החזרת חובות – כלכלה של קהילת ידע

חוב למורה

אני מקפיד שתלמיד ישלם שכר לימוד בזמן. תלמיד לא אמור להיות חייב כסף למורה שלו, תשלום שכר לימוד הופך את המערכת של מורה-תלמיד לפשוטה יותר, אני ממלא את החובות שלי לתלמיד והתלמיד ממלא את החובות שלו: נוכחות ותשלום.

לפני כחודשיים הגיע לדוג׳ו תל אביב תלמיד שלא ראיתי שנים ואמר שהוא רוצה לשלם לי חוב ישן. הוא כבר מבוגר, ועברו הרבה שנים מאז שהוא התאמן. בשיחה עם אימא שלו הוא הבין כשהוא היה ילד הם שילמו רק תשלום קטן מאוד, סימלי, בגלל שלמשפחה שלו לא היה כסף. תשלום סימלי של תלמיד שאין לו כסף הוא גם כן תשלום! ולכן קיבלתי תשלום בציורי ילדים וגם בפרחים מאלו שידם לא הייתה משגת. זה בסדר, תשלום סימלי הוא תשלום לכל דבר ותלמיד ששילם אותו אינו חייב לי אחר כך מאום.

הסיבה לכלכלה הזו באקבן קשורה לחופש הפנימי שאני רוצה. אם אחרי שתלמיד עזב את הדוג׳ו המורה חושב שהתלמיד חייב לו זו צרה מאוד גדולה למורה, מלכודת של סבל.

מערכת יחסים צריכה לאפשר נשימה ונשיפה. אם אי אפשר לשחרר אז אי אפשר להכניס אויר חדש. אני משתדל לשחרר, ומצליח, אני אוהב לנשום, זה אחד מסודות ההישרדות שאני מלמד, כך אני מגיע לדוג׳ו בשימחה.

חוב לקהילה

אקבן זה לא אני, זה לא יוסי המורה, אקבן זו קהילה יקרה ונדירה של בני אדם, במובן הטוב של המילה, בני אדם שמתאמנים יחד כבר הרבה שנים. החוב מולי, מול המורה, מסתכם בתשלום ונוכחות, החוב לקהילה אינו כזה פשוט והוא גדול מאוד.

חוב לקהילה אינו חוב כספי, הקהילה לא הלוותה לנו כסף, הקהילה נתנה לנו השראה, עזרה לנו להתמיד ברגעים קשים, עטפה במשמעות את הטכניקות שאנו מתרגלים. החזר חוב כזה חייב להיות בהתאם. תשלום חוב לקהילה הוא מלאכה מורכבת של אנשים יציבים רגשית וחזקים מאוד.

לדוגמה, פרויקט התיעוד, אנציקלופדיית אומנויות הלחימה, הוא החזרת חוב לקהילה שבה גדלתי אני, בוג׳ינקאן. וזו החזרת חוב שמיעוטה כספי – עולה כסף לתחזק את מאגר הטכניקות של בוג׳ינקאן – ורובה מלאכה, שעות עבודה שהושקעו בתיעוד ויצירת משמעות של הסילבוס של הקהילה בה גדלתי.

כדי להחזיר חוב השראה לקהילה יש צורך בנוכחות, כמו גינון, כמו הוראה, כמו גידול ילדים, החזרת חוב היא פרקטיקה שמחייבת נוכחות. החזרת חוב שקיבלנו באופן ישיר צריכה להיות ישירה גם כן.
החזרת חוב כזה היא אקסטרה, היא מאפשרת לנו לצמוח כבני אדם חזקים ולשנות תפקיד – מילד להורה.

דוגמאות:
וותיק שמלמד מחזיר חוב עצום לקהילה. הוא ממשיך את קו הידע ותורם לו זוית ראיה ופרשנות ייחודית.

וותיק הממשיך להגיע ומתאמן למרות שהוא מבוגר, ופצוע – מחזיר חוב כי הוא נותן לכולנו קנה מידה והשראה להמשיך להתאמן.

וותיק המשתמש בידע שלמד באקבן כדי לבנות עסק ומסביר כיצד – מחזיר חוב לקהילת הידע כי הוא פותח לנו אופקים, כיצד אפשר להשתמש בידע הלחימה גם בתחומים אחרים לגמרי.

וותיק המבין כיצד להיות ימאי, יודע לגלוש, להפליג, מבין את הרוחות והים ויודע כיצד להביא את המומחיות שלו לאקבן, מחזיר חוב לקהילה, הוא מגדיל את מאגר הידע שלנו ומעשיר את כולנו.

כל החזרת חוב כזו הופכת את כולנו לבעלי חוב לנותן. ומאחר ואנחנו יחד כבר עשרות שנים, כולנו חייבים לוותיקים כאלו הרבה מאוד, גם אני.

לא לכל אחד יש את המזל ואת הכוחות להחזיר חוב לקהילה, אני חושב שזה בסדר גמור, כאמור, בשלב הזה אף אחד לא חייב לי כלום. אבל כשוותיק מחזיר חוב לקהילה, דבר שקורה המון, זו הפתעה מצויינת, זה נפלא. צברתי חוב גדול לאקבן ואני אוהב זאת מאוד.

