציקלופדיית אומנויות הלחימה, הוא החזרת חוב לקהילה שבה גדלתי אני, בוג׳ינקאן. וזו החזרת חוב שמיעוטה כספי – עולה כסף לתחזק את מאגר הטכניקות של בוג׳ינקאן – ורובה מלאכה, שעות עבודה שהושקעו בתיעוד ויצירת משמעות של הסילבוס של הקהילה בה גדלתי.

כדי להחזיר חוב השראה לקהילה יש צורך בנוכחות, כמו גינון, כמו הוראה, כמו גידול ילדים, החזרת חוב היא פרקטיקה שמחייבת נוכחות. החזרת חוב שקיבלנו באופן ישיר צריכה להיות ישירה גם כן.
החזרת חוב כזה היא אקסטרה, היא מאפשרת לנו לצמוח כבני אדם חזקים ולשנות תפקיד – מילד להורה.

דוגמאות:
וותיק שמלמד מחזיר חוב עצום לקהילה. הוא ממשיך את קו הידע ותורם לו זוית ראיה ופרשנות ייחודית.

וותיק הממשיך להגיע ומתאמן למרות שהוא מבוגר, ופצוע – מחזיר חוב כי הוא נותן לכולנו קנה מידה והשראה להמשיך להתאמן.

וותיק המשתמש בידע שלמד באקבן כדי לבנות עסק ומסביר כיצד – מחזיר חוב לקהילת הידע כי הוא פותח לנו אופקים, כיצד אפשר להשתמש בידע הלחימה גם בתחומים אחרים לגמרי.

וותיק המבין כיצד להיות ימאי, יודע לגלוש, להפליג, מבין את הרוחות והים ויודע כיצד להביא את המומחיות שלו לאקבן, מחזיר חוב לקהילה, הוא מגדיל את מאגר הידע שלנו ומעשיר את כולנו.

כל החזרת חוב כזו הופכת את כולנו לבעלי חוב לנותן. ומאחר ואנחנו יחד כבר עשרות שנים, כולנו חייבים לוותיקים כאלו הרבה מאוד, גם אני.

לא לכל אחד יש את המזל ואת הכוחות להחזיר חוב לקהילה, אני חושב שזה בסדר גמור, כאמור, בשלב הזה אף אחד לא חייב לי כלום. אבל כשוותיק מחזיר חוב לקהילה, דבר שקורה המון, זו הפתעה מצויינת, זה נפלא. צברתי חוב גדול לאקבן ואני אוהב זאת מאוד.

הטלה של נינג׳יטסו - קאטה גורומה - אקבן אומנויות לחימה

שני אימונים חשובים

שיעור זול
אני זוכר אימון 24 על הר איתן, הייתה סופת ברקים כל הלילה שהאירה את השמיים ממערב, מעל מישור החוף. השילוב של הזיעה, החול והקנבס של בגד האימון הוריד לי את העור כמו נייר שיוף. בלילה אחר, בשנות השמונים, רצנו בירידה בגשם, מכיוון הר הרצל אל יער ירושלים ואחר כך עלינו בחזרה כשאני סופר אלף קאטות. אני זוכר גם את מבנה הונבו דוג׳ו הישן, ברחוב מכבי בתל אביב, עוד לפני התחממות כדור הארץ היה כל כך חם שפעם מדדנו שם 46 מעלות ומאה אחוז לחות. המזרון הירוק היה חלק מזיעה.

עברו הרבה שנים. אני נזכר באימונים האלו בעיקר עם מי שהיה שם. עם אחרים אני לא נכנס לפרטים. יש סיכוי שמי שלא היה שם יתן לי מבט מהיר, כזה שבו מסתכלים על מגזימן.

מה אפשר ללמוד מהאימונים האלו, מההתכנסויות, מהמרתונים עם תיקי הגב? אפשר ללמוד קשיחות ואני מעריך את זה מפני שבשביל אקבן קשיחות זה ערך. אבל אחרי עשרות שנים של הוראה אני חושב שדבר נוסף שלמדתי זה שאם יש מזל לא חייבים שכל.

מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל. בטח טוב שיש מזל וגם מספיק עוצמה כדי לבצע אימון שחורג מהגבולות של מה שאנו חושבים על עצמנו, ככה מגיעים למקומות רחוקים.

אני מתכוון לשיגרה, לא לאימון של פעם בתקופה. אם שיגרת האימונים היא שיגרה של יציאה מהגבולות מקבלים בראש מאוד חזק, חוטפים חזק. צוות לוחם שמתכונן על הקצה, ומנסה להיות תמיד מוכן גופנית על הקשקש, מסתכן לאורך זמן באיבוד מוכנות טוטאלי בגלל פציעות – צריך איזון. מקצוען אינו יכול להרשות לעצמו להיות אידיוט, אומר שוב, מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל ובוודאי שלא על אשליה של חוסן ניצחי. הוא חייב לבנות את היכולות שלו באופן שיאפשר אימונים כל החיים. קודם סרגל מאמצים ואחר כך רגישות.

כוח רצון מלוטש זה מכשול אדיר שמסוגל דווקא אחרי שכובשים אותו להפיל מתאמנים מגובה רב, במיוחד גיבורים חזקים כאלה. בזמן שמתאמן רוכש בעמל רב כוח רצון, אחרי שהוא מפתח את מה שאני קורא לו ״בעל הבית״, יש סכנה שהמתאמן יתחיל להתייחס אל הגוף שלו כמו דיקטטור ולא כמו שליט נאור. אם זה קורה, כוח הרצון הופך לכלי נשק המופנה לא נגד אויבים, אלא נגד הגוף עצמו. אימונים כאלה הם עינויים, אבל בהסכמה, התעללות שבאה להוכיח משהו למתאמן. סבל וולנטרי שחוזר על עצמו יכול להיות הפרעה להתפתחות רוחנית, צריך לשים לזה גבול.

להיות פאקיר זו דרך, ואני לא מזלזל בה. בעזרת התכחשות וכאב מנצל החניך את החוליה החלשה של הטיפוס האנושי שלו, את הגוף, ובונה ככה סוג של בעל בית. אבל איזה מבנה אפשר לבנות על כאב והתכחשות? אולי בסוף זה יוצא טוב לחלק מהחניכים במסלול הזה. אני לא יודע. אני לא שם.

לכמה טיפוסים, כמוני למשל, טוב ללכת בדרך הזו לזמן מוגבל בלבד ולא יותר. מה שאימונים קיצוניים עלולים לחולל זה לא משל בשבילי, אלו נתונים יבשים. אימנתי אלפי תלמידים. מי שהולך בדרך הזו הרבה זמן מסיים עם נכות. יש סיכוי שהנכות הזו לא תהיה רק גופנית.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לא מחמיאות של אימונים, אבל שתי דוגמאות לשליטה.

לפני כשנתיים בהונבו דוג׳ו, מיד עם התחלת האימון, שברתי את היד. הרגשתי שהיא נשברה. כאב לי וברגע הראשון חשבתי שאני הולך להתעלף. אז עשיתי B5 של דטאנט, הלכתי הצידה להסתכל ולנסות להזיז וראיתי שאולי היד מתנפחת קצת, אבל אני יכול לעשות תרגילים אחרים. ליתר ביטחון אמרתי לשמוליק שישים עלי עין כי שברתי את היד ואם אני מתעלף וכולי, שידע מה קורה איתי. העברתי את האימון בלי להגיד כלום לאף אחד ונסעתי לאיכילוב לחכות בתור. כמו שחשבתי, שבר. גיבסו לי אותו וחזרתי הבייתה לאכול פסטה.

אחרי שבועיים, בלי צילום ביקורת, ניסרתי בעצמי את הגבס כי הוא הפריע לי בסטים של המתח בבוקר. כמו שקונפוציוס היה בטח אומר: עיקש קצת מתחרז עם טיפש. מאז כל שינוי מזג אויר מזכיר לי את החרוז הזה ואת השבר. אז זה אימון שנשאר ממנו סיפור של כוח רצון, סיפור של חוסר מקצועיות ומזל. שילמתי מחיר, אבל לא גבוה בסטנדרטים שלי.

