שני אימונים חשובים

שיעור זול
אני זוכר אימון 24 על הר איתן, הייתה סופת ברקים כל הלילה שהאירה את השמיים ממערב, מעל מישור החוף. השילוב של הזיעה, החול והקנבס של בגד האימון הוריד לי את העור כמו נייר שיוף. בלילה אחר, בשנות השמונים, רצנו בירידה בגשם, מכיוון הר הרצל אל יער ירושלים ואחר כך עלינו בחזרה כשאני סופר אלף קאטות. אני זוכר גם את מבנה הונבו דוג׳ו הישן, ברחוב מכבי בתל אביב, עוד לפני התחממות כדור הארץ היה כל כך חם שפעם מדדנו שם 46 מעלות ומאה אחוז לחות. המזרון הירוק היה חלק מזיעה.

עברו הרבה שנים. אני נזכר באימונים האלו בעיקר עם מי שהיה שם. עם אחרים אני לא נכנס לפרטים. יש סיכוי שמי שלא היה שם יתן לי מבט מהיר, כזה שבו מסתכלים על מגזימן.

מה אפשר ללמוד מהאימונים האלו, מההתכנסויות, מהמרתונים עם תיקי הגב? אפשר ללמוד קשיחות ואני מעריך את זה מפני שבשביל אקבן קשיחות זה ערך. אבל אחרי עשרות שנים של הוראה אני חושב שדבר נוסף שלמדתי זה שאם יש מזל לא חייבים שכל.

מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל. בטח טוב שיש מזל וגם מספיק עוצמה כדי לבצע אימון שחורג מהגבולות של מה שאנו חושבים על עצמנו, ככה מגיעים למקומות רחוקים.

אני מתכוון לשיגרה, לא לאימון של פעם בתקופה. אם שיגרת האימונים היא שיגרה של יציאה מהגבולות מקבלים בראש מאוד חזק, חוטפים חזק. צוות לוחם שמתכונן על הקצה, ומנסה להיות תמיד מוכן גופנית על הקשקש, מסתכן לאורך זמן באיבוד מוכנות טוטאלי בגלל פציעות – צריך איזון. מקצוען אינו יכול להרשות לעצמו להיות אידיוט, אומר שוב, מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל ובוודאי שלא על אשליה של חוסן ניצחי. הוא חייב לבנות את היכולות שלו באופן שיאפשר אימונים כל החיים. קודם סרגל מאמצים ואחר כך רגישות.

כוח רצון מלוטש זה מכשול אדיר שמסוגל דווקא אחרי שכובשים אותו להפיל מתאמנים מגובה רב, במיוחד גיבורים חזקים כאלה. בזמן שמתאמן רוכש בעמל רב כוח רצון, אחרי שהוא מפתח את מה שאני קורא לו ״בעל הבית״, יש סכנה שהמתאמן יתחיל להתייחס אל הגוף שלו כמו דיקטטור ולא כמו שליט נאור. אם זה קורה, כוח הרצון הופך לכלי נשק המופנה לא נגד אויבים, אלא נגד הגוף עצמו. אימונים כאלה הם עינויים, אבל בהסכמה, התעללות שבאה להוכיח משהו למתאמן. סבל וולנטרי שחוזר על עצמו יכול להיות הפרעה להתפתחות רוחנית, צריך לשים לזה גבול.

להיות פאקיר זו דרך, ואני לא מזלזל בה. בעזרת התכחשות וכאב מנצל החניך את החוליה החלשה של הטיפוס האנושי שלו, את הגוף, ובונה ככה סוג של בעל בית. אבל איזה מבנה אפשר לבנות על כאב והתכחשות? אולי בסוף זה יוצא טוב לחלק מהחניכים במסלול הזה. אני לא יודע. אני לא שם.

לכמה טיפוסים, כמוני למשל, טוב ללכת בדרך הזו לזמן מוגבל בלבד ולא יותר. מה שאימונים קיצוניים עלולים לחולל זה לא משל בשבילי, אלו נתונים יבשים. אימנתי אלפי תלמידים. מי שהולך בדרך הזו הרבה זמן מסיים עם נכות. יש סיכוי שהנכות הזו לא תהיה רק גופנית.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לא מחמיאות של אימונים, אבל שתי דוגמאות לשליטה.