הטלה של נינג׳יטסו - קאטה גורומה - אקבן אומנויות לחימה

שני אימונים חשובים

שיעור זול
אני זוכר אימון 24 על הר איתן, הייתה סופת ברקים כל הלילה שהאירה את השמיים ממערב, מעל מישור החוף. השילוב של הזיעה, החול והקנבס של בגד האימון הוריד לי את העור כמו נייר שיוף. בלילה אחר, בשנות השמונים, רצנו בירידה בגשם, מכיוון הר הרצל אל יער ירושלים ואחר כך עלינו בחזרה כשאני סופר אלף קאטות. אני זוכר גם את מבנה הונבו דוג׳ו הישן, ברחוב מכבי בתל אביב, עוד לפני התחממות כדור הארץ היה כל כך חם שפעם מדדנו שם 46 מעלות ומאה אחוז לחות. המזרון הירוק היה חלק מזיעה.

עברו הרבה שנים. אני נזכר באימונים האלו בעיקר עם מי שהיה שם. עם אחרים אני לא נכנס לפרטים. יש סיכוי שמי שלא היה שם יתן לי מבט מהיר, כזה שבו מסתכלים על מגזימן.

מה אפשר ללמוד מהאימונים האלו, מההתכנסויות, מהמרתונים עם תיקי הגב? אפשר ללמוד קשיחות ואני מעריך את זה מפני שבשביל אקבן קשיחות זה ערך. אבל אחרי עשרות שנים של הוראה אני חושב שדבר נוסף שלמדתי זה שאם יש מזל לא חייבים שכל.

מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל. בטח טוב שיש מזל וגם מספיק עוצמה כדי לבצע אימון שחורג מהגבולות של מה שאנו חושבים על עצמנו, ככה מגיעים למקומות רחוקים.

אני מתכוון לשיגרה, לא לאימון של פעם בתקופה. אם שיגרת האימונים היא שיגרה של יציאה מהגבולות מקבלים בראש מאוד חזק, חוטפים חזק. צוות לוחם שמתכונן על הקצה, ומנסה להיות תמיד מוכן גופנית על הקשקש, מסתכן לאורך זמן באיבוד מוכנות טוטאלי בגלל פציעות – צריך איזון. מקצוען אינו יכול להרשות לעצמו להיות אידיוט, אומר שוב, מקצוען לא יכול לבנות את המקצועיות שלו על מזל ובוודאי שלא על אשליה של חוסן ניצחי. הוא חייב לבנות את היכולות שלו באופן שיאפשר אימונים כל החיים. קודם סרגל מאמצים ואחר כך רגישות.

כוח רצון מלוטש זה מכשול אדיר שמסוגל דווקא אחרי שכובשים אותו להפיל מתאמנים מגובה רב, במיוחד גיבורים חזקים כאלה. בזמן שמתאמן רוכש בעמל רב כוח רצון, אחרי שהוא מפתח את מה שאני קורא לו ״בעל הבית״, יש סכנה שהמתאמן יתחיל להתייחס אל הגוף שלו כמו דיקטטור ולא כמו שליט נאור. אם זה קורה, כוח הרצון הופך לכלי נשק המופנה לא נגד אויבים, אלא נגד הגוף עצמו. אימונים כאלה הם עינויים, אבל בהסכמה, התעללות שבאה להוכיח משהו למתאמן. סבל וולנטרי שחוזר על עצמו יכול להיות הפרעה להתפתחות רוחנית, צריך לשים לזה גבול.

להיות פאקיר זו דרך, ואני לא מזלזל בה. בעזרת התכחשות וכאב מנצל החניך את החוליה החלשה של הטיפוס האנושי שלו, את הגוף, ובונה ככה סוג של בעל בית. אבל איזה מבנה אפשר לבנות על כאב והתכחשות? אולי בסוף זה יוצא טוב לחלק מהחניכים במסלול הזה. אני לא יודע. אני לא שם.

לכמה טיפוסים, כמוני למשל, טוב ללכת בדרך הזו לזמן מוגבל בלבד ולא יותר. מה שאימונים קיצוניים עלולים לחולל זה לא משל בשבילי, אלו נתונים יבשים. אימנתי אלפי תלמידים. מי שהולך בדרך הזו הרבה זמן מסיים עם נכות. יש סיכוי שהנכות הזו לא תהיה רק גופנית.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לא מחמיאות של אימונים, אבל שתי דוגמאות לשליטה.

לפני כשנתיים בהונבו דוג׳ו, מיד עם התחלת האימון, שברתי את היד. הרגשתי שהיא נשברה. כאב לי וברגע הראשון חשבתי שאני הולך להתעלף. אז עשיתי B5 של דטאנט, הלכתי הצידה להסתכל ולנסות להזיז וראיתי שאולי היד מתנפחת קצת, אבל אני יכול לעשות תרגילים אחרים. ליתר ביטחון אמרתי לשמוליק שישים עלי עין כי שברתי את היד ואם אני מתעלף וכולי, שידע מה קורה איתי. העברתי את האימון בלי להגיד כלום לאף אחד ונסעתי לאיכילוב לחכות בתור. כמו שחשבתי, שבר. גיבסו לי אותו וחזרתי הבייתה לאכול פסטה.

