חוויות מברזיל, או – הגוף כמערכת למידה עצמאית

מאת גדעון זגהר

כשיורדים לחוף בברזיל אפשר לראות בנוסף לנוף המדהים, אנשים רבים משחקים בכדור עף משני סוגים. האחד – המשחק המוכר, והשני – אותם חוקים מלבד האיסור להשתמש בידיים.
המשחק השני דורש רמת מיומנות גבוהה מאוד אפילו למהלך אחד. הדבר המעניין הוא שלא מקבץ מצומצם של אנשים מוכשרים מסוגלים לשחק, אלא, אנשים רבים בחוף מצטרפים ומשחקים גם כן. שאלתי את אחד השחקנים ממי הוא למד לשחק, “מהכדור” הוא ענה.

לאחר שעוברים את המכשול של מגרשי הכדור עף המאולתרים ומתיישבים ליד קו המים, רואים מאחורי התנפצויות הגלים המוני אנשים יושבים בשורה על גלשנים וממתינים להתקפת גלים נוספת. כשזו מגיעה, נראה שכל הגולשים נולדו עם הגלשן ביד. רמת הביצוע שלהם, גברים ונשים, גבוהה ביותר.
לקחתי שיעור בגלישה מקאולי, אחד הגולשים הוותיקים (בן 50, גולש מגיל 8) וחבר. הוא אמר לי שאם גל גדול מתנפץ עלי – צריך לצלול מתחת למים וכשחוזרים לפני המים יש להגן על העיניים מהגלשן.
זה כל מה שהיה לו לומר לי לגבי גלישה. אחר כך הוא הראה לי פעם אחת איך חותרים, איך צוללים עם הגלשן מתחת לגל, איך יושבים על הגלשן ולבסוף איך גולשים על גל. “ראית?” הוא שאל. “עכשיו תורך”.

כל אותו היום עד לשקיעה – נפלתי למים. בסוף היום הצלחתי לגלוש כמה שניות על הגלשן. “אתה כבר גולש”, הוא אמר. ביקשתי ממנו עוד שיעור למחרת אבל הוא סירב ואמר שהים הוא המורה של הגולשים. “נלך מחר כשני גולשים ולא כתלמיד ומורה”, וכך, במשך השבועות הבאים גלשנו כשהוא זורק לי הערה קצרה מידי פעם. “שחרר כתפיים”, “עמוד עכשיו”, “נשום”.
כשצפיתי בו גולש, לפעמים המים נראו יותר מוצקים ממנו. שיתוף הפעולה בינו לבין הים היה כאילו הם אחד. הזרמים דוחפים אותו והוא מושך אותם באותה מידה. נראה שהגלים חצבו בתודעתו במשך השנים ואישיותו נמסה במי הים. למרות המלח, זהו ניקיון מסוג אחר.

זמן הינו מצרך חשוב על מנת לעשות מספיק טעויות וללמוד מהם. טעויות הן מצרך הכרחי ועל מנת לצבור מספיק מהן, יש לפעול. בלתי אפשרי לגלוש בלי ליפול, לשחק טניס מבלי לאבד כדור, להלחם מבלי להיפגע, לרקוד מבלי לאבד את הקצב. זה ניקרא ניסיון. הזמן מאפשר להתנגדות הסביבתית להתמזג עם התגובות ולהתבשל ברוטב של טעויות ולמידה. אדם בעל ניסיון, כמו קאולי, שיזרוק הארה או הצעת עבודה מידי פעם, נותן בעצם טעימה קטנה מתבשיל מוכן. תיקון חד משמעי יהיה נדיר ויופיע רק בתחילת הדרך או במקרים של אש גדולה מידי (שיכולה לשרוף את התבשיל) או במקרה של סכנה אמיתית.
המוזיקה הברזילאית תמיד שמחה. אך גם לשמחה יש צורות וגוונים שונים (גם צער וכאב יש בשמחה), כמו לסגנונות המוזיקה.

המוזיקה נכנסת לגוף ויוצאת ממנו כריקוד: סמבה, פגוג’י, השה, פוהו.
ריקודים נרקדים לבד או בזוג וההבדל בין שני האפשרויות גדול. איני מבין גדול בריקוד, אך נתקלתי בתופעה מעניינת. פחות אנשים בברזיל יודעים לרקוד טוב סמבה מאשר לרקוד פוהו, או, במלים אחרות, רוב האנשים רוקדים ריקודי זוגות ופחות רוקדים ריקודים אינדיבידואלים של צעדים קבועים ביחס למוזיקה. בריקודי זוגות הגבר מוביל והאישה מובלת, שתי יכולות שונות לגמרי ועל פניו נראה שקשה יותר להוביל מאשר להיות מובל. גבר שמוביל תמיד יוביל בריקוד בהתאם לאופיו והרגליו, אבל אישה שתרקוד תצטרך להשתנות כל פעם בהתאם מושלם להובלת השני. ההובלה והתגובה אליה קיימות ללא מרווח של זמן ולכן התגובה אמורה להיות ריקה ממחשבה ומרצון. כשרואים אישה שרוקדת טוב, כל בן זוז יראה מוביל ומובל על ידה, ולעיתים היא תוסיף סגנון ותנועות שישתלבו ללא איום על הובלת בן הזוג.
היא רוקדת כאילו היא אחד עם זוגה, הוא דוחף אותה והיא מושכת אותו באותה מידה.

