אלימות, מצלמות אבטחה, משטרה, פירמידה מתודית

קצין משטרה לשעבר במשטרת אוקלנד נמצא אשם בהריגה בשגגה של חשוד – אוסקר גרנט ג’וניור – שהיה כפות באזיקים בזמן המעשה. בית המשפט קבע את גזר הדין הטעון אתמול, ביום חמישי. מאחר והקצין הוא לבן וההרוג כושי מלוות את פסיקת הדין חששות כבדים למהומות גזעיות באזור המפרץ. מקרה זה מזכיר בקוים רבים את מקרה רודני קינג שבעקבותיו פרצו בלוס אנג’לס מהומות בשנת 1992. גם במקרה קינג וגם במקרה גרנט צולמו הארועים על ידי צופים שהפעילו טלפונים סלולאריים ומצלמות ניידות.
במאמר משנת 2007, בג’ורנאל של אקבן, התרעתי על כך שצילום ותעוד חייבים להיות חלק מאסטרטגיה של לחימה – הגנה עצמית – ביטחון. פעולה חזותית מתועדת, בלשון המאמר ERA, היא חלק מהתרבות שלנו והיא שיקול חשוב בתכנון תגובה לפי הפירמידה המתודית, שיקול חשוב לא פחות מכלי הנשק של היריב. מקרה הפלוטילה לעזה והמרמרה מוסיף עוד נדבך לטיעון שאומני לחימה, אנשי קרב מגע וכוחות בטחון חייבים לעשות אינטגרציה לנתון החדש: פעולה חזותית מתועדת (פח”ם).
תעוד של מה שאנו עושים הוא וודאות, לא אפשרות.

אקבן, האקדמיה ללחימה ותנועה, מובילה כבר שנים בתכנון מונחה מטרה עם אינטגרציה לפח”ם. אנחנו קוראים לזה: רמת אלימות נמוכה.
בסרטון יורה השוטר בראשו של העצור. זהו סרטון אחד מני רבים שצולמו על ידי הצופים בארוע. התמונה המצורפת צולמה בידי ההרוג, בעזרת הטלפון הסלולארי שלו, שניות לפני שנורה.

image

קזואו אונו – מאסטר יפני של החושך המוחלט, מת

מאסטר הריקוד היפני אונו נפטר לפני שבועיים, בראשון ביוני 2010, הוא היה בן 103. שנתיים שהה קזואו אונו בשבי בגינאה החדשה. אונו, קצין יפני, לחם במלחמת העולם השנייה במשך מספר שנים. כשחזר מהשבי יצר אונו משהו חדש. צורת תנועה חדשה שלה קרא ידידו “אנקוקו בוטו הא”, ריקוד החושך המוחלט.

חברתי, תמר חכמי, הייתה תלמידתו של אונו סנסאיי במשך שנים ודרכה התחלתי לראות את החומרים והעבודה של ריקוד הבוטו. אני זוכר הופעה של אנסמבל ריקוד המושפע מבוטו, “סנקאי ג’וקו”. בהופעה זו ישבתי בשורות הראשונות. הסנסאיי של סנקאי ג’וקו, אושיו אמגטסו, סיים את ההופעה. למרות שזו הייתה צורה נוחה יותר לעיכול מבוטו עדיין הרשים אותי הדיוק המוזר של הרקדנים – ראיתי בו אלפי שעות עבודה, ואז ראיתי קסם. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים דקות ארוכות, הסנסאיי התקרב לקדמת הבמה, ראיתי שהוא מתרגש, אבל עדיין לא היה שום סימן חיצוני. לאט הוא הרים את ידו הימנית לכיוון הלב, אולי כעשרה סנטימטר למעלה, וכיווץ את האצבעות בתנועה שאנו בנינג’יטסו מכירים בשם גושין צקי. בלי שום אזהרה פרצו לי דמעות. מהמבוכה, איני בוכה בדרך כלל, הסתכלתי הצידה, כמעט כל מי שעמד בשורות הקדמיות בכה.

הסנסאי של סנקאי ג’וקו השתמש בטריק של אונו – לפתוח חלון למשהו אחר.

אני יכול לכתוב על בוטו ועל קזואו אונו הרבה יותר אבל מרגיש שבאתר כמו שלנו, אתר של לוחמים, אני צריך להסביר, זה נראה מוזר: ריקוד יפני באתר של אומנות לחימה.

