החזרת חובות – כלכלה של קהילת ידע

חוב למורה

אני מקפיד שתלמיד ישלם שכר לימוד בזמן. תלמיד לא אמור להיות חייב כסף למורה שלו, תשלום שכר לימוד הופך את המערכת של מורה-תלמיד לפשוטה יותר, אני ממלא את החובות שלי לתלמיד והתלמיד ממלא את החובות שלו: נוכחות ותשלום.

לפני כחודשיים הגיע לדוג׳ו תל אביב תלמיד שלא ראיתי שנים ואמר שהוא רוצה לשלם לי חוב ישן. הוא כבר מבוגר, ועברו הרבה שנים מאז שהוא התאמן. בשיחה עם אימא שלו הוא הבין כשהוא היה ילד הם שילמו רק תשלום קטן מאוד, סימלי, בגלל שלמשפחה שלו לא היה כסף. תשלום סימלי של תלמיד שאין לו כסף הוא גם כן תשלום! ולכן קיבלתי תשלום בציורי ילדים וגם בפרחים מאלו שידם לא הייתה משגת. זה בסדר, תשלום סימלי הוא תשלום לכל דבר ותלמיד ששילם אותו אינו חייב לי אחר כך מאום.

הסיבה לכלכלה הזו באקבן קשורה לחופש הפנימי שאני רוצה. אם אחרי שתלמיד עזב את הדוג׳ו המורה חושב שהתלמיד חייב לו זו צרה מאוד גדולה למורה, מלכודת של סבל.

מערכת יחסים צריכה לאפשר נשימה ונשיפה. אם אי אפשר לשחרר אז אי אפשר להכניס אויר חדש. אני משתדל לשחרר, ומצליח, אני אוהב לנשום, זה אחד מסודות ההישרדות שאני מלמד, כך אני מגיע לדוג׳ו בשימחה.

חוב לקהילה

אקבן זה לא אני, זה לא יוסי המורה, אקבן זו קהילה יקרה ונדירה של בני אדם, במובן הטוב של המילה, בני אדם שמתאמנים יחד כבר הרבה שנים. החוב מולי, מול המורה, מסתכם בתשלום ונוכחות, החוב לקהילה אינו כזה פשוט והוא גדול מאוד.

חוב לקהילה אינו חוב כספי, הקהילה לא הלוותה לנו כסף, הקהילה נתנה לנו השראה, עזרה לנו להתמיד ברגעים קשים, עטפה במשמעות את הטכניקות שאנו מתרגלים. החזר חוב כזה חייב להיות בהתאם. תשלום חוב לקהילה הוא מלאכה מורכבת של אנשים יציבים רגשית וחזקים מאוד.

לדוגמה, פרויקט התיעוד, אנציקלופדיית אומנויות הלחימה, הוא החזרת חוב לקהילה שבה גדלתי אני, בוג׳ינקאן. וזו החזרת חוב שמיעוטה כספי – עולה כסף לתחזק את מאגר הטכניקות של בוג׳ינקאן – ורובה מלאכה, שעות עבודה שהושקעו בתיעוד ויצירת משמעות של הסילבוס של הקהילה בה גדלתי.

כדי להחזיר חוב השראה לקהילה יש צורך בנוכחות, כמו גינון, כמו הוראה, כמו גידול ילדים, החזרת חוב היא פרקטיקה שמחייבת נוכחות. החזרת חוב שקיבלנו באופן ישיר צריכה להיות ישירה גם כן.
החזרת חוב כזה היא אקסטרה, היא מאפשרת לנו לצמוח כבני אדם חזקים ולשנות תפקיד – מילד להורה.

דוגמאות:
וותיק שמלמד מחזיר חוב עצום לקהילה. הוא ממשיך את קו הידע ותורם לו זוית ראיה ופרשנות ייחודית.

וותיק הממשיך להגיע ומתאמן למרות שהוא מבוגר, ופצוע – מחזיר חוב כי הוא נותן לכולנו קנה מידה והשראה להמשיך להתאמן.

וותיק המשתמש בידע שלמד באקבן כדי לבנות עסק ומסביר כיצד – מחזיר חוב לקהילת הידע כי הוא פותח לנו אופקים, כיצד אפשר להשתמש בידע הלחימה גם בתחומים אחרים לגמרי.

וותיק המבין כיצד להיות ימאי, יודע לגלוש, להפליג, מבין את הרוחות והים ויודע כיצד להביא את המומחיות שלו לאקבן, מחזיר חוב לקהילה, הוא מגדיל את מאגר הידע שלנו ומעשיר את כולנו.

כל החזרת חוב כזו הופכת את כולנו לבעלי חוב לנותן. ומאחר ואנחנו יחד כבר עשרות שנים, כולנו חייבים לוותיקים כאלו הרבה מאוד, גם אני.

לא לכל אחד יש את המזל ואת הכוחות להחזיר חוב לקהילה, אני חושב שזה בסדר גמור, כאמור, בשלב הזה אף אחד לא חייב לי כלום. אבל כשוותיק מחזיר חוב לקהילה, דבר שקורה המון, זו הפתעה מצויינת, זה נפלא. צברתי חוב גדול לאקבן ואני אוהב זאת מאוד.

הטלה של נינג׳יטסו - קאטה גורומה - אקבן אומנויות לחימה

מדוע חשוב לצלם וידאו באומנויות לחימה

יש לפחות שלושה יתרונות בוידאו:

1. זו דרך ללמד, אפילו אם מעט אנשים רואים. נכון זו לא הדרך אידאלית, אבל, אני למדתי דברים מסרטונים ומסיק מכאן שגם אחרים יכולים. צלמו וידאו והפיצו כדי לתת מהידע שרכשתם.

2. הפצה של וידאו מצריכה אומץ. זה ההבדל בין לכתוב שיר למגירה ובין להראות את השיר למישהי. במקרה שאנחנו מראים, נצטרך לחיות עם המציאות החדשה ועם האפשרות שמה שיצרנו הוא: א. גרוע, ב. לא מובן ג. מובן ומצוין, אבל לא מתאים לקורא. הפתרון לפחד, כידוע, זו פעולה! – יש לצלם ולהעלות. כל העולם כולו גשר צר מאוד.

3. צילום וידאו, והתבוננות ביקורתית בו, זו דרך מכאיבה אבל מצוינת לשיפור טכניקה – גם טכניקה של ביצוע וגם טכניקה של הסבר מילולי. המנוע מאחורי השיפור הטכני שלי הם הסרטים שאני מעלה. צריך לצלם ולהפיץ כדי לקבל משוב פנימי וחיצוני ולהשתפר.

קשיות אופי – Grit

כל כך הרבה תלמידים עברו בשלושים פלוס השנים שאני מלמד בקבוצות. כל כך הרבה תלמידים, שאני מרגיש שהנתונים שאני מציג הם לא אנקדוטיים, יש להם כבר משמעות סטטיסטית.

קשיות אופי מנבאת הצלחה.

ההצלחה היא גם אישית. כל אחד מתחיל מנקודה שונה, מצויד בכמויות התחלתיות שונות של אומץ, שכל וכסף. נקודת התחלה שונה משפיעה על נקודת הסיום. מי שמגיע לקבוצות עם נתונים נמוכים, ימצא את עצמו אחרי שלושים שנה במקום טוב יותר ביחס לנקודת ההתחלה שלו עצמו.

