קבוצת טיפוס חדשה

שטח באקבן הוא התמחות שמאחוריה טכניקות תנועה, קיימות ולחימה. במשך שנים היה קצה הקרחון של ידע השטח באקבן פנקס השטח שדן ואני כתבנו, אימון 24, אימון שבועי בחוץ וכמובן ההתכנסויות במדבר.

ובכן, אחרי תכנון של שנים יש לאחד המדריכים הותיקים ביותר באקבן קבוצת טיפוס, גלישה וחילוץ רשמית. אני שמח לבשר שלקבוצות הלחימה החדשות בנריה ובצפת, מצטרפת קבוצה חדשה של אחד המדריכים והלוחמים הותיקים יותר באקבן: אסף הוכמן. אסף מלמד כבר שנים את ידע הלחימה של אקבן בקבוצות שלו באיזור מודיעין. קבוצות שמהן יצאו חגורות שחורות ולוחמים מעולים.

אסף, שהוא מדריך טיפוס מוסמך, פותח קבוצת עילית לטג״ח עם דגש על יכולות שטח וטיפוס מסורתי על פי עקרונות הקיימות והכבוד לשטח שנוהגים בבית הספר שלנו. הקבוצה תתאמן כל חודש. אימון ההיכרות של קבוצה זו יהיה בתאריך 13.6.2014 ליד ירושלים, ביום ו׳ במצוק זנוח. מספר המקומות בקבוצה מוגבל. כדי להרשם לקבוצה זו פנו לאסף בטלפון או במייל.

אני מצרף קישור לארוע בפייסבוק, אבל שלא תיווצר טעות, יש חובת רישום אצל אסף.

מזל טוב על פתיחת קבוצת השטח.

cc Leonardo Pelota
CC image Leonardo Pallota

טיפוס צוקים, לחימה וההשפעה המיטיבה של הזמן

אסי ואני ישבנו השבוע בגן עדן ושוחחנו על לחימה וצוקים. אסי מדריך את קבוצת אקבן לטיפוס, גלישה וחילוץ, אז בשביל אסי זו המציאות עכשיו, בשבילי זה חלק מהילדות. הייתי מטפס עם המועדון האלפיני הישראלי כשהגיע טרי טיילור, ישר מווילס הרחוקה, והעביר קורס טיפוס סלעים. היינו ארבעה בקורס שהיה בנחל עמוד. לא היה לי הרבה כסף וחסכתי, ישנתי בחוץ בנחל עמוד כמה ימים. בסוף הייתי שמח אבל עם ריח של עשן. באוטובוס התוצאה הייתה לשבת לבד רוב הנסיעה. לוקסוס.

במפגשים של המועדון האלפיני בנחל מערות, היו במקרה הטוב כמה עשרות מטפסים. אחרי כמה שנים הייתי יכול לטפס על קירות שדורגו אז כ HVS. איך הייתה שבת כזו? מוקדם בבוקר הייתי לוקח טרמפ עם אורן, מישהו שטיפס באלפים וקצת בהימליה ושומע אותו מספר, ביובש רב, סיפורי שלג וקרח שניכנסו בחלומות שלי.

כשמגיעים לקיר, מוצאים נתיב, פורשים ציוד, מאבטחים, מטפסים, מאבטחים, מטפסים. ככה, בסוף היתה יוצאת לי איזו שעה נטו של טיפוס אבל עם הרבה ריח של זעתר. אני אוהב זעתר.

אני חושב על הזמנים ההם ומחייך, אבל כשדיברתי עם אסי גרדתי קצת את הראש, שנינו בעצם. העניין הוא כזה. היום כל ילד שמטפס על קיר טיפוס, על פלסטיק, כל ילד, מגיע לרמה הטכנית שאליה הגעתי בכמה שנים תוך מספר שבועות. ילד בקיר טיפוס מתאמן נטו ביום אחד יותר ממה שאני טיפסתי בחודש. אני חושב שהדרגה שאליה הגעתי לא קיימת עכשיו מחמת זה שהיא נמוכה.

