שני אימונים חשובים

שיעור זול
אני זוכר אימון 24 על הר איתן, הייתה סופת ברקים כל הלילה שהאירה את השמיים ממערב, מעל מישור החוף. השילוב של הזיעה, החול והקנבס של בגד האימון הוריד לי את העור כמו נייר שיוף. בלילה אחר, בשנות השמונים, רצנו בירידה בגשם, מכיוון הר הרצל אל יער ירושלים ואחר כך עלינו בחזרה כשאני סופר אלף קאטות. אני זוכר גם את מבנה הונבו דוג׳ו הישן, ברחוב מכבי בתל אביב, עוד לפני התחממות כדור הארץ היה כל כך חם שפעם מדדנו שם 46 מעלות ומאה אחוז לחות. המזרון הירוק היה חלק מזיעה.

עברו הרבה שנים. אני נזכר באימונים האלו בעיקר עם מי שהיה שם. עם אחרים אני לא נכנס לפרטים. יש סיכוי שמי שלא היה שם יתן לי מבט מהיר, כזה שבו מסתכלים על מגזימן.

מה אפשר ללמוד מהאימונים האלו, מההתכנסויות, מהמרתונים עם תיקי הגב? אפשר ללמוד קשיחות ואני מעריך את זה מפני שבשביל אקבן קשיחות זה ערך. אבל אחרי עשרות שנים של הוראה אני חושב שדבר נוסף שלמדתי זה שאם יש מזל לא חייבים שכל.

מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל. בטח טוב שיש מזל וגם מספיק עוצמה כדי לבצע אימון שחורג מהגבולות של מה שאנו חושבים על עצמנו, ככה מגיעים למקומות רחוקים.

אני מתכוון לשיגרה, לא לאימון של פעם בתקופה. אם שיגרת האימונים היא שיגרה של יציאה מהגבולות מקבלים בראש מאוד חזק, חוטפים חזק. צוות לוחם שמתכונן על הקצה, ומנסה להיות תמיד מוכן גופנית על הקשקש, מסתכן לאורך זמן באיבוד מוכנות טוטאלי בגלל פציעות – צריך איזון. מקצוען אינו יכול להרשות לעצמו להיות אידיוט, אומר שוב, מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל ובוודאי שלא על אשליה של חוסן ניצחי. הוא חייב לבנות את היכולות שלו באופן שיאפשר אימונים כל החיים. קודם סרגל מאמצים ואחר כך רגישות.

כוח רצון מלוטש זה מכשול אדיר שמסוגל דווקא אחרי שכובשים אותו להפיל מתאמנים מגובה רב, במיוחד גיבורים חזקים כאלה. בזמן שמתאמן רוכש בעמל רב כוח רצון, אחרי שהוא מפתח את מה שאני קורא לו ״בעל הבית״, יש סכנה שהמתאמן יתחיל להתייחס אל הגוף שלו כמו דיקטטור ולא כמו שליט נאור. אם זה קורה, כוח הרצון הופך לכלי נשק המופנה לא נגד אויבים, אלא נגד הגוף עצמו. אימונים כאלה הם עינויים, אבל בהסכמה, התעללות שבאה להוכיח משהו למתאמן. סבל וולנטרי שחוזר על עצמו יכול להיות הפרעה להתפתחות רוחנית, צריך לשים לזה גבול.

להיות פאקיר זו דרך, ואני לא מזלזל בה. בעזרת התכחשות וכאב מנצל החניך את החוליה החלשה של הטיפוס האנושי שלו, את הגוף, ובונה ככה סוג של בעל בית. אבל איזה מבנה אפשר לבנות על כאב והתכחשות? אולי בסוף זה יוצא טוב לחלק מהחניכים במסלול הזה. אני לא יודע. אני לא שם.

לכמה טיפוסים, כמוני למשל, טוב ללכת בדרך הזו לזמן מוגבל בלבד ולא יותר. מה שאימונים קיצוניים עלולים לחולל זה לא משל בשבילי, אלו נתונים יבשים. אימנתי אלפי תלמידים. מי שהולך בדרך הזו הרבה זמן מסיים עם נכות. יש סיכוי שהנכות הזו לא תהיה רק גופנית.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לא מחמיאות של אימונים, אבל שתי דוגמאות לשליטה.

לפני כשנתיים בהונבו דוג׳ו, מיד עם התחלת האימון, שברתי את היד. הרגשתי שהיא נשברה. כאב לי וברגע הראשון חשבתי שאני הולך להתעלף. אז עשיתי B5 של דטאנט, הלכתי הצידה להסתכל ולנסות להזיז וראיתי שאולי היד מתנפחת קצת, אבל אני יכול לעשות תרגילים אחרים. ליתר ביטחון אמרתי לשמוליק שישים עלי עין כי שברתי את היד ואם אני מתעלף וכולי, שידע מה קורה איתי. העברתי את האימון בלי להגיד כלום לאף אחד ונסעתי לאיכילוב לחכות בתור. כמו שחשבתי, שבר. גיבסו לי אותו וחזרתי הבייתה לאכול פסטה.