מה יחידת המידה של קשיות אופי? שנים.

קשיות אופי נסמכת על התמדה של עשרות שנים, קשיות אופי היא עמידות בפני קשיים חיצוניים. קשיות אופי היא מיקוד מול הפרעות. מסכמים קשיות אופי לקראת סוף החיים. נקודה.

תלמיד שמתאמן עשר שנים נמצא בהתחלת הדרך. עשר שנים זה בערך כיתה י׳. תלמיד שמתאמן שלושים שנה מתחיל להתקרב.

האם האימונים חייבים להיות באקבן? כמובן שלא, אבל חייבת להיות מסגרת מקיפה, לא רק פרקטיקה אלא מסגרת חניכה שהחניך הוא חלק ממנה.

כשאני אני מסתכל בכרטסת התלמידים אני לא רואה חריגה משמעותית סטטיסטית. אימונים לאורך שנים מנבאים הצלחה אישית של תלמיד – הצלחה ביחס לנקודת ההתחלה שלו.

ואותם תלמידים שיש להם נקודת פתיחה טובה? כסף, איי קיו גבוה, אומץ מטורף, אותם תלמידים מצליחים ליצור הצלחה שיכולה להמדד אבסולוטית, לא רק יחסית. הצלחה בהשגים אקדמיים, בחיי משפחה מעולים, בכסף או אם כך סימן החניך – במפעל חיים שמשפר את איכות החיים של אנשים רבים אחרים.

קשיות אופי זאת אומרת דבר פשוט אבל קשה מאוד – אימון הוא לא אופציה.

סיכום סמינרים ביוון – דצמבר 2016

אולי אלו הפנים של הזקנים ברחוב היפוקראטוס באתונה, הסבתות שעולות לאט מהשוק עם סלי ירקות; אולי אלו חנויות הספרים, עשרות חנויות בנושאים שונים, ואף לא אחת עם מבצע ׳שלוש במאה׳; אולי אלו הריחות של הבישול הביתי בצהרים – קפטדקיה ופסטיציו.

לאתונה הפעם הגעתי עם חיזוק, גבי פרישלנדר. גבי הוא המורה הראשי של ניראדין, שודאן של דורון נבון ונידאן של אקבן שהגיע כדי לעזור לי לבחון לדרגה בכירה את וסיליס פנאגיוטו ואריס פיטאס.

גבי ואני חברים יותר מארבעים שנה. היום אנחנו קצת זקנים, אבל פעם שיחקנו מחבואים באותה שכונה, הלכנו מכות באותו בית ספר יסודי, שמענו מוזיקה באותן מסיבות תיכון, למדנו אצל אותו מורה נפלא בדוג׳ו הישן בקריית שאול. זה פשוט – יש לי את אותו שעון סייקו, אותן נעליים שאני תמיד מתקן, אותו ג׳ינס דהוי, אותם חברים, אותו אימון בוקר.

כוח רצון, אומץ ונחישות אפשר לפגוש בכל דוג׳ו. בסדנת דטאנט ביוון ראינו עוד תכונה – רוחניות. דווקא ביוון שאכלה אותה במפגש מול כוחות הכלכלה החיצוניים נפתח, אצל אנשים מסויימים, נתיב יפה לפנימיות.

אני אוהב את שילוב של עבודה ורוחניות, ואוהב עוד יותר את אנשי אקבן ביוון, בזכות הכנסת האורחים, העומק האינטלקטואלי ועל כך שלמרות שחסר כסף בחוץ יש להם הרבה זהב של אלכימאים בפנים.

לקראת השנה החדשה אני רוצה להמשיך לזכור גם דברים ישנים, לתת כבוד לתרבויות של אלפי שנים, לשפות עתיקות ולטכניקות של פעם.

לשנה החדשה שולח לכל החברים: תנשמו עמוק, תודה רבה.
deep bow

פורום תפוז – שנת 2004 | שרשור שאלות ותשובות ליוסי שריף

תיישושו חקלאי | אני מתחיל שרשור שאלות ליוסי שריף. הכי נוח לכתוב, כמו שהציע דוד כפרי, ויוסי יענה ביום רביעי בלילה במקובץ.
יוסי לא הסכים שאכתוב רזומה מפורט של עצמו “כי אם זה רלוונטי זה יתברר בשרשור” והסכים שנכתוב את הדברים הבאים: יוסי שריף, בן יותר מארבעים, מתאמן משנת 1976 אצל דורון נבון, אוצ’י דשי במשך יותר מארבע שנים, הפסיק להתאמן אצל דורון נבון כשזה הפסיק לאמן, באמצע שנות התשעים.
מאמן משנת 1985. הכשיר שבעים ושניים לוחמים לדרגת חגורה שחורה, כשהזמן הממוצע לקבלת דרגה זו הוא עשר שנים.עדיין מתאמן.

שאלה | SVS1

סילחו לי על בורותי, אבל אוצ’י דשי זו אומנות לחימה? כי הייתי בטוח שהוא מלמד נינג’יטסו
תשובה לSVS1 | יוסי שריף
אוצ’י דשי הוא תלמיד המשלב את המגורים בסביבת הדוג’ו עם היום יום שלו, מתאמן כמה פעמים ביום, משוחח עם המורה לעיתים קרובות ומבצע עבודות תחזוקה וניקיון בדוג’ו. אני ניקיתי שירותים, מקלחות, מחצלות ומזרון כל יום. פעם בשבוע רחצתי את המכונית של המדריך שלי וביצעתי עבודות גננות מסביב לדוג’ו. עשיתי את הגג הפנימי ובידוד הגג (עם גדי ליסק), יחד עם האחים גוברין חדר אישי של המדריך, קיר ומתלה לכלי נשק, יציקת רצפת בטון בשירותים…ושירותים וספונג’ה…
 