זה לא אני. לא רק אני. הגיבורים שלי, אלו שלמדתי את המסלולים שלהם, ריינהולד מסנר, איבון צ׳ואינרד, רויאל רובינס, טום פרוסט, ג׳ו בראון, בונאטי, קבעו הישגים מסמרי שיער. היה להם קשה בגלל רמת הציוד והאבטחה הנמוכים ובגלל שכל דבר היה פריצת דרך. העניין הוא כזה: סנוטפ קורנר, מסלול שהיה הישג נפלא של מטפס יחיד בדורו, ג׳ו בראון, הוא היום מסלול שעומדים בשבילו בתור השכם בבוקר יום א׳, עשרות מטפסים.

El Capitan

זו לא נוסטלגיה שלי לאקסקלוסיביות (טוב, אולי קצת) אלא עובדה מדהימה שעליה הסכמנו אסי ואני: הרמה עולה. הרבה יותר אנשים מטפסים, הרבה יותר אנשים מבצעים טכניקות טוב יותר. הרמה הטכנית משתפרת כל הזמן. זו תוצאה של הזמן הפנוי שיש לאדם בעולם המערבי, ושל חלוקת המידע, שני תהליכים שמשפיעים על כל סוגי הספורט ובאומנויות לחימה בפרט – תקשורת ומתודה טובות יותר.

כשעליתי על אחת הנקודות העיוורות של הנינג׳יטסו והתחלתי לתרגל האבקות וקרקע היו בארץ קומץ מדריכים שידעו משהו, אולי הידען שבהם היה איתי גיל שאיתו היה לי המזל להתאמן. אני לא ידעתי כלום בקרקע והשלמתי ידע מקלסר ענק ומעט סרטי וידאו שקניתי בקלטות. אחר כך הצלחנו להביא מומחים אמיתיים מברזיל והוותיקים דאז באקבן כבר המריאו למחוזות של מומחיות טכנית גבוהה בג׳יאו ג׳יטסו ברזילאי. היום (11.4.2014) יש בתל אביב כשלושים קבוצות העוסקות בנושא. בקבוצה טובה יכול נער להגיע לרמה שאליה הגעתי לאחר כשלוש שנים תוך מספר חודשים.

אינטגרציה של טכניקות לחימה שפעם היתה אקסקלוסיבית אצל אקבן ובבית מדרשו של דורון נבון, היא היום סטנדרטית ביותר ממאה וארבעים קבוצות בישראל של אומנות לחימה משולבת, מה ניקרא ממה (MMA).

הסיבות לבום הטכני הן רבות וטובות – קוד פתוח, זמן פנוי ומערכות תחרותיות המאפשרות תחקור יעילות ושיפור תהליכי. אין כאן שד, אולי ההיפך, אבל מה שזה לא יהיה כבר יצא מהבקבוק, יצא ולא יחזור. התלמידים שלי יבצעו טכנית טוב יותר ממני בגילם.

טיפוס הרים, אומנות לחימה, אתלטיקה, בכל התחומים בעצם, טכניקה שפעם הייתה נחלת יחידים היא היום נחלת רבים. רוג׳ר בניסטר רץ פחות מארבע דקות למייל, הישג שעד אז היה לא יאומן. כבר באותה שנה כבר עשו זאת עוד כמה. היום כמעט כל אצן עילית המסיים קולג׳ בארה״ב יכול לרוץ מייל בפחות מארבע דקות.

אבל.

״אבל״ בעברית היא מילה מדהימה. היא סותרת בעדינות ובנימוס את כל מה שלפניה או אחריה. אקדים ואומר שאיני מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב. ההיפך, פעם היה הרבה יותר גרוע מרוב הבחינות. מבחינה מוסרית, אתית, בריאותית וכמובן מבחינת טיפוס צוקים. אז זה משהו קטן, דק, קשה להבחנה, שאבד.

אני רוצה לשרטט קו דק מסביב למשהו הזה שנקנה בזמן, ובזמן בלבד. מבין תלמידי האהובים יש לי אחד, שמתאמן עכשיו, שההישגים הטכניים שלו, גבוהים בהרבה משלי. אבל יש משהו שהוא צריך, כי המחלה שלו גורמת לו להיות קצת סתום. הוא לא באמת חולה, חו”ח, הוא פשוט צעיר, צעירות זו מחלה שהזמן מרפא לאט לאט. בזמן שחולים בצעירות חשוב שתהיה תקווה לריפוי וכמה דוגמאות לכאלו שהתרפאו. הנה, אני בשלבי ריפוי.