אז אכתוב את הדבר החשוב ביותר בקשר לאונו, אבל לפני זה אקדים דבר נוסף. תלמיד שלמד אצלי פעם העיר על המורה של המורה שלי, הוא אמר עליו: “מה זה השטויות האלו? התלמידים כל הזמן מוותרים לו ונופלים סתם”. התלמיד הזה לא ראה לעומק. אני מסתכל על הצומי סנסאיי ורואה משהו אחר, אני רואה חופש ופרקטיס, אני רואה את השחרור מפחד שפרקטיס של עשרות שנים מקנה.

הצומי סנסאי ואונו סנסאי יש להם דו, יש להם פרקטיס. זה מה שהתלמיד לשעבר לא הבין בכלל: כמעט ואין זה משנה מה עושה מאסטר כל עוד זה עם קשב מתאים. חברתי תמר, שהייתה אוצ’י דשי בדוג’ו של אונו, סיפרה לי שהוא שם לפעמים מוזיקה של חוליו איגליסאס ואז היה מתחיל לזוז. זה היה האימון באותו זמן. חוליו איגליסאס, כל יום כמה שעות, כל יום.

כשקזואו אונו (Kazuo Ohno) איבד בשנותיו האחרונות את היכולת ללכת הוא רקד בוטו עם ידיו בכיסא הגלגלים ואחר כך עם עיניו. לפני הסוף הוא רקד בוטו עם הנשימה בלבד. כשמאסטר כזה מראה את הפרקטיס שלו כל מי שעושה זן של לוחמים כמונו צריך לראות ולהבין.

עכשיו הוא מת ואני אזכור אותו.
image

יום הזיכרון לשואה ולגבורה – דקה דומיה

בבית ספר שבו עוסקים במשך שנים בצדדים המעשיים והטכניים של אומנות לחימה אפשר לאבד עניין בסובב, אפשר לטבוע בעולם המרתק של טכניקות לחימה וקרבות. בחרנו שלא לעשות כך.
אני, מורה ב אקדמייה הגבוהה לכושר ולחימה, בוחר להביט לצדדים, להביט לחברה היהודית בה אנו חיים, להביט על חברת העמים המקיפה אותנו ולתת רגע של הקשבה וכבוד למה שמציין אותנו מול מקומות לחימה מקצועיים אחרים.

כשהתחלתי את בית הספר חשבתי עד כמה מורכבות ואנושיות יהיו חשובים בו, המשך ישיר של משנתו של מורי, דורון נבון. היום, אחרי יותר מעשרים שנות עבודה משותפת אני גאה בכך שוותיקים רבים באקבן שומרים על האנושיות שלהם יחד עם רוח לחימה.

אומנות משולבת מסורתית כמו שאנו מתרגלים מחייבת כבוד עצום למסורת ולעבר. מבחינתי זהו כבוד לא רק לדורות של מורים יפנים בשושלת בית הספר שלנו אלא למשהו קרוב וממשי הרבה יותר – כבוד לעבר שלנו כיהודים בישראל. חלק מהמורכבות שאנו מכילים היא היותנו חלק מעם שניסו להשמידו באופן שיטתי. זה משפיע עלי, זה משפיע על אומנות הלחימה שלי, זה משפיע על השרות הצבאי של מתאמנים באקבן וזה ישפיע, כך אני חושב, על הכיוונים בהם נתמקד בעתיד.

אנו זוכרים את הטבח הלא יתואר שארע בשואה ואת האומץ שאיפשר לכולנו חיים אחריו.
image

הצבע בועז!

רוח החקירה שמקדם בית הספר הגבוה אקבן לגבי התנסות ולימוד של אמנויות לחימה נוספות באה כדי לדרבן את הלוחם להעשיר את שפת הלחימה שלו ללא פחד מ-השונה. אומן הלחימה מתנסה ב’סגנונות’ וב’טכניקות’ נוספים על אלו שהוא מכיר, כדי ‘שיוכל לרקוד’ בכל קצב. מול כל יריב.

מסתבר שהצורך ללמוד תפיסות עולם נוספות, אם בלחימה, בפילוסופיה או אפילו דת, מחלחלת עמוק לתוך חניכי אקבן, ולא רק בתחומים של לימודי אמנויות לחימה נוספות. בועז פיילר, בוגר אקבן, משתתף בתחרות פורמטים לתוכניות טלויזיה ומקדם פורמט לתוכנית דוקומנטרית שמלווה אותו כאשר הוא חוקר את ששת הדתות הגדולות, לומד אותן ואף ממיר (לא ממש) את דתו אליהן כדי לחיות איתם, כאחד מהם, ולדבר את השפה המיתית שהם מורגלים לה. ניתן להצביע בעד הפורמט בתחתית העמוד של הלינק המצורף.