שאלות | גוטמן האפור

יוסי שלום
1. האם תקופת האוצ’י דשי שלך היתה ביפן או בישראל? אם בישראל – במה בדיוק זה מתאפיין, ועד כמה קשה להתנתק מחיי היום יום?
2. אני לא מומחה גדול להיסטוריה של הנינג’ה, אבל שמעתי קולות שטוענים ש”כוחניות סותרת את דרכי הנינג’ה המקוריות” – קרי “חשאיות”. אנסה להסביר: יצא לי להפגש פעם עם “נינג’ה” אמיתי – איש שטח במקומות שהשתיקה יפה להם. הוא הסביר (וגם הדגים בצורה מדהימה) איך כל הרעיון הוא לא לבוא “גאנג הו”, אלא להראות הכי מסכן, הכי אומלל, הכי לא מושך תשומת לב, להיות מסוגל לזנק מאפס להרג, ולחזור. אם נקבל את ההנחה (ההיסטורית?) שזה היה תפקיד הנינג’ות בגדול, האם אתה מאמין שאקב”ן ממשיכים את הרוח הנ”ל?
3. בעולם של best of breed, שבו אתה משתדל לקחת את הטוב ביותר ממה שמסביבך (בעיטות ממוי טאי, אגרוף מאגרוף מערבי, עבודת קרקע ברזילאית), איך מצליחים לשלב את הגישה הנ”ל עם “שיטה מסורתית” או יותר נכון – מה נשאר מהשיטה המסורתית?
4. דלוויני, או בלוויני?
רוב תודות, האפור
תשובות לגוטמן האפור | יוסי שריף
1. יוסי שלום, האם תקופת האוצ’י דשי שלך הייתה ביפן או בישראל? אם בישראל – במה בדיוק זה מתאפיין, ועד כמה קשה להתנתק מחיי היום יום?
תשובה: לא הייתי הרבה ביפן, למדתי בעיקר בארץ אצל דורון נבון. ביפן הייתי רק לכמה חודשים כשכבר הייתי בוגר. לא התאמנתי הרבה בנין ג’יטסו כי
מאותה תקופה ואילך לא התאים לי אופי האימונים אצל רוב המדריכים בנין ג’יטסו ביפן. התאמנתי הרבה אצל שיטות אחרות. אחר כך הייתי במקאו כמה חודשים ושם למדתי אצל מורה נפלא. אני מספר את הדברים האלו כי זה קרה ולא להסתייע במורים שעברתי דרכם כדי לקדם את היוקרה המקצועית שלי. המורה העיקרי שלי היה דורון ובגלל שהוא כזה אחלה בן אדם וגם לוחם מעולה יש לי בסיס סביר באומנויות לחימה.
פעם, בקורס מאמני אומנויות לחימה בכירים שעשיתי במכון ווינגייט, שאל גדי סקורניק, שהעביר שיעור, את כל המדריכים הבכירים היכן למדו. חלק מהם נתנו שמות של יפנים וחלק למדו במנזר וכו’ כששאל אותי אמרתי את האמת: למדתי בארץ אצל דורון נבון. ואז גדי ניגש אלי ונתן לי חצי חיבוק ואחר כך פנה למדריכים הוותיקים האחרים ועבר אחד אחד, לאחד הוא אמר שהמורה שלו הוא בוזגלו, השני היה תלמיד של מקס וכו’ הוא שאל אותם למה הם מסתירים את השם של המורה שלהם? לדעתי זה חוסר של כנות בסיסית. זה כמו לכתוב מאמר אקדמי ולומר שהיית תלמיד של איינשטיין כשבעצם למדת בקריית אתא.
האימון בארץ מתאפיין בכך שזו האמת של החיים שלנו. מי שנוסע תמיד חוזר ואם הוא לא חוזר הוא לא מחובר. אני גאה מאוד בכך שלמדתי אצל מורה ישראלי כל כך טוב ואני מלמד בארץ. אני מוקף במקומות שאני מכיר, בריח של האדמה שאני רץ עליה ובאנשים ששייכים גם כן לכאן. לאימון בחו”ל יש ערך אבל יש גם ערך לחיבור לכאן ועכשיו. הטבחים הטובים משתמשים בחומרים שגדלים במקום שלהם ולא קונים רק מצרכים פלצניים מחו”ל. כמובן שמפעם לפעם אי אפשר בלי פרמזן מחו”ל ויש דברים שאפשר להשיג רק בחו”ל, אבל התוכן העיקרי חייב להיות שייך למקום.
2. אני לא מומחה גדול להיסטוריה של הנינג’ה, אבל שמעתי קולות שטוענים ש”כוחניות סותרת את דרכי הנינג’ה המקוריות” – קרי “חשאיות”. אנסה להסביר: יצא לי להפגש פעם עם “נינג’ה” אמיתי – איש שטח במקומות שהשתיקה יפה להם. הוא הסביר (וגם הדגים בצורה מדהימה) איך כל הרעיון הוא לא לבוא “גאנג הו”, אלא להראות הכי מסכן, הכי אומלל, הכי לא מושך תשומת לב, להיות מסוגל לזנק מאפס להרג, ולחזור. אם נקבל את ההנחה (ההיסטורית?) שזה היה תפקיד הנינג’ות בגדול, האם אתה מאמין שאקב”ן ממשיכים את הרוח הנ”ל?
תשובה: אז זה הולך ככה: קודם כל איש אינו יודע מהן דרכי הנינג’ה המקוריות. אפילו דאג וטוני ממנהרת הזמן לא צילמו פרק על “דרכי הנינג’ה המקוריות” זה הכול השערות מלומדות יותר, או פחות. וגם אם סביר להניח שחלק מחיי הנינג’ה או הלוחם היפני העתיק היה חשאי והשליך על הטכניקה, אני מתעסק במציאות של אימונים. בשבילי מי שהולך ומדמיין כיצד הוא מתגבר על סיטואציות בחשאיות הוא לא פחות טוב ממי שהולך ומדמיין כיצד הוא מתגבר על סיטואציות בעזרת כוח, שניהם פנטזיונרים. חברך אינו פנטזיונר אלא שנראה שהוא אימץ פן אחד של לחימה.
אני מתעסק בלימוד ושימור של אומנות לחימה מלאה. מה שיש לי בתור הנחת עבודה אלו הקאטות שהשתמרו בכתב ושנים של לימוד אצל המורה שלי שחי לפני כן שנים ביפן. שני הדברים האלו הם אמיתיים. אני מסתכל על חלק מהקאטות ואני רואה כיצד הן מעבירות גישה של לחימה לא הוגנת ולפעמים מפתיעה וחשאית. מנגד, אני מסתכל על חלק אחר מהקאטות ואני רואה כיצד הן ישירות ותוקפניות ומצריכות כוח. שני האלמנטים האלו נוכחים בבית הספר בו למד המורה שלי ושאליו הייתי שייך.
אני מיישב את הסתירה בין שתי הגישות האלו בכך שאין סתירה. הרעיון הוא יעילות לחימתית ולא הסתרה או לחילופין כוחניות. יעילות לחימתית יכולה להיות מושגת בשתי הדרכים האלו גם יחד, הכול לפי הסיטואציה. אלו דרכים שונות לנצח.
בגלל זה כתבנו שהרציונל המייסד של הנינג’יטסו (ושיטות לחימה רבות עתיקות) הוא יעילות לחימתית. אנחנו מבינים את זה כי אנחנו עושים את הקאטות העתיקות, זה הלב שלהן.
3. בעולם של best of breed, שבו אתה משתדל לקחת את הטוב ביותר ממה שמסביבך (בעיטות ממוי טאי, אגרוף מאגרוף מערבי, עבודת קרקע ברזילאית), איך מצליחים לשלב את הגישה הנ”ל עם “שיטה מסורתית” או יותר נכון – מה נשאר מהשיטה המסורתית?
תשובה: שיטה מסורתית שעיקר עניינה הוא לשמר את עצמה במצב של קיפאון היא משהו מאוד מיוחד. אני לא רואה את הנינג’יטסו כמקום כזה. אומנות לחימה יכולה להיות כלי לכמה כיוונים: רוחניות, בריאות ועוד. באומנות הלחימה נינג’יטסו, כפי שאני למדתי אותה, הרציונל שעובר כחוט השני לאורך ולרוחב כל הקאטות הוא יעילות לחימתית, כל השאר הוא חשוב אבל נלווה. אם נלמד כיצד ראש השיטה הקודם, שמת בשנות השמונים, התייחס לעניין נראה שלא רק שהוא לא בחל בהוספת תנועות בודדות לגוף הידע העצום שלו אלא שהוא אסף שיטות שלמות. אין אפשרות לשמור על יעילות לחימתית כאשר אתה שומר רק על המסורת. אין אפשרות להיצמד רק למסורת בלי לאבד יעילות לחימתית. בהקצנה, נחש מה היה קורה לו צה”ל היה משתמש במרכבות ברזל כנעניות ובקשתות כדי לפתור סכסוכים בסביבה משתנה.
אין לי ביקורת על שיטות מסורתיות המשמרות את עצמן, אני אוהב גם את זה. מתוך הניסיון למצוא פתרונות קרביים מתוך אוצר תנועות מצומצם צומחות הבנות רבות. אבל עדיין, אם אוצר התנועות מצומצם מאוד ואם אסור לעשות דברים מסוימים בקרב אז קשה מאוד לשמר יעילות.
אנחנו אומרים: השיטה שלנו, בודו נינג’יטסו, היא אקלקטית, אנחנו לפעמים אוספים דברים אבל אף פעם לא זורקים את מה שהשתמר, עדיין מתאמנים על כלי נשק מסורתיים למרות שמזמן לא נצרכנו להגן על עצמנו מהתקפת נגינטה.
4. דלוויני, או בלוויני?
תשובה: בדרי מירושלים הזיז חוליה בגב, הפסקנו את הקרבות וליווינו אותו לבי”ח שערי צדק. בסוף היו שם די הרבה וותיקים מחכים עם ב. השכוב על מיטה בתור לרנטגן. ואז יורם אמר שיש לו איזה וויסקי חדש שהוא ואף אחד לא מכירים ושאולי ננסה. היה לילה קר באמצע החורף, שמנו כמה כוסות על הבטן של בדרי (תמיד יש כמה כוסות) ואחרי שמזג שתינו. אין מילים לתאר את התובנה של הרגע. זה כנראה היה שווה ערך להארה במנזר שאולין. אולי טוב יותר כי אפשר לקנות את ההארה הזו בדיוטי פרי בארבעים דולר לבקבוק. מאז השתפרו חיינו עוד יותר. וכמובן בֶּלווִינִי, ולא סתם אלא הדבל ווד שלהם. עם טיפה מים מינרלים ביום חורף קר.
 