בלי נוסטלגיה, טרי טיילור, המורה שלי לטיפוס, ריינהולד מסנר, רויאל רובינס, דורון, כולם, כולם היו תחרותיים. תחרות מול עצמם, מול העולם, מול המוות, מול מטפסים אחרים, תחרות הייתה גם אז. ובאומנויות לחימה? אותו דבר. אני חושב שזה גם אחד המאפיינים של השנים הראשונות של אקבן.

אבל.

הזמן משאיר משקע דק, כשזה לוקח זמן זה טוב. זה נרגע קצת. והקשב הזה זו איכות חיים. נינוחות מאפשרת להרגיש קצת יותר. נינוחות כזו זה עניין של מזל, עניין של אנשים מסויימים, ובעיקר עניין של זמן. פרקטיקה שמצליחה להתקיים לאורך זמן עוברת שינוי שעליו איני יכול להרחיב את הדיבור כי אין לי עדיין מילים בשבילו.

kintsugi

מתנת יום הולדת – אימון 24, נובמבר 2012

ביום שישי האחרון נתתי לעצמי מתנה לקראת העשור החמישי בחיי. סיימתי בהצלחה אימון 24, ולא סתם – האימון הטוב ביותר שעשיתי אי פעם. חזק, נקי, לא יאומן.

אימון 24 של אקבן נמשך יממה רצופה, יום ולילה בלי הפסקה. במהלך האימון עוצרים לחמש דקות בין שעה לשעה. דקות המיועדות לאכילה מהירה ומתיחות שרירים. לא ישנים, כמובן, ובמהלך האימון מבצעים קרבות נינג’יטסו, רנדורי, כאשר כל שעה מתחלף יריב האימונים. יש וותיקים שלא יושבים אפילו לרגע, גם בחמש הדקות, אבל אני יושב ומבצע מתיחות כל הזמן. זה לא סוד שיש כאלו שלא מצליחים לעמוד על הרגליים ולעשות אימון רצוף. זה לא סוד שאני חדלתי באמצע את ה-24 בשנת 2003 וגם בשנת 2004. ככה זה, זה אימון קשה ביותר ואם מגיעים קצת עייפים או מוטרדים אז זה בלתי אפשרי לעמוד על הרגליים ולהלחם.

אני רוצה להגיד לכל הלוחמים שבאו ולא יכלו לבצע ברציפות – כל הכבוד! כל הכבוד שהיה לכם האומץ לבוא בלילה של סופה, כל הכבוד שנתתם את הכל. זו התמצית, זה הלב של כל מה שאנחנו עושים. להצליח לעשות 24 שעות רצופות זה גם עניין של מזל, עניין של שבוע מוצלח לפני כן או הכנה גופנית מדוייקת יותר. כבוד לכל אלו שהצליח לקום על הרגליים ולבצע אימון 1000 בסוף. תודה על ההשראה.

מכל מיני סיבות, בגלל התראת הסופה, כמעט ביטלתי את האימון וכתוצאה מכך לא צילמנו באופן מקצועי ולא הגיע צוות טלוויזיה לתעד שבירה נוספת של השיא העולמי שאנו מחזיקים בו יותר מעשור – זה טוב שלא היה סיקור, היינו רק אנחנו וההר. אשר צילם רק את הדקות הראשונות ואת הדקות האחרונות – את אימון ה – 1000, כשהענן נסע והשאיר שמיים כחולים עם מעט עננים שהשקיעה האירה באור יפה.

בניגוד לסופה של 2004, ההר שלנו חייך השנה וקיבל את פנינו בצורה הטובה ביותר האפשרית, זה קרה בגלל שבאנו נקיים, בלי טלוויזיה, בלי צילום, בלי סצנה חברתית – באנו לתרגל קרבות. במשך כל הלילה של יום חמישי השתוללה סופת ברקים וגשם, לעיתים בפיסגה קרובה אלינו, אבל עלינו ירדו טיפות מועטות בלבד והשמיים ממעל היו, רוב הלילה, בהירים ומלאי כוכבים. סופת ברקים שכזו לא ראיתי אף פעם. שעות רבות האירו ברקים את השמיים ממערב במופע נפלא ומסוכן, היה נדמה שבמיוחד בשבילנו. בבוקר, בזמן בו השמש יכולה להביא אקבנאוט למצב אינפוזיה, ירד עלינו ענן אפור כמו באירופה. אחרי האימון סיימנו באימון של 1000 סוי נו קאטה ונסענו לקבל את פני שבת המלכה בבית.

