שיטת לחימה יפנית עתיקה – יקומרו ג’יגן ריו

אנו מתכבדים בזאת לחנוך מדור חדש בבלוג: ‘שיטות לחימה יפניות עתיקות תמוהות’, או ברצינות: “ קוריו“. והפעם – יקומרוג’יגן ריו (薬丸自顕流 Yakumaru jigen Ryu).

זוהי שיטה שמקורה באי הדרומי קיושו, באזור שנקרא בעבר סאטסומה (Satsuma), שלו חשיבות היסטורית רבה בתהליכים שהובילו ליפן המודרנית. (ישנן טענות שחלק מהמנהיגים הידועים של הרסטוראציה של מייג’י התאמנו בשיטה זו).

כמו שיטות לחימה יפניות רבות אחרות, המקור וההיסטוריה של השיטה עמוסים בפרטים, שמות ומקומות, התפלגויות והתאחדויות שהם לא ממש מעניינים ולרוב, רובם גם לא קשורים למציאות, אז נחסוך את זה לעצמנו. באופן כללי ניתן לומר שהשיטה עברה כמה גלגולים ועברה מדור לדור במספר משפחות בהאן של סאטסומה במהלך השלוש מאות, ארבע מאות שנים האחרונות.

במבט ראשון נראה כאילו מדובר בחבורת הזויים צווחנים בעלי אובססיה להכאת ענפים. אבל במבט שני, מעמיק, מפוקח וללא דעות קדומות זה נראה בדיוק כמו במבט ראשון.
בכל זאת נעשה מאמץ להבין את ההיגיון מאחורי מה שאנחנו רואים ודרך זה אולי גם להבין קצת יותר על המסורת של העברת ידע לחימה בשיטות מסורתיות יפניות:
כלי הנשק ביקומרוג’יגן ריו הוא הנודאצ’י (nodachi, 野太刀) שהיא חרב ארוכה יותר מהקטאנה ולרוב ישרה. זוהי חרב של שדה קרב, לא של חיי יומיום, וחגרו אותה כאשר הלהב כלפי מטה.

ננסה לנתח את שלשת התרגילים המופיעים כאן:

חיתוך מול ענפים באומנות לחימה של סמוראים

סרטון ראשון (続け打ち tsuzukeuchi משהו כמו הכאה מתמשכת) – בשיטה זו שואפים לפתח יכולת חיתוך והריגה של אויב במכה אחת, ולכן התרגול המוזר של הכאה חוזרת ונשנית על צרור הענפים. האידאל הוא להכות כך כל בוקר 3000 פעם וכל ערב 8000 פעמים, בכדי לפתח מכה מכה. יש כאן גם אלמנט ברור של סגפנות – על ידי חזרה מרובה מאוד על פעולה פיזית קשה ומונוטונית לא רק הגוף אלא גם הרוח אמורה להתחשל ולקבל סגולות מיוחדות.

שליפה של חרב סמוראים ארוכה

סרטון שני (抜き nuki שליפה) – זה לא רק נראה מוזר יש לזה סיבה – בגלל שהחרב ארוכה וישרה, הגוף חייב לנטות הרבה קדימה ורגל שמאל חייבת ללכת הרבה לאחור כדי לאפשר שליפה חלקה, במיוחד כשלוקחים בחשבון את קומתם הנמוכה של היפנים לפני 300 שנה. בגלל שהלהב מופנה למטה בנדן, התנועה מלמטה כלפי מעלה מוציאה את הלהב כלפי מעלה ומדמה חיתוך או בלימה וחיתוך. הראש יורד ונקבר בין הכתפיים כהגנה מחיתוך של היריב. זה הרבה פחות מלוטש ואסתטי משליפות קטנה, אבל זה כנראה הכרחי עם חרב של מעל מטר.

מקל ארוך

סרטון שלישי (長棒 nagabo מקל ארוך) – כאן מתרגלים מול מקל ארוך המדמה או מקל ארוך או נשק ארוך עם להב – נגינאטה, יארי וכו’. התרגול כולל שליפה שהיא גם בלימה, והסתערות קדימה על היריב. המשמעות דיי ברורה, התחרעות על יריב עם נשק ארוך.

ישנו תרגול נוסף שנקרא 打廻り) uchimawari להכות מסביב) – בתרגיל זה תקועים באדמה בתפזורת מספר עמודי עץ, המתרגל רץ ביניהם, מכה בהם ומפיל אותם מסביבו. בסוף הוא פוגש אדם המחזיק מקל ארוך המדמה נשק ארוך (נגינאטה, נגמאקי, יארי) וצריך להכות ולהדוף אותו. זוהי אחת הדוגמאות היחידות בשיטות החרב היפניות של תרגול עבודה מול יריבים רבים. מה שמחזיר אותנו למהות של השיטה – לחימה בשדה קרב.

בנוגע לקיאיי
המוזר – אין לי מה לומר חוץ אולי מהמחשבה שזה מה שיוצא מהפה של מי שצריך לרוץ עם חרב שלופה לתוך יער של להבים וחרבות אויב.