 

שאלה ליוסי | lironmarko

עשית קרבות זירה ? , או שהניסיון שלך רק מקרבות בחיים?
תודה, לירון
תשובה לlironmarko | יוסי שריף
אף פעם לא התחריתי בתחרות, פעמים רבות הלכתי, ואני עדיין הולך למועדונים בארץ ובחו”ל כדי לעשות קרבות עם אנשים שאני לא מכיר. הרבה פעמים חטפתי ככה מכות רציניות וגם אם לא, הרבה פעמים פשוט הכניעו אותי. אחרי כל פעם כזו ההשתפרות שלי הגיעה מכך שאני מקפיד לבצע קרבות עם וותיקים לפחות פעמיים בשבוע, כדי לעבוד עם המסקנות, גם שם אני לפעמים מקבל מכות. יש תלמידים מעולים וגם צעירים וחזקים. הלכתי הרבה מכות בחיי ובצעירותי קיבלתי יותר משהחטפתי.בשנים האחרונות המצב השתפר כי אני לא הולך מכות, זה משעמם אותי וזה גם “תחביב” יקר מאוד, (חבר שלי שילם יותר מחמישים אלף ₪ למישהו “שנתקל לו באגרוף”). אבל לעבוד מול טכנאי טוב זה אף פעם לא משעמם, זה כיף. לכן אני ממשיך לתרגל. באיזה שהוא גיל אני אהיה חייב להפסיק כי הפציעות מצטברות והגוף לא נהיה יותר צעיר.
 
 