אני מודה מאוד למדריכים חברי אקבן שהיה לי הכבוד והאושר ללכת איתם מכות באימון – נבות תמרי ראש הפלג הצפוני של אקבן, אסף הוכמן – ראש דוג’ו מודיעין רעות, ליאור כץ – ראש דוג’ו רחובות כפר בילו, אלעד נגר – ראש דוג’ו חיפה, שמוליק בר קנא – ראש דוג’ו בת ים. החגורות השחורות, גיא, כרמל, יובל, רעם, רן שהיו יריב אימון קשים ומצויינים. אני נותן שאפו לתלמידים הקשוחים של אסי וליאור שהפגינו רוח קרב ונחישות לאורך כל האימון. המקום יברך אותכם. ישר כוח ותודה רבה.

נתתם לי השראה וכוח לשנים רבות. תודה על האימון, להתראות, אי”ה, בשנה הבאה.

וידאו של אימון 24 – נובמבר 2012

תמונת סיום של אימון 24, שנת 2012

סוף אימון 24, שנת 2012

שיעור 24 – סופה על הר איתן

אני רוצה לספר את זה במילים רגילות, יבש, לתת כבוד למה שמה שהיה.

ככה. הרקע לאימון שאודותיו אני כותב הוא אימון אחר, שנה קודם לכן. באיזה שהוא שלב רציתי להשתמש באימון 24 השנתי ולשבור בעזרתו את שיא גינס בקרבות. שיא, לא פחות.

אימון 24 סופת ברד
עידו ויואב - אימון 24 סופת ברד

שיא גינס זה התעסקות. צריך למלא אחר המון חוקים של ספר השיאים: צריכים רופא, פרמדיק, שני עדים נוטריוניים – בדיקות רפואיות לכולם לפני, ניירות חתומים וכולי, הרבה כאב ראש. אגב, אני עדיין שומר את הניירת בארון, אף פעם לא הגשתי אותה לגינס. זה בגלל שבסוף, באימון עצמו, נפל עלינו גל חום באוקטובר. זה הפך את האימון לגרוע ומסוכן – רועי, טל ועוד מישהו התייבשו. פיניתי את גילי להדסה עין כרם לטיפול נמרץ בגלל רבדומיוליסיס (Rhabdomyolysis) שנגרם מהמאמץ, והרופא של גינס סגר את האימון אחרי 15 שעות. 15 שעות זה גם שיא אבל זה הרגיש כמו שוקולד פג תוקף, מתוק, אבל מקולקל. רציתי לעשות את זה שוב, כמו פעם. הייתה לי הרגשה שזה בכיס שלי, שזאת לא בעיה.

זאת לא בעיה
24 ברד על ההר

אז בלי הפמליה של גינס ועם הרופא והפרמדיקים שלנו, של אקבן, שנה אחרי, ביום של סתיו, התכנסנו על פסגת ההר שלנו. באותה שנה היו בתכנון גם ריצות. כדי להפיג את החלק הקשה של האימון, את המונוטוניות של הקרבות. התוכנית הייתה ללכת מכות שעה ולרדת להקפה של 12 ק”מ של ההר. ככה לחילופין – קרבות, ריצה, קרבות, ריצה.

אני לא ישנתי בכלל לילה לפני ואז לא הצלחתי להחזיק מעמד – הרסתי לעצמי את האימון ונרדמתי. “טוב, 24 זה כבר לא יהיה”, חשבתי. כולם המשיכו להתאמן מחוץ לשלושה שגם כן נרדמו.

אם זה שנכשלתי לא הספיק, אחרי שקמתי קיבלתי שיעור עוד יותר חזק, שיעור שעד היום אני לומד ממנו. אחרי שעתיים שינה קמתי כמו חדש. בבוקר עשינו אלף סוי נו קאטה, ככתוב במקורות, ואז, מעט אחרי הזריחה, ירדנו לעוד ריצה של 12 ק”מ.