לסיכום – השיטה הזו נראית למעשה כאוסף של תרגילים בסיסיים שנועדו להכשיר חיילים לשדה קרב, ולא לדו קרב עם טכניקות מתקדמות כמו ברוב השיטות האחרות. התרגילים נראים כחלק ממכלול שלם של תכנית אימונים של חייל פשוט לשדה הקרב. אם מסתכלים עליה מנקודת המבט הזו התרגילים מובנים ונראים הגיוניים. הם נועדו לפתח יכולת חיתוך חזקה ומהירה, גם תוך כדי ריצה. התרגול החוזר שלהם נועד לפתח רוח לחימה, ואגרסיביות, כמו שהיינו קוראים לזה היום.

מה שמעניין היא העובדה שאוסף של תרגילים כאלה הפך ביפן לשיטה מסורתית שעוברת מדור לדור תקופה ארוכה (ישנם סרטים מלפני מלחמת העולם השנייה בהם מתרגלים בדיור אותם תרגילים).

זה עלול להראות חסר טעם כשמספר תרגילים גסים, ללא ההקשר בו נוצרו, הופכים לשיטה שלמה, הנשארת כמו שהיא ללא שינויים. אבל ביפן זה חלק מהעניין, ניתן לראות בשיטות מסורתיות רבות שמירה קפדנית של טקסים ותרגילים גם לאחר שאיבדו את ההקשר המקורי שלהם. בחלק גדול מהשיטות, וגם כאן, שימור המסורת והפיכת התרגול למהות עצמה הם העקרונות המובילים. לתרגול גופני חוזר ונשנה יש גם משמעויות רוחניות רבות. הטכניקות מתורגלות בעיקר כדו (do 道) ולא כג’וטסו (jutsu 術). אפשר לבקר את המסורת הזו ולומר שאלה שיטות “מתות”, אבל בזכות המסורת היפנית הזו השתמרו אלפי טכניקות בנות מאות שנים, הגיעו לימינו ואנחנו יכולים ללמוד מהן.

ניתוח קרב רחוב

זהו סרטון דיי מפורסם ביוטיוב, שצולם בסקופיה בירת מקדוניה. נראים שני בחורים, אולי שיכורים, משועממים ברחוב. משניה 35 בערך זה מתחיל להיות מעניין. אפשר לראות שהבחור בשחור שעומד עם הפנים לזוג המתקרב אומר משהו לשני, שמפנה לשניה את המבט ואז מסתובב עם היד לתוך הפרצוף של הבחורה.

נקודות חשובות:
– התגובה של החבר / בעל מהירה ביותר, הוא מפתיע לגמרי את שני האחרים שכנראה לא ציפו לתגובה כזאת בכלל. שניהם נראים המומים למרות שהם יזמו את התקיפה.
– הבחור כנראה מתאגרף, שימו לב לידיים ששומרות פנים כל הזמן, לעבודת הרגליים, ולרצפים המהירים של האגרופים (כולם לפנים) ובמיוחד שימו לב לטרנינג המהמם שהוא לובש.
– שני היוזמים לא עשו כלום, רק שמו ידיים קדימה. הבחור עם השחור לבן, אחרי שחטף בהתחלה, מתקרב שוב אל המתאגרף רק בשביל לחטוף עוד פעם. גם כשהם מתקרבים אליו הם לא יודעים מה לעשות. או שהיו בהלם מוחלט מהתגובה שלו, או שהיו שיכורים מאוד, או שהם סתם אהבלים. (כנראה כל התשובות נכונות).
– המתאגרף לא מסתפק בלהרביץ לזה שנתן את המכה, הוא ממשיך ישר לבחור השני, לא לוקח סיכונים.
– המתאגרף הוא אדם עם חמלה רבה, בסוף, הבחור בשחור לבן שנתן את המכה היה על הרצפה והוא ממש עבר לידו במצב מפתה מאוד לבעיטת וולה לפנים, הוא התאפק. אני לא בטוח שאני הייתי מתאפק.

מסקנות:
א.גם במצב של הפתעה ותגובה לתקיפה, קליטה מהירה של המצב, מעבר מהיר מפסיביות לאקטיביות. נחישות ומקצועיות יכולים להכתיב את התוצאות.
ב.עדיף שזה יהיה מול כאלה שלא יודעים מה הם עושים.
ג.רצוי מאוד ללבוש טרנינג מהמם.
ד.כדאי מאוד להשיג חבר/ה מקדוני/ת בלונדיני/ת זה יוצר סיטואציות מעניינות.