שאלות ליוסי שריף | brunoflexe

שלום רב ותודה שנענית לבקשה לענות על שאלות בפורום.
1. לפי הבנתי כיום אקבן אינה קשורה “מקצועית” לאף גוף או מורה של השיטה (ביפן, מן הסתם). האם, בהנחה שזה נכון, זה לא סותר את היות השיטה מסורתית ? האם זה אינו פוגע בשיטה ובמתאמנים משום שהבנות חדשות של “מאסטרים” אינם נכנסות ?
2. בשיטה של אקבן (שוב לפי הבנתי שמסתמכת אך ורק על קריאה שטחית של האתר שלכם) ישנו דגש רב על כושר. האם הדגש הזה אינו עלול לתעל את העבודה (קרבות) לכיוון כוחני יותר מאשר למצוא את הדרך הרכה לביצוע אותה הטכניקה ?
3. בהקשר לשאלה 2, האם יש הכרח לעבור בשלב הכוחני “החזק” של הגוף לפני שלומדים לעבוד בצורה רכה ?
4. תיישושו חקלאי הסביר במפורש שאחת המטרות של הארגון, או לפחות יום הקרבות שלכם, הוא לאסוף כסף לנתינה לאיל”ן. מדוע ישנו הקישור בין הנתינה, שהיא דבר מבורך בפני עצמו, לאמנות לחימה ? למה לא להשאיר את הדברים נפרדים ?
5. האם אפשר בהזדמות זו לבקש שתמשיכו את כתיבת העיתונים שלכם (או לפרסם אותם באינטרנט אם הם לא) ? …
6. מקצת ידע איזוטרי שהצלחתי לאסוף (ערוץ נשונל גיאוגרפיק ושיחות עם צבר ארם שאם הבנתי טוב סיפר שכשהגיע לחלק הזה בלימודים הבין שבעצם זה “תחליף יהדות”) האם בנינג’יטסו ישנו חלק “רוחני” ? קישור לטבע וכו ? האם חלק זה קיים אצלכם בשיטה ומה התרומה שלו למתאמנים ?
7. אחד המוטיבים החזקים שנושבים מאקבן וגם ממך זה האגו, או ליתר דיוק חוסר באגו. בעיתונים המאמרים שלך אף פעם לא ראשונים, צריך לחפש היטב באתר כדי להבין מי ראש השיטה ואפילו כאן מסרת מעט מאוד פרטים על עצמך … האם זה נושא שקשור לאומנות הלחימה ? האם לראייתך אגו נמוך חשוב ללוחם ? והאם לדעתך אומנות לחימה, או שיטה “טובה” צריכה לעזור ללוחם להתמודד עם האגו שלו ?
שוב תודה רבה על שנענית לפנייה לענות לשאלות, ברונו.
תשובה לbrunoflexe | יוסי שריף
1. לפי הבנתי כיום אקב”ן אינה קשורה “מקצועית” לאף גוף או מורה של השיטה (ביפן, מן הסתם). האם, בהנחה שזה נכון, זה לא סותר את היות השיטה מסורתית ? האם זה אינו פוגע בשיטה ובמתאמנים משום שהבנות חדשות של “מאסטרים” אינם נכנסות ?
תשובה: העמותה שלנו קשורה רק לאידיאלים של מקצועיות, אחריות, וחברות. אנחנו לא קשורים לארגון שמהותו אינה ברורה לנו. השיטה היא מסורתית בגלל הידע ולא בגלל השתייכות גנטית או לחילופין בגלל תשלום מיסים או התחנפות לדמויות נערצות. האם הרפואה הנלמדת בסטנפורד אינה קבילה משום שהמורים אינם קשורים לגאלן ואנדריאס וסליוס (רופא עתיק ואיש אנטומיה)?
זה הרי טיעון שטותי, מה שקובע את איכות הידע הוא שימור של הידע הקודם ובנייה של ידע חדש לפי אותם עקרונות. אנחנו משמרים במדויק את הקאטות העתיקות ויותר מכך את צורת האימונים כפי שהם היו לפני שנים כשהתחלתי ללמוד אצל דורון נבון.
כשהמורה שלי הפסיק ללמד היו לי הרבה שנים שהייתי בקשר עם יפן. המחיר שהעיסוק הזה גבה ממני היה רב. הרגשתי לא נוח. גם ליצירה של ארגון חדש היה מחיר, הייתי חייב להפסיק לחלום על הזמן שבו, אולי, המורה שלי יחזור לאמן. קשה לוותר על חלומות כאלו.
לאחר שהמורה שלי הפסיק ללמד המשכתי במשך שנים להיות שייך לארגון היפני. ההתנתקות הייתה הדרגתית לאורך שנים ומלווה בהרבה התלבטויות עצומות שבכולן שיתפתי והתייעצתי עם רוב הוותיקים. כמובן שבאמצע הוציאו אותי מהארגון הישראלי, זה עזר כי זה שם אותי עם הגב לקיר. בסוף המסלול הזה מצאנו את עצמנו עצמאיים.
תלמיד שלי לא ישלם 150$ על תעודה מיפן כשהמורה הבכיר או באי כוחו אפילו לא טורחים לבחון ונותנים את אותה דרגה לאיזה ליצן שלמד שנתיים. אצלנו הסטנדרט אחיד ושואף להיות מקצועי.
2. בשיטה של אקבן (שוב לפי הבנתי שמסתמכת אך ורק על קריאה שטחית של האתר שלכם) ישנו דגש רב על כושר. האם הדגש הזה אינו עלול לתעל את העבודה (קרבות) לכיוון כוחני יותר מאשר למצוא את הדרך הרכה לביצוע אותה הטכניקה ?
תשובה: הדגש על הכושר לא נולד בהתחלה, הוא פועל יוצא של שיטת התחקור הנהוגה אצלנו ומבנה חשוב הנקרא “פירמידה מתודית” http://www.akban.org/pyramid/. אני למדתי אצל דורון בתקופה בה השתנה הדגש ביפן ועבר ללימוד טכניקה רכה (1982 בערך) הלכתי עם זה, עשיתי קורס מורי פלדנקרייז (רק שנתיים ראשונות) ותרגלתי ולימדתי ברכות באופן שלא היה מבייש אנשי טאי צ’י.
עם השנים הנטייה הטבעית שלי להמשיך ולעשות קרבות באימונים התנגשה, בהרבה רמות, בשיטת העבודה הרכה בשיעורים. לאט התברר שאם נמשיך לעשות קרבות, ולא נהיה בכושר, ניפצע הרבה יותר. מכאן עבר זמן וגיבשנו את הדרישות המינימאליות שיאפשרו לנו לבצע קרבות הרבה שנים בביטחון יחסי. הכושר הגבוה הוא בעיקר אילוץ הנובע מהפירמידה מתודית.
במשך הרבה שנים יצא שאתה צודק והרבה סיטואציות נפתרו בשימוש בכוח ולא בטכניקה. אבל יש שינוי, עם הזמן, בגלל שכולם חזקים, אנחנו חייבים למצוא פתרונות יותר ויותר טכניים שנשענים פחות על כוח. זהו תהליך. אנחנו לא שוכחים, אנחנו גם מתבגרים, יש ריכוז גדול של וותיקים שממשיכים להתאמן אצלנו (אולי בגלל סרגל המאמצים המוקפד http://www.akban.org/hebrew/fitness/). עם השנים אין לאף אחד אשליה, אנחנו נהיה חייבים למצוא יותר ויותר דרכים שאינן מחייבות כוח. אבל בינתיים אין לי כוונה להתחיל להתנהג ולזוז כמו בן שמונים, בבוא הזמן יהיה לזה מקום.
שיהיה ברור, יש אצלנו הרבה טכנאים סבירים כבר עכשיו, אבל יש לאיפה להתקדם.
3. בהקשר לשאלה 2, האם יש הכרח לעבור בשלב הכוחני “החזק” של הגוף לפני שלומדים לעבוד בצורה רכה ?
תשובה: לא, אין הכרח, אבל זה די טבעי בשביל חלק מהאנשים הצעירים. בהתחלה כשרוצים יעילות אז יש נטייה להדגיש את תוצאות הביצוע ולא את דרך הביצוע.
4. תיישושו חקלאי הסביר במפורש שאחת המטרות של הארגון, או לפחות יום הקרבות שלכם, הוא לאסוף כסף לנתינה לאיל”ן. מדוע ישנו הקישור בין הנתינה, שהיא דבר מבורך בפני עצמו, לאמנות לחימה ? למה לא להשאיר את הדברים נפרדים ?
תשובה: אני משתדל לתרום גם בעצמי, ללא קשר עם אירוע לחימה. זה מזל גדול להיות מסוגל להתאמן ולחיות כרגיל ולתת ולהיות בקשר עם כאלו שאין להם מזל זה נותן הרבה פרספקטיבה וגם קצת הרגשה טובה.
לא חייבים לקשר בין נתינה לאומנות לחימה אלא שצריך לזכור שקהילת אומני הלחימה היא קטנה מאוד וכל דרך לקשור אותה עם החברה המקיפה אותנו היא מבורכת. אנחנו מאמנים שנים רבות, בהתנדבות, קבוצות של אוטיסטים וילדים בעלי פיגור. למה אימנו אותם באומנות לחימה? כי זה מה שאנחנו עושים. כל כך הרבה אנשים חיצוניים מקשרים אומנות לחימה עם קרשים שבורים בטלוויזיה ואלימות, שתמיד טוב לשבור את המעגל הזה. לא הכול זה “מי יותר חזק”.את הרעיון קיבלתי במקאו שם יש כל שנה מרוץ סירות דרקון בין מועדוני הקונג פו השונים כשכל ההכנסות נתרמות לנצרכים בקהילה. אחלה רעיון.
5. האם אפשר בהזדמנות זו לבקש שתמשיכו את כתיבת העיתונים שלכם (או לפרסם אותם באינטרנט אם הם לא) ? …
תשובה: עובדים על העלאת העיתונים לאינטרנט. אנחנו מפוזרים על פני כל כך הרבה חזיתות ורובנו מחזיקים בעבודות או לומדים שנשארת מעט מדי אנרגיה לפרויקטים. עד עכשיו לא סיימנו לתרגם את ספר הבחינות לאנגלית למשל. אבל יוצא בקרוב.
6. מקצת ידע איזוטרי שהצלחתי לאסוף (ערוץ נשונל גיאוגרפיק ושיחות עם צבר ארם שאם הבנתי טוב סיפר שכשהגיע לחלק הזה בלימודים הבין שבעצם זה “תחליף יהדות”) האם בנינג’יטסו ישנו חלק “רוחני” ? קישור לטבע וכו ? האם חלק זה קיים אצלכם בשיטה ומה התרומה שלו למתאמנים ?
תשובה: יש בוודאי חלק רוחני. על הקיר, בדוג’ו בו למדתי, היו עקרונות השיפור הרוחני של הנין ג’יטסו. דורון העתיק אותם ממחברת של הצומי סנסאיי.
והם- סיישין טקי קיו יו – חינוך רוחני של לוחם בשיטתנו.
הכרת עצמו. הכרת הטבע. היעוד. הרמוניה. הלב. העין. האהבה. (מעניין שלאחר שפירסמנו אותם באתר, כחלק מהרצאה שנועדה להסביר את הקוד האתי שלנו, הסתבר שלא הרבה אנשים בנינג’יטסו העולמי הכירו את שבעת העקרונות הר”מ.)
כמו הרבה דברים נחמדים ומעורפלים אפשר להתאים את הכתוב למעלה להרבה דברים. אני לא ממש יודע למה התכוון הכותב בחלק מהעקרונות הר”מ. אולי צבר יודע, הוא היה זמן רב ביפן.
7. אחד המוטיבים החזקים שנושבים מאקב”ן וגם ממך זה האגו, או ליתר דיוק חוסר באגו. בעיתונים המאמרים שלך אף פעם לא ראשונים, צריך לחפש היטב באתר כדי להבין מי ראש השיטה ואפילו כאן מסרת מעט מאוד פרטים על עצמך … האם זה נושא שקשור לאומנות הלחימה ? האם לראייתך אגו נמוך חשוב ללוחם ? והאם לדעתך אומנות לחימה, או שיטה “טובה” צריכה לעזור ללוחם להתמודד עם האגו שלו ?
תשובה: אני לא משתמש יותר מדי בביטוי “אגו” הוא לא מדויק. לכל מיני דיסציפלינות יש פרוש אחר בשבילו. אם מסתכלים על הרצון להיות מפורסם וחשוב הרי שהוא קיים אצל הרבה אנשים, בטח שהוא קיים אצלי. אבל יש לי דברים חשובים יותר בחיים. אז בסוף זה מסתכם במה יותר חשוב. לי חשוב יותר שזה יהיה ארגון למידה של ידע ותקשורת בין אנשים.
 