נשק אישי - אימון 24 ברד
מתחילים ריצה של 12 קמ - אימון 24 ברד

על ההר למעלה נשארו ליאור כץ ועידו לויט לשמור על הזירה.
עידו לויט וליאור כץ - אימון 24 ברד

בחצי הדרך למטה סגרה עלינו חשרת עננים כהה מאוד, נהיה חשוך כמו ערב. הרגשתי את הרוח התזזית בתחתיתו של ענן קומולנימבוס פעיל, זה משבים חזקים שכל רגע מחליפים כיוון. מהרגע הזה אין לי צילומים כי שניה אחר כך התעסקו בלהזהר.

“עוד שניה יורד עלינו גשם”, מישהו אמר. וזה היה יותר גרוע. ברד בגודל של כדורי פינג פונג קרע את הענפים ביער שבתוכו רצנו. ללא מחסה אחר נצמדנו לגזעי העצים ושמנו את תרמילי הריצה על הראש. אבל ההפגזה הייתה מלחיצה. ברד כזה, שיורד מגובה של מאות מטרים הוא מסוכן כמו זריקות אבנים.

ברד בגודל כדורי פינג פונג
הרס כתוצאה מברד - אימון 24

חגי שהקדים ורץ לפנינו קיבל אבן ברד ופתח את הפנים. יובל שניסה לדלג מהעץ שלו איבד את ההכרה בעקבות פגיעה, זעזוע מוח כלומר, ולד. נפתח המצח היטב, קשרתי לו תחבושת. אחרי שהסופה שככה עשינו ספירה, וידאנו שכולם נמצאים ויובל בדרך להדסה, ועלינו להר.

חזרה לפסגה אימון 24 ברד
בר אקטיבי אימון 24 ברד

בחניה מתחת ועל הפסגה היה בלגן. למכוניות נשברו פנסים ונדפק הפח, כל בקבוקי הזכוכית נשברו. למרות השמחה, זה היה כמעט כמו ללכת מכות ולהפסיד, שוק רציני. כשהצטלמנו לקח לנו כמה זמן להבחין שהענן ירד רק על השטח שלנו. ההר שלנו כוסה בקרח אבל מסביב לא ירד אפילו גשם.

ליאור סיפר לי שרגע אחרי שירדנו לריצה הוא הבחין בתנועה בצד המזרחי של רחבת הפסגה, צבי חום ובוגר עלה ונעמד, כמעט 20 מטר ממנו, והביט בו ובעידו בזמן שהם התאמנו. אחר כך הוא נעלם והתחיל הברד. ככה זה היה.
ליאור כץ - אימון 24 ברד

אימוני קארטה בשטח – אוקינאווה והוואי

מאמר מעניין שקראתי סוקר את האימונים בשטח טבעי, לא מסודר ולא ישר באומנות הלחימה קארטה.
כותב המאמר, מתאמן שעובד בסגנון צ’יבנה צ’ושין שורין ריו קרטה ומתרגל גם ריקיו קובודו, מתאר את האימונים ביפן ובפרט באוקינאווה שם התאמנו מספר קבוצות קרטה בשטח בתנאים מגבילים כגון: סלעים, חושך ומזג אוויר קשה.
נהניתי לקרוא על עוד בתי ספר שמבינים את יתרונות העמידה והתנועה שאימון בשטח מקנה. אצלנו בבודו נין ג’יטסו אימון בשטח הוא הבסיס שממנו אנו מתחילים ללמוד לזוז בזמן קרב. אדם שלומד לזוז רק על מזרון אימונים יזוז בצורה מגבילה והיציבות והתנועה שלו יהיו מוגבלים למזרון האימונים או לזירה.
אימונים בשטח חשובים גם מהרבה היבטים נוספים ואין להם תחליף. אומנויות לחימה המתמקדות בדוג’ו חסרות גם את האנרגיה וגם את מנת המציאות שאימוני חוץ מקנים. שלא לדבר על כך שכיף להתאמן בחוץ.
לינק למאמר באנגלית על קארטה בשטח