ניתוח קרב – מצ’ידה נגד אוונס

ב-UFC האחרון (98) ליוטו מצ’ידה (Lyoto Machida) ניצח את ראשד אוונס (Rashad Evans) בקרב על תואר האליפות במשקל קל-כבד (כ-93 ק”ג), וזכה סוף סוף בתואר ובהכרה להם הוא ראוי. שניהם עלו לזירה ללא הפסדים קודמים.
מצ’ידה הוא חצי יפני חצי ברזילאי, אביו היפני הוא מורה לקראטה שוטוקאן שאימן אותו מגיל צעיר. מצ’ידה התאים את הקראטה ל-MMA וכמובן עשה את כל ההשלמות הנדרשות – יש לו חגורה שחורה ב-BJJ. בגלל הרקע שלו בקראטה, סגנון הלחימה שהוא מציג שונה מאוד ממה שאנו רגילים לראות בעולם ה – MMA.
קישור לקרב, סבלנות, זה אתר רוסי אז זה לוקח קצת זמן:

אפרט כאן מספר מאפיינים בולטים של סגנון העבודה של מצ’ידה שחלקם באו לידי ביטוי גם בקרב הזה:

1) שמירה על מרחק ושליטה בטווח – בעוד רוב הלוחמים מנסים בדרך כלל לחתור למגע כמה שיותר, בעמידה או בניסיון להוריד לקרקע, מצ’ידה שומר תמיד על מרחק מהיריב כשהוא מחוץ לטווח. באמצעות טאי סבאקי מדויק ומהיר הוא שולט לגמרי במרחק מהיריב. הוא בוחר מתי לצמצם טווח למגע ומתי להישאר בחוץ.

2) תזמון כניסה – מאחר והוא שולט בטווח הוא יכול לבחור מתי לתקוף. מצ’ידה תוקף כמעט תמיד ברגע שהיריב תוקף או נע קדימה, או מיד לאחר מכן. הרבה פעמים הוא הופך טאי סבאקי לאחור או לצד לתנועה מהירה קדימה. יש לו מהירות תגובה מדהימה והוא מנצל אותה גם לשמירת הטווח וגם לכניסה בתזמון הזה.

3) החלפת צדדים – לוחמים רבים ממעטים להחליף צדדים (ימין קדימה או שמאל קדימה), מצ’ידה מרבה להחליף צדדים במהלך הקרב מה שמאפשר לו לנוע בחופשיות ולתקוף בצורות מגוונות, ומקשה על היריב לצפות את תנועותיו.

4) לא מסתבך – בעמידה, אם הוא נכנס לטווח קרוב ויש החלפת מהלומות שלא מתפתחת כמו שהוא רוצה הוא מייד יוצא החוצה, מתרחק ומחזיר לעצמו את השליטה בטווח. בקרקע, גם אחרי טייק דאון שהוא יזם וגם אם הוא למעלה, אם הוא רואה שאין לו שליטה מלאה והיריב מתחיל להכניס אותו לגארד, לרוב הוא מייד יעמד ויתרחק ולא ייכנס לגארד של היריב ויסתבך על הקרקע בנסיונות לגראונד אנד פאונד כמו שעושים רבים אחרים.

5) עמידה (kamae) – עמידה יחסית רחבה שמאפשרת לו להיות סגור מאוד למול היריב. הוא מפנה רק את הצד אל היריב ולא את החזית כמו שמקובל בעמידת מתאגרף רגילה.

כל המאפיינים האלה, בנוסף כמובן לתכונות הפיזיות המיוחדות של מהירות ובעיקר מהירות תגובה גבוהות מאוד, גורמים לו להיות לוחם ייחודי ושונה וגם מוצלח מאוד.
הלוחמים מולו לא יודעים איך לאכול אותו, הם לא מצליחים לתקוף וליצור מגע, הוא מתעתע בהם והם נהיים מתוסכלים יותר ויותר, מה שגורם להם לעשות טעויות. אפשר לראות זאת בקרב מול אוונס, נראה כאילו יש פער עצום ברמות ביניהם.
סטטיסטית הוא הלוחם שקיבל הכי פחות מכות בתולדות ה-UFC, מצליח להגן מול הכי הרבה טייק דאונים, הוא לא הפסיד אפילו סיבוב אחד, וניצח בכל הקרבות שלו.
בגלל הסגנון הזה בחלק גדול מקרבות העבר שלו הוא ניצח בהכרעת שופטים, מה שהביא לכך שעד לא מזמן הקהל האמריקאי הבור והאינפנטילי (אם למישהו יש בעיה עם הקביעות האלה שיבוא לקרבות ביום ראשון וינסה להסביר את עצמו.. אני מחכה) לא אהד את מצ’ידה בטענה שהוא משעמם ופחדן. לכן גם לא קיבל הרבה זמן הזדמנות לקרב על התואר. לאחר שאת שני הקרבות האחרונים ניצח בנוקאאוטים מרשימים ולקח את התואר, הוא זוכה להכרה והערכה.
אני חושב שזה נחמד מאוד לראות סגנון כל כך שונה מהמשולש הידוע מואי טאי/אגרוף – האבקות – BJJ שנחשב כצורה הנכונה היחידה להתאמן ל-MMA. התחום הזה ממשיך להתקדם ולהתפתח בקצב מסחרר כל הזמן, ועכשיו לכיוון חדש ומרענן ביותר. אני חושב שלנו ב אקבן מסיבות מובנות, רבות קל יותר להעריך את הסגנון הזה. אני מקווה שנראה עוד לוחמים שוברי מוסכמות ומעניינים במסורת המפוארת של Sakuraba.