מהאימון השני לא יצא סיפור ליד המדורה, מהאימון השני יצא אימון חוזר למחרת, היום אני מבין שאימון חוזר עדיף על סיפור חוזר.

לפני יומיים נכנסתי למים לאימון היומי, אחרי שתי בריכות התחילה לכאוב לי הכתף, אז שיניתי קצת סגנון, שחיתי אחת גב, הורדתי כפות, לא עזר, כאבה לי הכתף. יצאתי אחרי פחות מרבע שעה. הפסקתי למרות שיש לי מספיק כוח רצון להרוס לעצמי לגמרי את הכתף באימון אחד. הפסקתי כדי להתאמן למחרת, ובדיוק, למחרת שחיתי לאט וטוב, אז זה אימון שאני גאה בו לא פחות מאימון ״24״.

ג’רי סיינפלד – מאסטר של התבוננות וסיפור

שנים הייתה הסדרה “סיינפלד” אחת האהובות עלי ביותר. עם הזמן גיליתי עובדות שונות על היוצרים והשחקנים, מהיותו של השחקן ג’ייסון אלכסנדר, קוסטנזה, אומן לחימה, קרטיסט, בעל דרגה בכירה ביותר ועד להיותו של סיינפלד בעצמו, כותב הסדרה יחד עם לארי דייויד, בעל אתוס של זן.

זו לא איזו השלכה שלי. בראיון אחרון ב -ניו יורק טיימס אומר סיינפלד: “זה דומה לקליגרפיה או לבודו. אני רוצה לייצר כלובים לצרצרים. אתה מכיר את הכלובים היפנים לצרצרים? זעירים, עם דלתות? זהו זה בשבילי: פרישות ודיוק, ללטש דבר קטן רק בשביל הליטוש.”

למרות ששוויו היום עולה על 800,000,000 דולר מקפיד סיינפלד לעבוד בסטנדאפ מספר פעמים בשבוע במקומות קטנים בדרך כלל. הוא אומר על כך: “קראתי מאמר לפני מספר שנים שמצביע על כך שאם אתה מתאמן בספורט הרבה, זה ממש הופך לפס-רחב: הנתיב העצבי במוח שלך מכיל הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, הנתיב מתחיל להצטמק בחזרה. כשקראתי את זה זה שינה לי את החיים. לפני כן הייתי חושב, מדוע אני עדיין עושה את הסטים האלו, עולה על הבמה? האם אני לא יודע כיצד? התשובה היא לא.
אתה חייב להמשיך לעשות את זה. הפס הרחב מתחיל להתכווץ מהרגע שאתה מפסיק.”

ואחר כך: “אני מתכוון להמשיך לתרגל סטנדאפ עד לגיל 80, ואולי אחר כך”.

הנה סיינפלד מדגים כיצד הוא מלטש בדיחה במשך מספר שנים. בלוק כתיבה, עט, מחיקות, הופעות. ושוב בלוק כתיבה, עט, מחיקות. שנתיים לבדיחה אחת. לא ממש מצחיקה בינתיים.

וידאו של ג’רי סיינפלד – כיצד לכתוב בדיחה

מתנת יום הולדת – אימון 24, נובמבר 2012

ביום שישי האחרון נתתי לעצמי מתנה לקראת העשור החמישי בחיי. סיימתי בהצלחה אימון 24, ולא סתם – האימון הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. חזק, נקי, לא יאומן.