לפני כשנתיים בהונבו דוג׳ו, מיד עם התחלת האימון, שברתי את היד. הרגשתי שהיא נשברה. כאב לי וברגע הראשון חשבתי שאני הולך להתעלף. אז עשיתי B5 של דטאנט, הלכתי הצידה להסתכל ולנסות להזיז וראיתי שאולי היד מתנפחת קצת, אבל אני יכול לעשות תרגילים אחרים. ליתר ביטחון אמרתי לשמוליק שישים עלי עין כי שברתי את היד ואם אני מתעלף וכולי, שידע מה קורה איתי. העברתי את האימון בלי להגיד כלום לאף אחד ונסעתי לאיכילוב לחכות בתור. כמו שחשבתי, שבר. גיבסו לי אותו וחזרתי הבייתה לאכול פסטה.

אחרי שבועיים, בלי צילום ביקורת, ניסרתי בעצמי את הגבס כי הוא הפריע לי בסטים של המתח בבוקר. כמו שקונפוציוס היה בטח אומר: עיקש קצת מתחרז עם טיפש. מאז כל שינוי מזג אויר מזכיר לי את החרוז הזה ואת השבר. אז זה אימון שנשאר ממנו סיפור של כוח רצון, סיפור של חוסר מקצועיות ומזל. שילמתי מחיר, אבל לא גבוה בסטנדרטים שלי.

מהאימון השני לא יצא סיפור ליד המדורה, מהאימון השני יצא אימון חוזר למחרת, היום אני מבין שאימון חוזר עדיף על סיפור חוזר.

לפני יומיים נכנסתי למים לאימון היומי, אחרי שתי בריכות התחילה לכאוב לי הכתף, אז שיניתי קצת סגנון, שחיתי אחת גב, הורדתי כפות, לא עזר, כאבה לי הכתף. יצאתי אחרי פחות מרבע שעה. הפסקתי למרות שיש לי מספיק כוח רצון להרוס לעצמי לגמרי את הכתף באימון אחד. הפסקתי כדי להתאמן למחרת, ובדיוק, למחרת שחיתי לאט וטוב, אז זה אימון שאני גאה בו לא פחות מאימון ״24״.

ללמוד איך לרכב על תגובה רגשית עתיקה

מאת יוסי שריף
רעש חזק, הבהק, תאונת דרכים, הופעה של סכנה, חשיפה מהירה לגובה, נפילה או כאב חזק, כל אלה יקפיאו אדם לא מאומן במקום. קיפאון רגעי זה הוא לא רק תנועתי, הוא גם רגשי ומחשבתי. זהו חלק עתיק ממערכת העצבים, חלק המשותף לנו ולבעלי חיים, האחראי לכך שאנו מגיבים הרבה לפני שנוכל לחשוב.

התגובה המיידית, רפלקס הבהלה, משרתת בעלי חיים וגם אותנו, היא עוזרת פעמים רבות להישרדות. בחיים המודרניים המורכבים אנו רוצים, בעזרת תגובות שלמדנו, להשתמש באותו מנגנון מהיר ולהלביש עליו תגובות שונות, מותאמות יותר לסיטואציה. תגובות משמרות חיים.

אינסטינקטים אנושיים אינם נפגעים כאשר מלבישים עליהם תגובות מתאימות, הם מקבלים מסגרת מועילה ודיוק. זו הדרך שצבאות מכשירים את החיילים שלהם אלפי שנים.

טכניקה או פרוטוקול של טכניקות צריכים להתאים לתוצאה שאנו רוצים ולא כל טכניקה מתאימה לכל המצבים.

וותיקי אקבן ומפקדים בצה״ל שעשו סדנת דטאנט ראשונה יודעים, כדי לשמור על קבלת החלטות בתנאים משבריים צריך לתרגל טכניקות של קשיבות כדי להלחם וטכניקות של קשיבות כדי להמנע מלחימה.