אחרי שבועיים, בלי צילום ביקורת, ניסרתי בעצמי את הגבס כי הוא הפריע לי בסטים של המתח בבוקר. כמו שקונפוציוס היה בטח אומר: עיקש קצת מתחרז עם טיפש. מאז כל שינוי מזג אויר מזכיר לי את החרוז הזה ואת השבר. אז זה אימון שנשאר ממנו סיפור של כוח רצון, סיפור של חוסר מקצועיות ומזל. שילמתי מחיר, אבל לא גבוה בסטנדרטים שלי.

מהאימון השני לא יצא סיפור ליד המדורה, מהאימון השני יצא אימון חוזר למחרת, היום אני מבין שאימון חוזר עדיף על סיפור חוזר.

לפני יומיים נכנסתי למים לאימון היומי, אחרי שתי בריכות התחילה לכאוב לי הכתף, אז שיניתי קצת סגנון, שחיתי אחת גב, הורדתי כפות, לא עזר, כאבה לי הכתף. יצאתי אחרי פחות מרבע שעה. הפסקתי למרות שיש לי מספיק כוח רצון להרוס לעצמי לגמרי את הכתף באימון אחד. הפסקתי כדי להתאמן למחרת, ובדיוק, למחרת שחיתי לאט וטוב, אז זה אימון שאני גאה בו לא פחות מאימון ״24״.

כוח רצון ואימון באומנויות לחימה

מזה שנים אני יודע שהבעיה העיקרית של מתאמנים באקבן אינה כושר, הרגלי אכילה או חוסר אומץ. הגורם המפריע ביותר להתקדמות הוא סוג של עצלנות או פסיביות ביחס לאימונים. הפנטזיה שיש למתאמנים בראש בקשר ליכולת להתאמן הרבה שנים אינה תואמת ליכולת של מתאמן להתמיד באימונים, להגיע בכל אימון ובשלב מתקדם גם להתאמן בעצמו.

כוח רצון הוא המפתח להישגים בתוכנית הכושר שלנו, אלא שמנסיון ארוך שנים אני יודע שיש לכוח הרצון מגבלות. אצל אנשים שאינם מנוסים בכך, ישנה התעייפות כאשר נדרשים להפעיל את כוח הרצון.

כתבה מעולה בעיתון כלכליסט מתארת את המשמעת עצמית כמשאב מתכלה. זאת אומרת שיש לאדם כמות מוגבלת של יכולת שליטה עצמית שאחרי שהוא משתמש בה הוא לא יוכל להפעיל אותה יותר באותו פרק זמן. כמו כן מתארת הכתבה את הצבירה האפשרית, אצל אנשים מתורגלים, של כוח רצון, ואת ההשפעה שיש ליכולת השליטה העצמית על הישגים ואיכות החיים.

בציטוט מהכתבה אומר באומייסטר, פסיכולוג שמתמחה בנושא: “המסקנה העיקרית של הניסויים הללו ומאות ניסויים דומים היתה שכוח רצון אינו סתם מטאפורה. אפשר להסתכל עליו כסוג של שריר, או מאגר אנרגיה, שמשרת אותנו לטווח רחב של משימות. אין לנו ‘משמעת עצמית’ אחת לעבודה, אחת לדיאטה ואחרת לשמירת השלווה בפקקי תנועה. כל הדברים שאתה עושה שואבים אנרגיה מאותו מאגר, ואם אחד מהם מרוקן את המאגר הזה לא תישאר לך אנרגיה לדברים האחרים. זו שמיכה אחת עם גודל סופי. אם הצלחת להתאפק ולא לאכול את הסטייק המשמין בארוחת הצהריים, יהיה לך קצת פחות כוח רצון ללכת למכון הכושר בערב.

לכן אנשים שמנסים לשנות כמה הרגלים רעים במקביל תמיד נכשלים.”

קישור לכתבה כאן

כיצד לבחור נעליים לריצה מינימליסטית – יחפה?

ריצה יחפה היא חלק מתוכנית הכושר של אקבן לאצנים הסובלים מבעיות חוזרות אורטופדיות. לאחר בדיקה והערכה של מאמן ריצה ופיזיותרפיסט באקבן אנו ממליצים פעמים רבות על נעל מינימלית המונעת, למרבה הפלא, פציעות רבות.

כבר כתבתי על ריצה יחפה וריצה בסנדלים ויתרונות וחסרונות של ריצה מינימלית וריצה יחפה, אבל התחום שהיה פעם נחלת מספר קטן של וותיקים באקבן הופך להיות פופולארי ברמה כזו שכל החברות הגדולות מוציאות ליינים של נעליים מינימאליסטיות.