אימון 24 של אקבן נמשך יממה רצופה, יום ולילה בלי הפסקה. במהלך האימון עוצרים לחמש דקות בין שעה לשעה. דקות המיועדות לאכילה מהירה ומתיחות שרירים. לא ישנים, כמובן, ובמהלך האימון מבצעים קרבות נינג’יטסו, רנדורי, כאשר כל שעה מתחלף יריב האימונים. יש וותיקים שלא יושבים אפילו לרגע, גם בחמש הדקות, אבל אני יושב ומבצע מתיחות כל הזמן. זה לא סוד שיש כאלו שלא מצליחים לעמוד על הרגליים ולעשות אימון רצוף. זה לא סוד שאני חדלתי באמצע את ה-24 בשנת 2003 וגם בשנת 2004. ככה זה, זה אימון קשה ביותר ואם מגיעים קצת עייפים או מוטרדים אז זה בלתי אפשרי לעמוד על הרגליים ולהלחם.

אני רוצה להגיד לכל הלוחמים שבאו ולא יכלו לבצע ברציפות – כל הכבוד! כל הכבוד שהיה לכם האומץ לבוא בלילה של סופה, כל הכבוד שנתתם את הכל. זו התמצית, זה הלב של כל מה שאנחנו עושים. להצליח לעשות 24 שעות רצופות זה גם עניין של מזל, עניין של שבוע מוצלח לפני כן או הכנה גופנית מדוייקת יותר. כבוד לכל אלו שהצליח לקום על הרגליים ולבצע אימון 1000 בסוף. תודה על ההשראה.

מכל מיני סיבות, בגלל התראת הסופה, כמעט ביטלתי את האימון וכתוצאה מכך לא צילמנו באופן מקצועי ולא הגיע צוות טלוויזיה לתעד שבירה נוספת של השיא העולמי שאנו מחזיקים בו יותר מעשור – זה טוב שלא היה סיקור, היינו רק אנחנו וההר. אשר צילם רק את הדקות הראשונות ואת הדקות האחרונות – את אימון ה – 1000, כשהענן נסע והשאיר שמיים כחולים עם מעט עננים שהשקיעה האירה באור יפה.

בניגוד לסופה של 2004, ההר שלנו חייך השנה וקיבל את פנינו בצורה הטובה ביותר האפשרית, זה קרה בגלל שבאנו נקיים, בלי טלוויזיה, בלי צילום, בלי סצנה חברתית – באנו לתרגל קרבות. במשך כל הלילה של יום חמישי השתוללה סופת ברקים וגשם, לעיתים בפיסגה קרובה אלינו, אבל עלינו ירדו טיפות מועטות בלבד והשמיים ממעל היו, רוב הלילה, בהירים ומלאי כוכבים. סופת ברקים שכזו לא ראיתי אף פעם. שעות רבות האירו ברקים את השמיים ממערב במופע נפלא ומסוכן, היה נדמה שבמיוחד בשבילנו. בבוקר, בזמן בו השמש יכולה להביא אקבנאוט למצב אינפוזיה, ירד עלינו ענן אפור כמו באירופה. אחרי האימון סיימנו באימון של 1000 סוי נו קאטה ונסענו לקבל את פני שבת המלכה בבית.

אני מודה מאוד למדריכים חברי אקבן שהיה לי הכבוד והאושר ללכת איתם מכות באימון – נבות תמרי ראש הפלג הצפוני של אקבן, אסף הוכמן – ראש דוג’ו מודיעין רעות, ליאור כץ – ראש דוג’ו רחובות כפר בילו, אלעד נגר – ראש דוג’ו חיפה, שמוליק בר קנא – ראש דוג’ו בת ים. החגורות השחורות, גיא, כרמל, יובל, רעם, רן שהיו יריב אימון קשים ומצויינים. אני נותן שאפו לתלמידים הקשוחים של אסי וליאור שהפגינו רוח קרב ונחישות לאורך כל האימון. המקום יברך אותכם. ישר כוח ותודה רבה.

נתתם לי השראה וכוח לשנים רבות. תודה על האימון, להתראות, אי”ה, בשנה הבאה.

וידאו של אימון 24 – נובמבר 2012

תמונת סיום של אימון 24, שנת 2012

סוף אימון 24, שנת 2012

שיעור 24 – סופה על הר איתן

אני רוצה לספר את זה במילים רגילות, יבש, לתת כבוד למה שמה שהיה.