בארץ, בחוף של תל-אביב, ראיתי גם כן גולשים, או כמו שאחי אמר לי פעם “בארץ אין גולשים, יש מאוכזבי גלישה”, אין הרבה גלים טובים. ראיתי גם שנים שמשחקים במשחק הלאומי – מטקות. המהירות של הכדור והדיוק יחד עם עוצמת המכות היו מדהימים. שאלתי את אחד השחקנים איך הוא נהיה כל כך טוב במשחק ואיך הוא למד. “פשוט שחק” הוא אמר, “עם הזמן תשתפר”, “השמיים הם הגבול”.
הגוף לומד בעצמו איך להגיב והוא המורה הטוב ביותר כשמתקיימים הדברים הבאים : התנגדות סביבתית, פעולה, זמן.
התנגדות סביבתית היא הכוחות המופעלים עלינו במסגרת מסוימת. התנהגות הכדור, גלים וזרמים, התנגדות בן זוג או כל דבר אחר. ההתנגדות הסביבתית היא “נייר השיוף” שלנו או של התודעה. אין כל דרך לרמות את הסביבה, הסביבה מצביעה לנו על גבולותינו. מה ניתן לעשות, מה לא ומתי. ההתנגדות הסביבתית תפיל אותנו מהגלשן אם לא מצאתי את שיווי המשקל, היא תנחית את הכדור על החול אם לא דייקתי בבעיטה, היא תגרום לפטיש להכות על האגודל אם לא החזקתי את המסמר נכון והיא תכה אותנו באגרוף לפנים אם לא התחמקתי בזמן.

במקומות שבהם אין התנגדות סביבתית ממוקדת לתחום, או שמזיפים אותה, אז בעצם אין כללי משחק ולכן יש להמציא תגובות ביחס לכלום. כמובן שתגובות מעצם טבען חייבות להיות ביחס למשהו ויש כאן בעיה. לפעמים פותרים את הבעיה בהמצאת התנגדויות סביבה חדשות, אבל זה לא העניין של המאמר.
הפעולה היא הניסיון להשתלב בהתנגדות הסביבתית ולפעול בצורה שתשיג את מטרת המשחק. כשללוחם יש התנגדות אמיתית, כמו יריב שנלחם, עליו להגיב ללא מרווח של זמן. עליו להיות כמו שקאולי גולש על גל. כאן יש מקום להרחבה, מפני שנראה שיש בעיה להשתלב בהתנגדות הסביבה וגם להשיג או להשתלט עליה.

כשמדובר על רצף של תגובות יש לבנות אותן אחת על השנייה ובכך לקבל את הכוח של היוזמה. לדוגמא: אם תפסתי גל ועמדתי על הגלשן, ישנה אפשרות לרכב עליו עד החוף, וישנה אפשרות לגלוש לצדדים, לקפוץ עם הגלשן ולחזור לגל. בשתי האפשרויות השתלבתי בהתנגדות הסביבה (הגל) אך באפשרות השנייה הפעולה הייתה אקטיבית יותר. ישנן דרכים רבות להגיב להתנגדות הסביבתית וכאן יש מקום לביטוי אישי. הפעולה אמורה לנבוע מתעוזה ולא מפחד או מאוטומטיות. הפחד גורם לשיתוק, כיוון שישנו חשש מתמיד מהשאלה “אולי כך לא צריך לפעול”, “אולי יש דרך אחרת” ועד שאדע מהי דרך הפעולה הטובה ביותר, מוטב שלא לעשות כלום.

האוטומטיות הינה בעצם מערכת הגנה מהתמודדות אמיתית ויוזמה מוצלחת מנטרלת את האוטומטיות. גם כשלא ידועה הפעולה הנכונה, יצירתיות היא כלי חשוב שנובע מיוזמה וניסיון. ישנו משפט שאני אוהב : “אוניות שעוגנות בנמל הם בטוחות, אבל לא לשם כך בנו אותן”. לא צריך לחשוש מטעויות. ההתנגדות הסביבתית מצביעה לנו על איפה אני נגמר והתגובה נצמדת להפרדה זו שלי ושל הסביבה עד שזו נמוגה.

בפורטוגזית יש את המלה “ג’ינגה”. משתמשים בה בלחימה, בריקוד ובעוד הזדמנויות בתחומים רבים.
אין תרגום למלה הזו, ואף אחד שהכרתי לא הצליח להסביר אותה כפשוטה, אך נדמה לי שהבנתי אותה.