מדוע חשוב לצלם וידאו באומנויות לחימה

יש לפחות שלושה יתרונות בוידאו:

1. זו דרך ללמד, אפילו אם מעט אנשים רואים. נכון זו לא הדרך אידאלית, אבל, אני למדתי דברים מסרטונים ומסיק מכאן שגם אחרים יכולים. צלמו וידאו והפיצו כדי לתת מהידע שרכשתם.

2. הפצה של וידאו מצריכה אומץ. זה ההבדל בין לכתוב שיר למגירה ובין להראות את השיר למישהי. במקרה שאנחנו מראים, נצטרך לחיות עם המציאות החדשה ועם האפשרות שמה שיצרנו הוא: א. גרוע, ב. לא מובן ג. מובן ומצוין, אבל לא מתאים לקורא. הפתרון לפחד, כידוע, זו פעולה! – יש לצלם ולהעלות. כל העולם כולו גשר צר מאוד.

3. צילום וידאו, והתבוננות ביקורתית בו, זו דרך מכאיבה אבל מצוינת לשיפור טכניקה – גם טכניקה של ביצוע וגם טכניקה של הסבר מילולי. המנוע מאחורי השיפור הטכני שלי הם הסרטים שאני מעלה. צריך לצלם ולהפיץ כדי לקבל משוב פנימי וחיצוני ולהשתפר.

ציטוט של סופ״ש – פיליפ גלאס

פתאום שמעתי רעש, הסתכלתי למעלה וראיתי את רוברט יוז, מבקר האמנות של מגזין “טיים”, מביט בי בתדהמה. “אבל אתה פיליפ גלאס! מה אתה עושה כאן?״ היה ברור שאני מתקין את המדיח שלו ואמרתי לו שבקרוב אסיים. “אבל אתה אמן,״ מחה. הסברתי שאני אמן אבל לפעמים אני גם שרברב ושהוא צריך לעזוב אותי ולתת לי לסיים.

From The Guardian

Philip Glass by Letter Chen
Image CC by Letter Chen

קשיות אופי – Grit

כל כך הרבה תלמידים עברו בשלושים פלוס השנים שאני מלמד בקבוצות. כל כך הרבה תלמידים, שאני מרגיש שהנתונים שאני מציג הם לא אנקדוטיים, יש להם כבר משמעות סטטיסטית.

קשיות אופי מנבאת הצלחה.

ההצלחה היא גם אישית. כל אחד מתחיל מנקודה שונה, מצויד בכמויות התחלתיות שונות של אומץ, שכל וכסף. נקודת התחלה שונה משפיעה על נקודת הסיום. מי שמגיע לקבוצות עם נתונים נמוכים, ימצא את עצמו אחרי שלושים שנה במקום טוב יותר ביחס לנקודת ההתחלה שלו עצמו.

מה יחידת המידה של קשיות אופי? שנים.

קשיות אופי נסמכת על התמדה של עשרות שנים, קשיות אופי היא עמידות בפני קשיים חיצוניים. קשיות אופי היא מיקוד מול הפרעות. מסכמים קשיות אופי לקראת סוף החיים. נקודה.

תלמיד שמתאמן עשר שנים נמצא בהתחלת הדרך. עשר שנים זה בערך כיתה י׳. תלמיד שמתאמן שלושים שנה מתחיל להתקרב.

האם האימונים חייבים להיות באקבן? כמובן שלא, אבל חייבת להיות מסגרת מקיפה, לא רק פרקטיקה אלא מסגרת חניכה שהחניך הוא חלק ממנה.

כשאני אני מסתכל בכרטסת התלמידים אני לא רואה חריגה משמעותית סטטיסטית. אימונים לאורך שנים מנבאים הצלחה אישית של תלמיד – הצלחה ביחס לנקודת ההתחלה שלו.