ככה. הרקע לאימון שאודותיו אני כותב הוא אימון אחר, שנה קודם לכן. באיזה שהוא שלב רציתי להשתמש באימון 24 השנתי ולשבור בעזרתו את שיא גינס בקרבות. שיא, לא פחות.

אימון 24 סופת ברד
עידו ויואב - אימון 24 סופת ברד

שיא גינס זה התעסקות. צריך למלא אחר המון חוקים של ספר השיאים: צריכים רופא, פרמדיק, שני עדים נוטריוניים – בדיקות רפואיות לכולם לפני, ניירות חתומים וכולי, הרבה כאב ראש. אגב, אני עדיין שומר את הניירת בארון, אף פעם לא הגשתי אותה לגינס. זה בגלל שבסוף, באימון עצמו, נפל עלינו גל חום באוקטובר. זה הפך את האימון לגרוע ומסוכן – רועי, טל ועוד מישהו התייבשו. פיניתי את גילי להדסה עין כרם לטיפול נמרץ בגלל רבדומיוליסיס (Rhabdomyolysis) שנגרם מהמאמץ, והרופא של גינס סגר את האימון אחרי 15 שעות. 15 שעות זה גם שיא אבל זה הרגיש כמו שוקולד פג תוקף, מתוק, אבל מקולקל. רציתי לעשות את זה שוב, כמו פעם. הייתה לי הרגשה שזה בכיס שלי, שזאת לא בעיה.

זאת לא בעיה
24 ברד על ההר

אז בלי הפמליה של גינס ועם הרופא והפרמדיקים שלנו, של אקבן, שנה אחרי, ביום של סתיו, התכנסנו על פסגת ההר שלנו. באותה שנה היו בתכנון גם ריצות. כדי להפיג את החלק הקשה של האימון, את המונוטוניות של הקרבות. התוכנית הייתה ללכת מכות שעה ולרדת להקפה של 12 ק”מ של ההר. ככה לחילופין – קרבות, ריצה, קרבות, ריצה.

אני לא ישנתי בכלל לילה לפני ואז לא הצלחתי להחזיק מעמד – הרסתי לעצמי את האימון ונרדמתי. “טוב, 24 זה כבר לא יהיה”, חשבתי. כולם המשיכו להתאמן מחוץ לשלושה שגם כן נרדמו.

אם זה שנכשלתי לא הספיק, אחרי שקמתי קיבלתי שיעור עוד יותר חזק, שיעור שעד היום אני לומד ממנו. אחרי שעתיים שינה קמתי כמו חדש. בבוקר עשינו אלף סוי נו קאטה, ככתוב במקורות, ואז, מעט אחרי הזריחה, ירדנו לעוד ריצה של 12 ק”מ.

נשק אישי - אימון 24 ברד
מתחילים ריצה של 12 קמ - אימון 24 ברד

על ההר למעלה נשארו ליאור כץ ועידו לויט לשמור על הזירה.
עידו לויט וליאור כץ - אימון 24 ברד

בחצי הדרך למטה סגרה עלינו חשרת עננים כהה מאוד, נהיה חשוך כמו ערב. הרגשתי את הרוח התזזית בתחתיתו של ענן קומולנימבוס פעיל, זה משבים חזקים שכל רגע מחליפים כיוון. מהרגע הזה אין לי צילומים כי שניה אחר כך התעסקו בלהזהר.

“עוד שניה יורד עלינו גשם”, מישהו אמר. וזה היה יותר גרוע. ברד בגודל של כדורי פינג פונג קרע את הענפים ביער שבתוכו רצנו. ללא מחסה אחר נצמדנו לגזעי העצים ושמנו את תרמילי הריצה על הראש. אבל ההפגזה הייתה מלחיצה. ברד כזה, שיורד מגובה של מאות מטרים הוא מסוכן כמו זריקות אבנים.

