מעוף הכלולות של הקמפונוטוס

מאת יוסי שריף

מישהו לא עובד אמר לי פעם: “טוב, זה לא חוכמה, אומנות לחימה זה החיים שלך, לא?” מוזר, כבר הרבה מאוד שנים אני קם בבוקר ומתאמן, הולך לקבוצות ומתאמן, רוב הזמן אני לא מרגיש שאומנות לחימה היא החיים שלי.

רואה החשבון הטוב שלי, יש לו מאחורי גבו תמיד כרכים ענקיים, כתוב על גבם “מיסוי בתנאי אינפלציה”, האם החיים שלו הם מאזנים אקטואריים? אולי, אני מקווה שלא. האם החיים של נגרים אחוזים בסיבי העץ? היה לי חבר, נגר אומן, כשהוא דיבר על המורה שלו – הנגר של מלך מרוקו – שמעתי בקולו שהחיים של קבוצת הנגרים הזו הם עץ.

בשכונה יש קבוצת ילדים שמשחקת, קבוצה נהדרת, מאמן נפלא. אני הולך לראות אותם משחקים, בגללם אני אוהב כדורגל. כשהם מתחילים משחק זה פתאום חו”ל, זו ברצלונה מול מנצ’סטר. כל מסירה נחשבת, כולם רצים כל הזמן.

יש שם כמה כוכבים. אחד מהם חלוץ אגדי של ממש, רק בן שבע. כשהוא נוגע בכדור אפילו המאמן מתפעל. הוא קם ממיטתו ושם כדור רגל ליד הכיסא עליו בארוחת הבוקר. אבל פעם אחת, כשאימא שלו לא באה לקחת אותו בזמן, הוא בכה מאוד, שכח שלפני רגע כולם קפצו עליו אחרי שער. החיים שלו היו באותו רגע משהו אחר, לא כדורגל.

אתמול התקשר אלי אודי והזכיר לי שבגלל החמסין, ממש עכשיו, לפני פסח, יש לנו סיכוי לראות מחזה של פעם בשנה. הוא הזכיר לי התכנסות שעשינו פעם, במדבר. הלכנו כמה ימים עם תיקי גב כבדים רק כדי להוריד אותם בסוף, ללכת מכות ואחר כך לחזור ברגל. היה חמסין ואותו אודי, אחד מוותיקי אקבן, הראה לי נמלה ענקית. “קמפונוטוס, היום זה מעוף הכלולות שלה” הוא אמר והוסיף: “חיילות שומרות באזור פתח הקן עם מלתעות פתוחות, פועלות מדרבנות את הנסיכות והנסיכים לצאת החוצה. ואחר כך הם מטפסים לגובה על עץ או שיח ומתעופפים. חלקם מתים, חלקם עפים למרחקים, מזדווגים באוויר. מלכות שמצליחות חיות יותר מעשרים שנה.”

“היום זו הפעם היחידה בשנה שזה קורה” אמר לי אודי אז במדבר, וגם אתמול.

וזכרתי, עמדתי אז בהתכנסות עם נבות, היו שמיים מעוננים של סוף חמסין, אחר כך ירד גשם, גשם במדבר. עמדנו בערוץ והסתכלנו על אודי מסתכל על הנמלים. על ההר מאחורינו טיפסו ליאור וגיא כדי לשלוף על הפסגה.

באותו רגע החיים שלנו היו מעוף הכלולות של הקמפונוטוס.

זה שלא עובד אמר וצדק, זו לא חוכמה.