ואותם תלמידים שיש להם נקודת פתיחה טובה? כסף, איי קיו גבוה, אומץ מטורף, אותם תלמידים מצליחים ליצור הצלחה שיכולה להמדד אבסולוטית, לא רק יחסית. הצלחה בהשגים אקדמיים, בחיי משפחה מעולים, בכסף או אם כך סימן החניך – במפעל חיים שמשפר את איכות החיים של אנשים רבים אחרים.

קשיות אופי זאת אומרת דבר פשוט אבל קשה מאוד – אימון הוא לא אופציה.

סמינר קצב בלחימה – 9.2.2018

האימונים השבוע כרגיל בכל הקבוצות. ביום שישי, 9.2.2018, בשעה 08:00, באקבן תל אביב, יתקיים סמינר של המדריך הראשי בגרמניה, רן לב ארי. סמינר זה מתמקד בזיהוי ושימוש בקצב ושבירות קצב באימונים ולחימה.
בגלל הביקוש הרב הוספתי עוד תשעה מקומות וניתן להרשם בקישור הזה: הרשמה הסתיימה

הקולוקוויום האחרון שעסק בנושא זה התרחש לפני מספר שנים והיה בסיסי הרבה יותר. אני מצרף כאן ווידאו מתוך אותו קולוקוויום.

וידאו של הקולוקוויום משנת 2014

אימונים השבוע, 21-25.1.2018

בשבועות האחרונים ניתחנו גישות שונות לבריח אוני קודקי בעיקר בשיטת קוקישין. בריח זה מציב בפנינו בעיות יחודיות. כדברי צ., אין עוד שיטת לחימה המדגישה את הבריח המורכב הזה באותו אופן וריכוז.

באימון האחרון בקבוצת ירושלים ותל אביב התחלנו לעבור על החידה מכיוון אחר, זמין יותר בקרב, והוא הטאי סבאקי של קוקישין. נמשיך לעבור על טאי סבאקי ותזמונים גם כהכנה לסדנת הקצב בתחילת פברואר של רן לב ארי, מורה ראשי באקבן ברלין.

וידאו של קאטה מתוך שיטת קוקישין

ציטוט של סופ״ש

1st quote img

אוכל, טעים וגם טוב, הוא הבסיס לבריאות והרגשה טובה, לוקח זמן, עצה טובה וגם מזל עד שאוכלים נכון.

גם ספרים הם סוג של תזונה.

פסקאות קצרות, על פלטפורמה דיגיטאלית או בעיתון, הן כמו ריצה כדי לתפוס את האוטובוס, טוב שאפשר לעשות, אבל לא אותו דבר כמו שעה ריצה בהרי ירושלים. ללמוד לקרוא נכון זה קצת כמו ללמוד לרוץ למרחקים ארוכים, צריך , תוכנית כושר לקריאה, לקרוא קטעים יותר ויותר ארוכים, להפוך זאת להרגל.

מה כל זה קשור לאומנות לחימה? הדגימו מורינו: בון בו איצ׳י דו (文武一道 bun bu ichido), משיחת המכחול והחיתוך, העט והחרב, לימוד והתמודדות – דבר אחד. וגם בארמית שלנו: ״סָפְרָא וסַיָּיפָא״, תלמיד חכם ושודד דרכים סייף. תני בשם ר’ אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכים מן השמים. כל זה מתחיל בלקרוא דף אחד, כל יום.

2nd quote img
bun bu ichi do

ציטוט של סופ״ש

1st quote img

״צייר את המטרה וקלע למרכז שלה״, אומר בעל הבית. במטרים כן, אבל לא בשנים.
החץ צריך לעוף, לעוף, לא רק לפגוע, והנוף שהוא רואה כשהוא עף זמן רב אינו הנוף שהוא רואה ברגע.
המטרה לא שם, זה יפה. לא ידענו שחשבנו על זה.
בעל הבית אומר בשנתו: ״אני בעל החלומות. אל תדאג, זו דרך שכבר הלכו בה״, וגם, ״המטרה במרכז״. ״מתח ככל יכולתך, שחרר, עזוב יציב, התבונן במעוף החץ. צייר את המטרה סביב לנקודת הפגיעה”.

2nd quote img
Te makura - AKBAN