ברד בגודל כדורי פינג פונג
הרס כתוצאה מברד - אימון 24

חגי שהקדים ורץ לפנינו קיבל אבן ברד ופתח את הפנים. יובל שניסה לדלג מהעץ שלו איבד את ההכרה בעקבות פגיעה, זעזוע מוח כלומר, ולד. נפתח המצח היטב, קשרתי לו תחבושת. אחרי שהסופה שככה עשינו ספירה, וידאנו שכולם נמצאים ויובל בדרך להדסה, ועלינו להר.

חזרה לפסגה אימון 24 ברד
בר אקטיבי אימון 24 ברד

בחניה מתחת ועל הפסגה היה בלגן. למכוניות נשברו פנסים ונדפק הפח, כל בקבוקי הזכוכית נשברו. למרות השמחה, זה היה כמעט כמו ללכת מכות ולהפסיד, שוק רציני. כשהצטלמנו לקח לנו כמה זמן להבחין שהענן ירד רק על השטח שלנו. ההר שלנו כוסה בקרח אבל מסביב לא ירד אפילו גשם.

ליאור סיפר לי שרגע אחרי שירדנו לריצה הוא הבחין בתנועה בצד המזרחי של רחבת הפסגה, צבי חום ובוגר עלה ונעמד, כמעט 20 מטר ממנו, והביט בו ובעידו בזמן שהם התאמנו. אחר כך הוא נעלם והתחיל הברד. ככה זה היה.
ליאור כץ - אימון 24 ברד

מודל עסקי באומנויות לחימה

מאת יוסי שריף

ירון התקשר אלי, הוא אמר: “איזה תאילנדי שרף את השדה בטעות והגמלים ברחו.” נכנסתי לניסאן השחורה ונסעתי חלק ומהר צפונה. כשהגעתי ירון כבר תפש את ג’פאר וקשר אותו לעץ עם מה שנשאר מהחבלים. השני הסתובב ליד, ככה זה גמלים.

לקח זמן, הכנסתי אותם למנז’ ועד שגמרתי לשים חציר ומים ירד הערב. סגרתי את השער הירוק וקיבלתי טלפון, צלצול מיוחד. אני מסתכל על הצג, משפחה. שיט. זה הזמן של האימון ולא מצלצלים אלי סתם. אז נתתי גז לירושלים, נדמה לי שגיא החליף אותי באותו אימון. תודה.

אשפזתי את אימא שלי בהדסה והתחילו שנים קשות. ישן בבי”ח, נוסע מוקדם הביתה להכין את הבוקר ולארוז ארוחות עשר, חוזר, מאמן בערב, חוזר לבי”ח. חוזר חלילה. אם היה לי שכל הייתי שם לב שאני על טיס אוטומטי, שאני מדבר עם תלמידים והראש שלי לא שם. אבל לא היה לי ולא שמתי לב, וכך טסתי. כמה ותיקים שכן שמו לב ירדו מהטיסה, כלומר הפסיקו לבוא לאימונים. פחדתי, באיזה שלב כל כך הרבה הלכו לדרכם שחשבתי שזהו זה, אני מפסיק לעסוק באומנות לחימה.

אני זוכר את עצמי אז מנסה לשכנע תלמיד, “שמע, אם תישאר זה ישתלם לך כספית. יש לי רעיון כיצד להכניס כסף לארגון…” עוברת בי חלחלה היום כשאני נזכר בשיחות האלו. היו הרבה כאלה כי היו לי הרבה מודלים לשיחה, מודל על כל ייאוש.

אימא שלי נפטרה ואחרי כמה חודשים תפסתי שוב את ההגאים של בית הספר. ניקיתי את המטבח וחזרתי אחורה לא שנתיים, כי אם ארבעים, לרחוב קטן עם שם מתאים – רחוב העבודה, ליד מרכז בעלי מלאכה. אז, פעם בשבוע הייתי אוכל בשר. סבתא שלי הייתה עושה לנו קציצות.