מיקוד הקשב

מאת

יוסי שריף

הלכתי לבד, עולה מאיזור הערבה לכיוון מערב. יום שני של הליכה, בתרמיל כ-40 קילו. בעליה מאחד הערוצים השביל טיפס על הצד הדרומי של הוואדי. ואני צועד לאט לאט. עם משקל כבד זה לא בקלות. כשהגעתי לסוף העליה ראיתי דבר שאני פוחד ממנו. כדי להמשיך הייתי צריך ללכת על שביל עיזים, שביל גרוע במיוחד, נוטה עם המדרון, חצץ, חוצה צדדים תלולים של כיפות. המדרון שעליו השביל נשק למצוק עם נפילה חדה לתהום של כמה עשרות מטרים. רחוק מצידו השני של הנחל השקיפו עלי צוקים דומים. הייתי כבר גבוה מעל הערוץ. הורדתי את התרמיל והתיישבתי, חשבתי על האפשרויות. אני מקצר, בסוף החלטתי להמשיך, כבר היה מאוחר ולא הייתה לי קליטה בסלולארי.
כדי להתמודד עם הסיטואציה השתמשתי בטריק ישן שלי. הלכתי זקוף, אם נשענים הרחק מהתהום הרגליים מחליקות החוצה, אז צריך ללכת ישר, הראיתי באצבע לצד המדרון כדי לשים שם חלק מהקשב ושמתי לב לצעדים שלי. לא גובה, לא שביל עיזים, לא מדבר. מניח רגל, צועד, מרגיש את הקרקע, מניח רגל, צועד, מרגיש. אדם שמורגל, שהולך הרבה על שבילים גבוהים, היה חושב על דברים נוספים, אולי מחטט באף, עוצר להתמתח, מסתכל בעניין מסביב. עז הייתה מקפצת לשפת המצוק לאכול משהו. ואילו אני הייתי חייב לשים לב לדברים שעוזרים, ששומרים לי על הדרך.החיבור לאומנות לחימה נראה רופף אם לא מכירים את השנים שבהם קשרנו את האימון באקבן להליכה ושהיה בשטח.

בקורס מאמנים בכירים לאומנויות לחימה בוינגייט טיפסנו במדרגות לדוג’ו מאובק בנתניה. שם עמד מדריך גוג’ו ריו קראטה, מר יהודה פנטנוביץ’, והדגים כיצד אדם בן 70 מתלהב כמו ילד ממה שהוא עושה. אחרי שיעור בעבודת משקולות מסורתית שאל מאמן אחד מדוע אין אצלו מכונת משקאות אוטומטית, בפינת המכון. “חבל על ההפסד הכספי” הוא אמר. פנטנוביץ’ הסתכל עליו במבט כזה. אותו מדריך לא מאמן עכשיו, הוא מנהל איזה משהו יותר כספי.

ט. תלמיד מוכשר ביותר, סיפר לי על מדריך שלמד אצלי, אומן לחימה נפלא, שאינו מסוגל לקדם את עצמו. “תראה”, אמר, “הוא צריך לשלם קצת לבונה אתרים, לכתוב ולגלות נוכחות קבועה בפורומים ובבלוגים. לא יזיק אם הוא ינצל את הקשרים שלו ויצלמו אותו בארועים חברתיים בטיים אאוט”. “בזבוז”, אמר לי ט. “חבל עלהבזבוז”.

ט. אדם טוב, חכם מאוד, אבל אחד שעל השביל הזה, תרגול אומנות לחימה לאורך שנים, הוא רק התחיל ללכת. אני מבין את המדריך שרק מתאמן, מבין את פנטנוביץ’, מבין מהשביל, ממאה ועשרים מטר לקרקעית הערוץ. קשה להיות נגן וגם אמרגן.

יש באקבן חבורה מרשימה של בוגרים בעלי רקורד שעל מיעוטו אפשר לכתוב בפרוט. פעם לא הבנתי את השקט שבו מתנהלים הבוגרים, אבל אי אפשר שלא לשים לב לרצינות, למיקוד של כל אחד מהאנשים שלמדו איתי – כולם מתאמנים, מתאמנים בריכוז, צעד אחר צעד. יתכן שעוד זמן, עם ההרגל, השביל יראה אחרת, יפתחו עוד אפשרויות. לא חייבים לשים מכונת משקאות, אבל אפשר יהיה להתמתח, אולי לשים רוג’ום לשביל טוב יותר.

*כמה תוספות: 1. יש כאלו שההליכה מספיקה להם, הם לא מכינים, רק הולכים על שבילים של אחרים – גם זה בסדר.

2. ועוד, אל תלכו לבד במדבר, אפשר למות ככה בקלות, אני הולך אחרי נסיון רב והיה לי מורה טוב מאוד, ד. אל תלכו לבד, אל תהיו אמיצים – תשיגו לכם מורה לשטח.