יוסי, האם אתה עצמך מתאמן אצל מורה ? וגם, מה עמדתך בנושא אימון בנות בשיטה ? | 600RR

שאלה טובה | !!lironmarko
תשובה ל600RR |יוסי ש ר י ף
תשובה: אין לי מורה כבר יותר מעשר שנים. המורה שלי, דורון נבון, הפסיק מסיבות שונות לאמן. התאמנתי אצלו יותר מחמש עשרה שנים. חסר לי האימון אצל מורה אבל יותר מכך חסרה לי ההרגשה שיש מישהו שאחראי על התקדמותי המקצועית. חסר לי גם הבן אדם, אני מתגעגע לדורון.
אני כמובן לומד כל הזמן אצל מורים רבים, פשוט מפני שהם טובים יותר ממני ויש לי מה ללמוד מהם. אבל אין את הקשר החשוב הזה שיש לאורך זמן בין מורה לתלמיד באומנויות לחימה. עם השנים למדתי יותר משנה טאי צ’י אצל ניר מלכי, מואי טאי אצל שוקי רון ולו קה פה פט וטאי פה קון אצל סיפו אלם ממקאו וסיפו ניר אדין. הייתי נוכח במספר שיעורים הנע מאחד ועד לכמה עשרות אצל דניס הנובר, איתי גיל, מיקי נוימן, בוריס מכפפות הזהב (שכבר שנים לא מאמן) ועוד הרבה אחרים שאצלהם פשוט נכחתי במספר שיעורים קטן.
עוד תשובה בנושא נשים בא”ל, מה עמדתך בנושא אימון בנות בשיטה ?
תשובה: כל כך קשה להתאמן הרבה שנים בקבוצה ועוד יותר קשה לעשות זאת כאישה. יש איזה אתוס שאומר שזה בסדר להיות בן ולוחם אבל האתוס המקביל לנשים הוא חדש מאוד. סרטים כמו ”הנסיכה הלוחמת זינה“ ו“תלמה ולואיז“ מראים שלאט משתנה המעמד והאפשרות של נשים להיות במקומות של כוח. אני מאוד מעריך כל אישה שמצליחה להתגבר על הזרם התרבותי ולהתאמן שנים באומנות לחימה. אני ממש מלא כבוד לאלו שמתאמנות בקבוצות, זה כל כך קשה שזה לפעמים לא יאומן שיש כמה וותיקות שמתאמנות שנים.
 

מה ההבדל הרעיוני בין בודו טאיג’יטסו ל- בודו נין ג’יטסו? | דו קרב

תשובה לדו קרב | יוסי שריף
אני באמת לא יודע מה הרעיון שעומד מאחורי בודו טאי ג’יטסו, אני רק יודע שהאופן בו מלמדים בודו טאי ג’יטסו השתנה והוא אינו דומה לאופן בו אימנו לפני חמש עשרה שנים. אני חושב שהצומי כבר זקן ואמן לחימה משכמו ומעלה, פשוט מאסטר. בתור שכזה יש לו לגיטימציה לפרש את הטכניקות כראות עיניו וזה מה שהוא עושה. אני לא יודע מה זה אומר “אומנות של שלום” זה יכול להיות הרבה דברים. אני מאוד מכבד את הדרך הזו של הארגון היפני ואפילו תרגלתי ואימנתי כך מספר שנים.
בשבילי הפרספקטיבה שלנו, היא ארגון קטן מאוד מצומצם, התכוונות ליעילות לחימתית, קשר לעקרונות ההתפתחות הרוחנית העתיקים, חיבור לשטח ולהוויה הישראלית, התרחקות מכסף כמניע, אימונים במשך שנים עם אותם אנשים, דרגות הניתנות לאחר שנים בבחינה מוקפדת…אלו הדברים שלנו. יתכן שחלק מהם או כולם הם חלק מהארגון היפני כיום, באמת איני יודע מה המצב היום.
בבוג’ין קאן העולמי וגם בארץ קיימת שונות גדולה בין מדריך למדריך. רוב המדריכים בארץ בבודו טאי ג’יטסו למדו איתי (יותר נכון לומר: למדתי איתם, חלקם וותיקים וטובים ממני) בתקופה הקרבית של האימונים ולמרות הכחשותיהם הם עדיין מושפעים לטובה מתקופה זו. יש מדריכים מעולים בעולם בבודו טאי ג’יטסו וגם בארץ יש מדריכים טובים וותיקים במיוחד. בבודו טאי ג’יטסו יש כיוונים שונים ורמות שונות של הבנה. אנחנו, בארגון שלנו, כל כך מעטים, יחסית, שקל לנו לתקשר ולקבוע סטנדרט אחיד.
לסיכום, איני יודע מה העקרונות המעשיים של בודו טאי ג’יטסו, שלנו בבודו נינג’יטסו מנוסחים בקוד האתי שלנו ובמודל שלפיו אנו מדריכים (מודל הנמצא באתר שלנו) “הפירמידה המתודית”.
 