נעלי ריצת שטח קלות

בנוסף לנעל חביבת ההתכנסות במדבר, ויבראם פייב פינגר, שאיתה רצים וותיקים רבים, יצאו בשנים האחרונות כל החברות הידועות וגם כמה ידועות פחות אבל מצוינות עם נעליים מינימאליות לשטח.

הנה קישור מעולה לבלוג הציידת עם דוגמאות של נעלי ריצה קלות (תודה לפרופסור חגי על הקישור).
נעלי ריצה ניו בלנס מינימליות

ואם כבר ציוד, נדמה לי שיחד עם מספר מצומצם של בדואים הקדמנו את הטרנד באיזה אלפיים שנה. אני מצרף ציטוט מספר השטח של אקבן “פנקס השטח“. משהו שכתבו במאה שעברה דן ה. וגם קצת אני.

מה נועלים? (מתוך פנקס השטח של אקבן)

המנעלים חשובים כל כך שכדאי להקדים מעט תאור השייך לפרק ההליכה: הדורסנות היא סימן להליכה קשה, כזאת שמזיזה אבנים, מועכת שיחים, כזאת שללא נעליים היתה פוגעת ברגל. אנו חושבים על זה כך: בכל פעם שהנעל מגינה על הרגל, הצעד אינו נכון. ולכן, כשכל הצעדים נכונים, אז אפשר ללכת רק עם סנדלים. היות ואיננו הולכים מחוץ לעיר תמיד ולא כול הצעדים מושלמים, ניקח איתנו, בעיקר ללילה, נעליים קלות. הנעליים קלות וחזקות. טוב שהנעליים יהיו קלות כי אנו סוחבים אותן, טוב שיהיו פשוטות, כדי שלא נשאיר עקבות היי-טק, והמחיר? כבר כתבנו, כדי שאפשר יהיה להיפטר מהן ללא יסורי מצפון. הסף העליון של הנעל טוב שלא יעבור את גובה הקרסול בכדי שתישמר התנועה החופשית של כף הרגל. תנועה חופשית של קרסול חזק היא ממפתחות ההליכה המהירה בשטח. יותר על כך בפרק המוקדש להליכה.
סנדלים הם כלי ההליכה המתאים לאימון הרגל, הסנדל משמש למניעת שריטות בכף הרגל, זה הכול. את כול שאר ההגנות מספקת צורת ההליכה, לא הנעל. יחד עם הסנדלים טוב לשים גרביים, במיוחד בחורף, אז כדאי להשתמש בגרב מצמר.
רובנו הולכים עם נעליים קלות בתרמיל וסנדלים על הרגליים. הנעליים ללילה. השילוב הזה שומר על ההליכה ועל הרגליים ובעיקר שומר את הראש רענן.

ניראדין לסופ”ש, בריחה מהעבר לעתיד – בון ויאייג’

ניר לין, אחד מברי הסמכה החשובים בעולם לתנועה, יוגה ואומנויות לחימה סיניות, מדגים כיצד לא נהפכים לנציב מלח בזמן אפוקליפסה. תנועה זו מצרפת מבט, סיבוב ונשימה ודגש חשוב מושם על נשימה אחידה לאורך כל התרגול.

וידיאו של ניראדין צ’יגונג לשעת בריחה

ניראדין לסופ”ש, Arm yourself – שריון צ’י קונג פנימי

ניר לין, אחד מברי הסמכה החשובים בעולם לתנועה, יוגה ואומנויות לחימה סיניות, מדגים שריון יוגה וצ’י גונג של שיטת ניראדין. תנועה זו היא אחד התרגילים החשובים בשיטה ואני מתרגל אותה לעיתים קרובות.

וידיאו של ניראדין Arm yourself צ’יגונג לפני סכנה

התאמן גם לאחר שהשתפרת – מחקר חדש

במחקר חדש מאוניברסיטת קולורדו הודגם שגם לאחר שליטה מוחלטת במשימה גופנית הביא תרגול נוסף לירידה בעלות האנרגטית של הפעולה.
לדברי החוקרת: “המסר ממחקר זה היא כי על מנת לפעול בפחות מאמץ, יש לשמור על תרגול, גם לאחר שזה נראה כאילו המשימה נלמדה. הראינו שיש יתרון להמשך תרגול גם מעבר לשינויים ניכרים לעין בתפקוד”.
מהמחקר עולה כי בסופו של דבר תנועות מורכבות מפן ביומכני יעיל ומעיבוד עצבי יעיל. “אנו חושדים כי הירידה בעלות מטבולית עשויה להיות כרוכה בפעילות המוח יעילה יותר”, אמרה החוקרת. “המוח כנראה שינה וויסת את פעילות השרירים כדי להפוך את הפעילות ליעילה יותר.”
קישור באנגלית לכתבה ב sciencedaily.com כאן
אימון ג'די