הבשר היה שוכב, מנוקד במלח, על השיש, אחר כך היא הייתה רוחצת אותו, מנגבת וחותכת לקוביות. הייתי מסובב בקושי את הידית של מטחנת הבשר בשעה שסבתא הייתה מכניסה גושים לפתח של המטחנה.
“אפשר להכניס למכונה לבד סבתא?”
“שלא יתפסו לך האצבעות פסקודניאק.”
“בסדר סבתא.”
טובה כץ, סבתא שלי.

אחר כך היא הייתה מפרקת את המטחנה, רוחצת, מייבשת ושמה במדף התחתון של ארון אויר, ככה קראו לזה, ארון אויר, בחיי. את הבשר הייתה מערבבת עם לחם ובצל ומטגנת בשומן שנשאר מהשמאלץ. לנגב את המחבת בסוף עם פרוסת לחם, איזה תענוג.

בשר זה לא זול ולסבא וסבתא היה פנקס שרשמו בו הוצאות והתלחשו לידו מתחת לאור הפלורסצנט בערב. אני מזכיר לעצמי טוב טוב כל יום: בלי טייס אוטומטי, בלי הנפקות, בלי זכיונות. זה המודל כעת, קציצות הכי טובות ומי שרוצה, אוכל.

החורג', הגמלים, המחצלת והחרב

החורג’, הגמלים, המחצלת והחרב

דניאל מוייר, מאסטר נגר – מקורות ההשראה

דניאל מויר עושה נגרות בבושוויק, ברוקלין. העבודות שלו, שילוב של פשטות, טכניקות נגרות יפנית ויצירתיות הן תוצאה של המיומנות שלו ושל המוזות. עצרתי לרגע את הסרטון ורשמתי את שמות הספרים במדף שלו בנגריה.

דניאל מויר הוא דור שני, בן של נגר ויחד עם עבודה בנגריה הוא למד, כתב וניגן בגיטרה קלאסית. הוא אומר שהקולקציה האחרונה שתיכנן, זו שמצולמת בסרטון, היא שילוב גיאומטריה של אדריכלות עתיקה, חוסר המשקל של כנפים והקימור של גוו נשי. אבל אני חושב, לא משנה מה הוא אומר, “הוא קורא את סוטרת היהלום”.

וידאו של מאסטר בנגרות, דניאל מוייר

אדם קרמר, מאסטר מכונאי – זן ואומנות אחזקת האופנוע

זן זה דבר מעשי, פרקטיס זה תמיד דבר גופני. אתן למר אדם קרמר, מכונאי אופנועים מזה עשרים ושש שנים, לדבר. והנה מה שהוא אומר בוידאו למטה:

“למרות כל מה שניצב לפנינו עם המיתון, כוחות זרים… אני חושב שהבעיה המרכזית שניצבת לפנינו היא הדה-אינדסטריאליזציה של אמריקה. היכולת שלנו לעשות אבדה לנו. אתה צריך להיות מסוגל לעשות את זה, בצורה מעשית, ואנו מאבדים זאת. הילדים שלנו אינם יודעים את ההבדל בין מברג שטוח לפיליפס. ואם היו יודעים את ההבדל הם כבר אינם יודעים מה לעשות עם זה.

אני עובד כמכונאי יותר מ – 25 שנים, ותמיד הוקסמתי מאופנועים ולכן המשכתי תמיד. להיות מסוגל לתקן אופנועים בני 65-70 שנה ולגרום להם לביצועים דומים, טובים כמו בעבר, צריך לומר על זה – מתגמל מאוד.

אופנועים ישנים, יש להם הרבה יותר סטייל וקסם מאופנועים חדשים. זה cool.

ג’יימס דין, מרלון ברנדו בווילד וואן, פונזי…

כשאני הייתי ילד, אם הייתה לך הזדמנות לעבוד במקום כמו שלי? היית מוכן להרוג בשביל כזו הזדמנות. לעבוד בשביל אופנוע קטן. אבל הצעירים של היום, לא רק שאין להם את היכולת הגופנית לעסוק בעשייה כזו, אין להם את הגישה, את החשק. זה בכלל לא אכפת להם. זה מייאש. אבל אני מתערב איתך שכל דור אומר את אותו דבר. הדור שלפנינו אמר זאת עלינו.