 

מטרת דירוג החגורות ואימוני מתחילים | איתןגלזר

1. איזה חשיבות אתה מוצא בדירוג הרמות לפי חגורות (או כל צורה אחרת של דירוג הרמות) למה זה טוב? ואיזה מטרה ההירכיה או הדירוגים הללו משרתת? (היום כשידוע שמטרת צבעי החגורות נועדה להלהיב את המתאמנים מהמערב ואין לה באמת בסיס במקורות המזרח הרחוק).
2. מה עומד בבסיס הסירוב שלכם לפתוח אימונים למתחילים?
3. איזה יתרונות אתה מוצא באימון מספר כל כך גדול של מתאמנים ביחד כפי שזה קורה בתל אביב? האם זה לא יוצר,לדעתך, מצב בו אינך מסוגל לתת טיפול אישי עבור מתאמנים חדשים וגם ותיקים?
תשובות לאיתן גלזר|| יוסי שריף
1. איזה חשיבות אתה מוצא בדירוג הרמות לפי חגורות (או כל צורה אחרת של דירוג הרמות) למה זה טוב? ואיזה מטרה ההירכיה או הדירוגים הללו משרתת? (היום כשידוע שמטרת צבעי החגורות נועדה להלהיב את המתאמנים מהמערב ואין לה באמת בסיס במקורות המזרח הרחוק).
תשובה: יש חשיבות מסוימת בכך שהבחינה מהווה יעד ממשי להתקדמות. הבחינה עצמה וההתכוננות לה הם זמנים חשובים שתמיד זוכרים, זמנים שבהם המתאמן עומד ברשות עצמו בפעם הראשונה. בארגון שלנו זו דוגמה טובה מאוד לתקשורת ולמשקל הגדול שיש להחלטת הוותיקים. אני התנגדתי לבחינות בשיטה, אבל הוותיקים האחרים החליטו שצריך בחינות ולכן יש בחינות. למעלה נתתי את הסיבות של הוותיקים לקיום בחינות, לי יש סיבות רבות שלא לבחון אבל אני בוחן, מה לעשות?
2. מה עומד בבסיס הסירוב שלכם לפתוח אימונים למתחילים?
תשובה: אין ממש סירוב כזה, יש קבוצות של מתחילים. אני ראיתי שקבוצות שבהם יש ערוב של מתחילים ומתקדמים הן טובות יותר. אני התחלתי בקבוצה כזו וחלק מהמדריכים של ארגון בוג’ין קאן: זולר, מוטי נתיב, יעקב חזן וכו’ היו כבר בעלי דרגות ויכולת כשהתחלתי.
3. איזה יתרונות אתה מוצא באימון מספר כל כך גדול של מתאמנים ביחד כפי שזה קורה בתל אביב? האם זה לא יוצר,לדעתך, מצב בו אינך מסוגל לתת טיפול אישי עבור מתאמנים חדשים וגם ותיקים?
תשובה: היתרון העיקרי הוא האנרגיה. לקבוצה גדולה עם הרבה וותיקים בעלי התלהבות יש אנרגיה שעוזרת לי להמשיך להתאמן ולאמן. יש לי גם במקום אחר, קבוצה עם מעט אנשים ושם רוב הזמן אני מסתובב בחוסר מעש או מתאמן בעצמי (שזה כיף מסוג אחר). כמה כבר אפשר לתקן זוג שמתאמן על כל תרגיל? כמובן שאני יכול להרוס להם את כל השיעור בהערות בלתי פוסקות ונכונות… העיקר בשבילי זה לתת את התיקון וההערה המתאימים ולתת להתנסות לעשות את השינויים. בדרך כלל אני מרגיש שאין תרגיל שאיני עובר בין כל המתאמנים ומעיר כשצריך. יכול להיות שההרגשה שלי לא מבוססת אבל זה עובד ככה כבר די הרבה זמן.
 
 

שאלה לגבי תירגול תחת עומס | bizhar

יוסי שלום,
דובר פה לא מעט על תירגול בתנאים של תשישות גופנית (שעות רבות של תירגול תחת עומס פיזי ומנטלי).צויינו מספר סיבות לצורך בכך אבל אותי מעניינת גישה שהועלתה ע”י אחד מעמיתיך:שיפור היכולת לעבוד משוחרר, נכון ומדוייק יותר במצב של תשישות.
הגישה לא כ”כ מסתדרת עם מה שאני מכיר.האם תוכל להרחיב בנושא?
לגבי חשיבות הכושר, הסיבולת והכוח הגופני כבר נשאלת. אבל אולי אחדד קצת: מעבר להקניית יכולת משופרת בקרב זירה, האם יש לתכונות הנ”ל חשיבות בקרב רחוב (קצר מאוד בד”כ), לגישתכם?
תודה !
יזהר
תשובה לbizhar | יוסי שריף
לא ממש מעניינת אותי באימון “24” היכולת לעבוד משוחרר וכאלו דברים. בשבילי זו חוויה חזקה שנותנת (או לוקחת) לי כוח להרבה זמן. זה מאוד קשה, בעיקר מנטלית ולכן לאחר כמה שעות אין בשבילי טעם לדבר על לעבוד משוחרר, אני פשוט מנסה לעבוד סביר ומדויק כדי שלא יתפסו לי הרגליים.
לכושר גופני יש קשר די קטן לקרבות הרחוב שיצא לי לראות ולחוות. למרות שאם היה לי כושר יותר טוב בתור ילד הייתי רץ קצת יותר מהר וחוטף קצת פחות.
כמו שכתבתי למעלה, הכושר הוא נגזרת של הפירמידה המתודית כפי שאנחנו מבצעים אותה עכשיו.
תודה! עכשיו זה מסתדר לי| bizhar
 
•לצערי לא אוכל לענות יותר כרגע | יוסי שריף ; 25/10/04
היום היה היום האחרון בו אוכל להתפנות לעניין השבוע. אני משרשר לכל שאלה תגובה.
 
תודה רבה ליוסי שריף | בודוקאן 26/10/04
נהניתי לקרוא. דוקא אחרי שקראתי את תשובותיך, התגלה לי שיש לי מה לשאול אותך.על כן, אנא, הודע לנו אם תהיה בסביבה בקרוב.תודה.
תודה רבה – תשובות מעניינות מאוד | איקידו 26/10/04
בהצלחה בהמשך הדרך,מזאב ארליך (נפגשנו בהדגמה במוזיאון ישראל בירושלים – הדגמתי איקידו ואיאיידו). כל הכבוד.
תודה רבה ליוסי שריף | דוד כפרי26/10/04
ההשקעה הרבה בתשובות ניכרת.תודה!
 
Thanks for the input.Hope to see you again here with us again.I have a few questions but I was too late.Maybe next time…Shimon
ליוסי | m e n d e l s o n
למדתי אצל זולר לפני שנים אז אולי נפגשנו. בכל מצב אני קד לך קידה עמוקה. ותודה רבה והיה מעניין מאוד.
תודה ליוסי. וכמובן, מצפים להמשך | סלבו לוי26/10/04
מצטער על הסיום המוקדם | תיישושו חקלאי 26/10/04
אבל יש די הרבה לוגיסטיקה לקראת ה”24″ ולא חישבתי טוב את הזמן שהוותיקים צריכים להקדיש לעניין.למען האמת הייתי בטוח שלא יהיו יותר משאלה אחת או שתיים וכך גם הכנתי את יוסי. פעם הבאה.
בפעם הבאה כנראה שיהיו הרבה יותר |דוד כפרי 26/10/04
גם לי יש

יעקב חזן, מאסטר וגם בן-אדם

אני מצרף פוסט של אומן לחימה מהשורה הראשונה, אדם שהיה ותיק כשאני התחלתי להתאמן, לפני יותר משלושים שנה. מדריך שממשיך להתאמן, לתת כבוד למורה המשותף שלנו, דורון נבון, ובעיקר לשמור על מקצועיות ואומץ לומר מה שבראש שלו. א-מענטש.
לפני יום כתב יעקב חזן על הדף של אקבן בפייסבוק:

אני רוצה להדגיש שוב את התרומה העצומה של יוסי שריף לנין ג’וצו כך שכל תלמיד ומדריך יכולים לגשת לאתר אקבן וללמוד ויזואלית איך נראות כל קאטות הנין ג’וצו. יש להעריך זאת מאד ולדעת להכיר תודה! יוסי השקיע בזה המון עבודה וממון פרטי שלו תוך שיתוף הידע לכולם . יישר כח

Facebook post

היה לי כיף לקרוא את זה, דא עקא, זה גרם לי לחשוב קצת על זמנים אחרים.