תנו קליק לאחד משלנו, קליק קטן לבועז
בועז פיילר ב – YNET

עקרון ה – 10000 והתנאים לקיומו

לא מזמן כתבתי מאמר על מושג המאסטר באומנויות לחימה ובכלל. המאמר היה ארוך מדי ולא רבים סיימו לקרוא אותו. אני יודע זאת מהסטטיסטיקה של האתר.

ניסיתי לכתוב את אותם רעיונות באופן אחר.

עקרון ה-10,000: מתמטיקה ומטפיזיקה של מאסטר בפרקטיס.

פינה באוש 2, טיטו אורטיז 1

קשה להתאפק כשרובי שם הומאז’ לפינה באוש. אני לא תמיד סובל כל כוריאוגרפיה או מוזיקה קלאסית. מותר לי להיות בררן, אני מכיר היטב. לא חייבים לאהוב הכל.

פינה באוש היא דוגמה למאסטר. שנים של ריקוד באופן יוצא דופן מעלים אותה לקטיגורית המאסטר הגאון, זה שמרחיב את גבולות הפרקטיס.
מאסטר, כך ניסיתי לכתוב כאן, הוא זה שבאמצעות מעשיו מדגים באופן הטוב ביותר את ההגיון הפנימי של הפרקטיס שלו.

איננו מתרגלים פרקטיס של רקדנים באומנות הלחימה שלנו, אבל אני יודע, גם בלי שאהיה מאסטר, לזהות מאסטר זז.

הייתי מכתיר את הפוסט שלי בתואר הפוסט המוזר ביותר באתר אומנויות לחימה מעולם, אבל רובי עדיין לא אמר את המילה האחרונה.

פינה באוש בקפה מילר, בבקשה:

כיצד תזהה מאסטר באומנות לחימה?

ביקשו ממני לכתוב בכנות על מאמר רציני בג’ורנאל של אקבן. במאמר מסביר יוסי שריף מה זה מאסטר, לא רק באומנויות לחימה אלא בכלל, בנגינה, ציור, פיסול ומה-לא.
סבבה, קראתי את המאמר, לא הבנתי כלום. מבחינתי זה הכל שטויות, יש לי את המאסטר שלי ואני נאמן לו כל היום וגם בליל.
image
כמו שאתם רואים קל מאוד לזהות מאסטר. אז אם אני הייתי כותב מאמר על זיהוי ואבחון מאסטרים הייתי כותב שמאסטר הוא: קטן, ירוק, חמוד, מקומט.
אה, אם אתם לא סומכים עלי תלחצו כאן, זה הקישור למאמר

איך להיות הורים טובים בתחרות ג’ודו?

ג’ודו הוא מרכיב חשוב באימוני הלחימה ב אקבן. למרות שחלק מההטלות שאנו עושים זהה לג’ודו הרי שיש הבדל גדול. באקבן מלמדים אומנויות לחימה במסגרת שאינה תחרותית, עושים הרבה קרבות – אבל אין תחרויות רשמיות. אני חושב שכך טוב יותר, הרי תחרויות ספורט דומות להגרלות לוטו – הרבה משתתפים ומעט מנצחים. בג’ודו של ילדים זה סיפור אחר.

יוצא לי לראות תחרויות ג’ודו וזה משמח לראות הורים שבאים לעודד את הילדים. אם הורים משתתפים בדברים שהילדים עושים זה נפלא. אלא שלפעמים, עידוד יכול להיות קצת יותר מדי. רבים חושבים שגישה נעימה היא מחלישה. אחרי שנים רבות באומנויות לחימה, איני חושב כך. שמעתי סיפור נחמד, במשפחת גרייסי, משפחת לוחמים מפורסמת ב ג’יו ג’יטסו ברזילאי, היו נוהגים לקנות לילד מתנה אם זכה ושתי מתנות אם הפסיד. זה לא פגם בתחרותיות, ההיפך.

מספר נקודות חשובות להורים שילדיהם מתחרים בג’ודו או בטהקוונדו:

הנסיון הוא הצלחה
זה לא משנה אם הילדים מסיימים במקום אחרון. אם הם היו טובים יותר מאשר בתחרות הקודמת, זה נצחון. אם הם לא התחרו מעולם וזו התחרות הראשונה שלהם, זה ניצחון אישי גדול מאוד. תנו להם כבוד על האומץ.

עידוד הוא מצוין
עודדו את הילדים שלכם. אף פעם אל תצעקו עליהם. אפילו אם הם לא הצליחו, אף פעם אל תשאלו אותם “למה לא היית מרוכז?”, אל תגידו להם: “איזו שטות עשית”. בוודאי לא עשר שניות לאחר התחרות מול כולם.