אני באמת חושב שזו תהיה אומנות אבודה, יהיו פחות ופחות אנשים שיעשו. כרגע איני מצליח לראות: מי יהיה כמוני. איפה המחליף שלי?

יש כאן אולי 200 אופנועים, באמת, אני לא יודע. אף פעם לא ספרתי את כולם ואני גם לא רוצה לספור אותם. ברגע אחד זה נראה לי יותר מדי ורגע אחר כך אותו מספר נראה קטן מדי. אני מעדיף לשמור את המספר המדויק כנעלם. שני שליש מהאופנועים כאן שייכים לי ומתוכם שליש שלעולם לא אמכור. לעולם. אלא אם אשתי תגיד לי למכור. ואפילו אז, זו מחשבה קשה.

בכל פעם שאני צועד לכאן אני לא מאמין שזה מקום ששיך לי. בגלל שאני זוכר, בגיל צעיר, שהיה לי הונדה מחורבן, לא מצליח להתניע, לא מסיע את הבחורה, מחמיץ את הריקוד, מתקן אותו בגשם. חושב: יום אחד יהיו לי אופנועים. ואז יום אחד קם, ויש לי אופנועים. זה לא עקב כסף, אין לי בכלל כסף. אבל אם יש לי כסף? אני קונה אופנועים. זו כפיתיות, זו באמת כפיתיות. אני לא רוצה ולא מוכן לעשות שום דבר אחר. ניסיתי.

וידאו של אדם קרמר – זן ואומנות אחזקת האופנוע

מאמר זה הוא חלק מסדרת המאסטרים בבלוג אקבן

ראול אוחדה – סנדלר

התלבטתי מעט עם עצמי לפני שהצבתי את מר ראול אוחדה (Raul Ojeda), הסנדלר הראשי של נעלי דון ויל, בגלריה הקטנה שאני אוצר למאסטרים. הסיבה הראשונה להתלבטות היא שהוא מעסיק אחרים, והסיבה השניה היא שרק עמוק לתוך הסרטון הראשון רואים את היד שלו עושה נעלים.

העסק שלו, היום בלוס אנג’לס במאה העשרים ואחת, זהה כמעט לחלוטין לגילדה אירופית של ימי הביניים. זו לא עבודת יצור אלא תקופת חניכה.

ראול אוחדה אומר: “איני מחשיב את עצמי אמן אלא אומן, בעל מלאכה” ואז מוסיף, “אולי בתקופה שלנו שבה שוכחים כיצד עושים דברים נכון גם המיומנות שלי היא אומנות”.

וידאו של מאסטר סנדלר – ראול אוחדה

וידאו של ראול אוחדה מייעץ כיצד להבחין בנעל טובה

ג’רי לופז, מאסטר. על גלישה, סנובורד וגידול ילדים

באיזה קורס בצבא הדבקתי על דלת הארונית תמונה של ג’רי לופז כך שכשהייתי פותח אותה הייתי נזכר שיש לי עולם אחר. וג’רי לופז הוא איש מעשה, בחיוך נעים הוא שלט בגל המפחיד של פייפליין וגילה את הצינורות המושלמים של אינדונזיה.

 

התלבטתי האם לשים במאמר המאסטר הזה סרטים של ג’רי לופז גולש בנוחות מסיטואציות בלתי אפשריות ובחרתי בסרט הזה שבו גולש לופז אל מעבר לגיל 60, מעבר ללבטים שלו כאבא לנער, ומסביר כיצד לאומן גדול לא משנה הקנווס, לא משנה אם זה גל או הר.

 

הגלים הגבוהים הם ההרים המושלגים של אורגון וג’רי לופז מחייך את אותו חיוך נעים שנשמר מימי הארונית שלי ואומר: “זה כל מה שהורה יכול לצפות לו – שהילד שלו יפתח אהבה למשהו, יהיה טוב במשהו”.

וידאו של ג’רי לופז גולש