העבודה בדוג׳ו כפופה לאמת המקצועית שלי, אבל האמת המקצועית שלי אינה אבסולוטית. זה טוב. אני מעודד ביקורת על ההתנהלות שלי. מוותיקים אחרי קולוקוויום וסמינרים גדולים אני תמיד מבקש: ״תגיד …רק מה שצריך לתקן, לא מעניין אותי לשמוע את הדברים הטובים״. זו הסיבה העיקרית שכתבתי את האתר כקוד פתוח, כשיש גישה ציבורית אפשר לשפר לא רק את ה PHP, אלא אפילו את הנשימה.

ביקורת זה כמו ראי מסוג מסוים, זו לא המציאות, אבל זה שיקוף של צד חשוב שלה. ככה ממשיכים להשתפר. אפילו ביקורת קשה, שלא מסכימים לה, חשובה. כתב לי פעם מורה אמריקאי בבוג׳ינקאן: ״אתה לא זז כמו שהצומי מלמד עכשיו לזוז ולכן אמליץ לתלמידים שלי לא להסתכל על טכניקות הנינג׳יטסו שלך ולא ליצור איתך קשר״. בעיני זו ביקורת לגיטימית, סובייקטיבית. אז המשכתי לשים לב, הוא צודק, אני לא זז כמו שהצומי זז היום.

ויש סוג של ביקורת שאין מה לעשות איתה, ביקורת הנובעת מאינטרסים אישיים, סתם. אם הביקורת הזו מגיעה עם פרצוף עוין, אפשר לזהות אותה. הבעיה היא שלסוג דיבור כזו יש תמיד ׳גראנד מאסטרים׳ שיכולים להסוות את הביקורת מאחורי ‘כאילו מחמאה’. גראנד מאסטר מסוג כזה יאמר על עמית אקדמאי שלו: ״הוא בסדר, אני אוהב את זה שהוא לא מתבלט בשום דבר.״ או שהוא יכול לומר על שף: ״יש לו טעם מצוין בבגדים״.

הידע שלי הוא פועל יוצא של הסילבוס של בוג׳ינקאן ושל השנים שדורון נבון השקיע בי. אני רואה את עצמי כמורה של אחת הפרספקטיבות הקרביות של בוג׳ינקאן.

דא עקא, רק אני רואה זאת כך.

בכל קולוקוויום אני שמח להזמין מדריכים מבוג’ינקאן.

דא עקא…

לפני כמה שנים כתבתי מכתב אישי לכל המורים העיקריים בבוג׳ינקאן בעולם, יצרתי גם קשר עם המדריכים בארץ. אמרתי פחות או יותר כך: ״צ’מע חברי לאומנויות הלחימה, אני בונה אנציקלופדיה לאומנויות לחימה בכלל ולנינג׳יטסו בפרט, אני אשמח אם תוכל לתרום את הפרספקטיבה שלך לכל מאמר או טכניקה. הנה הויקי פתוחה לך לעריכה. שני אנשים מרכזיים מאוד היו, פחות או יותר, היחידים שענו. מר ג׳ק הובן, מתלמידיו הראשונים והבכירים של הצומי, קצין מארינס שעבודתו האתית מעניינת וחשובה מאין כמוה ובן ג׳ונס, המתרגם האישי של הצומי במשך שנים רבות. גם ג׳ק וגם בן חשבו שזה אחלה ועודדו אותי להמשיך.
כמאתיים מדריכים נוספים לא ענו. זה היה מזמן.

אני מקבל את העניין הזה כנתון, זה המצב.

דא עקא, זה מצב מחורבן שתחום תרבות מוגבל בגלל התנהלות אינטלקטואלית פוליטית.

לכן אני מרשה לעצמי רגע נוסף של קורת רוח ותודה. אני מודה ליעקב חזן, סמפאי, בכיר שלי בדוג׳ו הישן של דורון, גם על ההשראה שהתנועה שלו נותנת לי וגם על הדבר הטוב שהוא העיז לכתוב. דומו אריגטו גוזיימשטה יעקב סנסאיי.

אריגאטו גוזיימשטה.

Yakov & Doron Fibonachi

כוח רצון ואימון באומנויות לחימה

מזה שנים אני יודע שהבעיה העיקרית של מתאמנים באקבן אינה כושר, הרגלי אכילה או חוסר אומץ. הגורם המפריע ביותר להתקדמות הוא סוג של עצלנות או פסיביות ביחס לאימונים. הפנטזיה שיש למתאמנים בראש בקשר ליכולת להתאמן הרבה שנים אינה תואמת ליכולת של מתאמן להתמיד באימונים, להגיע בכל אימון ובשלב מתקדם גם להתאמן בעצמו.

כוח רצון הוא המפתח להישגים בתוכנית הכושר שלנו, אלא שמנסיון ארוך שנים אני יודע שיש לכוח הרצון מגבלות. אצל אנשים שאינם מנוסים בכך, ישנה התעייפות כאשר נדרשים להפעיל את כוח הרצון.

כתבה מעולה בעיתון כלכליסט מתארת את המשמעת עצמית כמשאב מתכלה. זאת אומרת שיש לאדם כמות מוגבלת של יכולת שליטה עצמית שאחרי שהוא משתמש בה הוא לא יוכל להפעיל אותה יותר באותו פרק זמן. כמו כן מתארת הכתבה את הצבירה האפשרית, אצל אנשים מתורגלים, של כוח רצון, ואת ההשפעה שיש ליכולת השליטה העצמית על הישגים ואיכות החיים.

בציטוט מהכתבה אומר באומייסטר, פסיכולוג שמתמחה בנושא: “המסקנה העיקרית של הניסויים הללו ומאות ניסויים דומים היתה שכוח רצון אינו סתם מטאפורה. אפשר להסתכל עליו כסוג של שריר, או מאגר אנרגיה, שמשרת אותנו לטווח רחב של משימות. אין לנו ‘משמעת עצמית’ אחת לעבודה, אחת לדיאטה ואחרת לשמירת השלווה בפקקי תנועה. כל הדברים שאתה עושה שואבים אנרגיה מאותו מאגר, ואם אחד מהם מרוקן את המאגר הזה לא תישאר לך אנרגיה לדברים האחרים. זו שמיכה אחת עם גודל סופי. אם הצלחת להתאפק ולא לאכול את הסטייק המשמין בארוחת הצהריים, יהיה לך קצת פחות כוח רצון ללכת למכון הכושר בערב.

לכן אנשים שמנסים לשנות כמה הרגלים רעים במקביל תמיד נכשלים.”

קישור לכתבה כאן