עודדו גם את הקבוצה, הנבחרת, הצוות, הכיתה. תחרויות רבות הן ארוע קבוצתי. אפשר להוריד הרבה לחץ מהילדים ולהפוך את כל ההתנסות לטובה בעזרת תזכורת קטנה שיש להם קבוצה. עודדו ילדים אחרים מאותה קבוצה. ספורט לחימה הוא קשה ולפעמים מפחיד, עידוד אף פעם לא מזיק. כולם ירגישו טוב יותר.

היו הורים של ספורטאים טובים
אני כותב שוב: תחרויות הן כמו לוטו, הרבה משתתפים ומעטים זוכים. לא לזכות זה חלק מהתחרות. ילדים המתבוננים בנו מבינים היטב מה החשיבות של נצחון והפסד בשבילנו. טוב לנו ללמוד בעצמנו סדרי גודל וחשיבות יחסית. הילדים בריאים, מתחרים, לומדים? אם כך ההפסד הוא נסבל, זו רק תחרות ספורט. להדגים ג’נטלמניות ואנושיות זה משתלם. זה לא יוריד את הדחף לנצח, זה רק יעשה את החיים טובים יותר. האם פלה הכדורגלן הג’נטלמן ניצח פחות מג’ון מקנרו? טוב לדעת להתנהג כמנצח בזמן שלא הכל הולך. טוב שהילדים יראו שאנו מתנהגים כך.

אי-ניצחון אינו הפסד
במיוחד בתחרויות הראשונות ב ספורט לחימה חשוב לדעת מהו ניצחון. ניצחון לילד זה פשוט להגיע לאולם התחרות ולעלות למזרון. אם איננו יודעים זאת סימן שמעולם לא התחרינו. ג’ודו הוא ספורט שמתבצע לבד במצב של עימות, זאת למרות המרכיבים הקבוצתיים שלו. זה מפחיד, ובצדק, אפשר להפצע וכמובן להרגיש גרוע ומושפל בגלל תחרות שלא הצליחה. הילדים יודעים זאת ולכן, אם הגיעו ועלו על המזרון זה תמיד מפגן של אומץ ובגרות. תנו להם להרגיש שאתם יודעים שהם אמיצים.

כבד את השופטים
לדעת לקחת אחריות זה לא רק חלק מלהיות ספורטאי טוב, זה גם מתכון לחיים רגועים יותר. אם נתבונן טוב נראה שלרוב, מחוץ למקרים יוצאי דופן השופטים מנסים לשפוט באופן הוגן. הם בוודאי לא באו בשביל הכסף אלא בגלל שהספורט הזה יקר להם. לפעמים שופט יקבע החלטה שנראית לכם לא הוגנת או נכונה. אם יש אפשרות לערער ויש לכם וידיאו של הקרב זה עוזר. אם אין אפשרות עירעור צריך לקבל את זה. אפשר לראות עם הילד את הקרב ולהראות לו שההחלטה הייתה שגויה, שהוא ניצח, אבל טוב לדעת לקבל את מה שאי אפשר לשנות. המסר לילד צריך להיות: “עשית את המקסימום וזה מעולה”.

תהנו
ג’ודו הוא ספורט, ספורט זו צורת בילוי – זו לא דת, זה לא עניין של חיים ומוות. ילדים נפגשים, לומדים מיומנויות תנועה חשובות, לומדים ליפול בבטחה וגם להגן על עצמם. לפעמים נפגשים ומתחרים, מתחרים בספורט שהוא לא קל ומצריך אומץ לב. זה הכל, לא יותר ולא פחות.
אם ניקח את זה בקלות נעזור לילדים להגיע לתחרויות נוספות וחשוב מכך, לפגוש מכשולים בחיים בהחלטיות ובאנרגיה טובה. טוב לזכור את הדברים האלו ולהיות גאים בילדים.

התחלתי בג’יאו ג’יטסו ובמשפחת גרייסי אולי גם אסיים איתם. זו, בתרגום חופשי, הקדשה שכתב רנזו גרייסי, אחד מאלופי הג’יאו ג’יטסו המהוללים ביותר, אדם שנלחם ביותר ממאה קרבות זירה, לוחם שסרב להכנע למרות שידו נשברה, אחד שלא התרכך בגלל שקיבל יחס טוב מהוריו. כך הוא כתב בפתיח לספרו: “תודה להורים שלי שבכל פעם שהביטו בי חייכו”.