אחרי שבועיים, בלי צילום ביקורת, ניסרתי בעצמי את הגבס כי הוא הפריע לי בסטים של המתח בבוקר. כמו שקונפוציוס היה בטח אומר: עיקש קצת מתחרז עם טיפש. מאז כל שינוי מזג אויר מזכיר לי את החרוז הזה ואת השבר. אז זה אימון שנשאר ממנו סיפור של כוח רצון, סיפור של חוסר מקצועיות ומזל. שילמתי מחיר, אבל לא גבוה בסטנדרטים שלי.

מהאימון השני לא יצא סיפור ליד המדורה, מהאימון השני יצא אימון חוזר למחרת, היום אני מבין שאימון חוזר עדיף על סיפור חוזר.

לפני יומיים נכנסתי למים לאימון היומי, אחרי שתי בריכות התחילה לכאוב לי הכתף, אז שיניתי קצת סגנון, שחיתי אחת גב, הורדתי כפות, לא עזר, כאבה לי הכתף. יצאתי אחרי פחות מרבע שעה. הפסקתי למרות שיש לי מספיק כוח רצון להרוס לעצמי לגמרי את הכתף באימון אחד. הפסקתי כדי להתאמן למחרת, ובדיוק, למחרת שחיתי לאט וטוב, אז זה אימון שאני גאה בו לא פחות מאימון ״24״.

מדוע חשוב לצלם וידאו באומנויות לחימה

יש לפחות שלושה יתרונות בוידאו:

1. זו דרך ללמד, אפילו אם מעט אנשים רואים. נכון זו לא הדרך אידאלית, אבל, אני למדתי דברים מסרטונים ומסיק מכאן שגם אחרים יכולים. צלמו וידאו והפיצו כדי לתת מהידע שרכשתם.

2. הפצה של וידאו מצריכה אומץ. זה ההבדל בין לכתוב שיר למגירה ובין להראות את השיר למישהי. במקרה שאנחנו מראים, נצטרך לחיות עם המציאות החדשה ועם האפשרות שמה שיצרנו הוא: א. גרוע, ב. לא מובן ג. מובן ומצוין, אבל לא מתאים לקורא. הפתרון לפחד, כידוע, זו פעולה! – יש לצלם ולהעלות. כל העולם כולו גשר צר מאוד.

3. צילום וידאו, והתבוננות ביקורתית בו, זו דרך מכאיבה אבל מצוינת לשיפור טכניקה – גם טכניקה של ביצוע וגם טכניקה של הסבר מילולי. המנוע מאחורי השיפור הטכני שלי הם הסרטים שאני מעלה. צריך לצלם ולהפיץ כדי לקבל משוב פנימי וחיצוני ולהשתפר.

עשרים דקות של שו״ת נוספו – מדוע?

עד השנה, ביצעו המתאמנים באקבן קרבות לאורך כל האימון בחודש אוגוסט – קוראים לזה בליץ. השנה הוספתי עשרים דקות של קאטה קאוטית בתחילת זמן הקרבות, כל זאת כדי להכנס למצב של ׳קשיבות לא מודעת׳ בזמן הקרב.

כרגיל מצולמים כל הקרבות בהילוך איטי ונשלחים לכל מתאמן בנפרד כדי לבצע תחקיר מול המדריך. השנה רואים תוצאות של שלושת חודשי ההכנה, אבל תמיד יש מה לשפר.

וידאו של ניתוח קרב – בליץ 2017

סיכום סמינרים ביוון – דצמבר 2016

אולי אלו הפנים של הזקנים ברחוב היפוקראטוס באתונה, הסבתות שעולות לאט מהשוק עם סלי ירקות; אולי אלו חנויות הספרים, עשרות חנויות בנושאים שונים, ואף לא אחת עם מבצע ׳שלוש במאה׳; אולי אלו הריחות של הבישול הביתי בצהרים – קפטדקיה ופסטיציו.

לאתונה הפעם הגעתי עם חיזוק, גבי פרישלנדר. גבי הוא המורה הראשי של ניראדין, שודאן של דורון נבון ונידאן של אקבן שהגיע כדי לעזור לי לבחון לדרגה בכירה את וסיליס פנאגיוטו ואריס פיטאס.

גבי ואני חברים יותר מארבעים שנה. היום אנחנו קצת זקנים, אבל פעם שיחקנו מחבואים באותה שכונה, הלכנו מכות באותו בית ספר יסודי, שמענו מוזיקה באותן מסיבות תיכון, למדנו אצל אותו מורה נפלא בדוג׳ו הישן בקריית שאול. זה פשוט – יש לי את אותו שעון סייקו, אותן נעליים שאני תמיד מתקן, אותו ג׳ינס דהוי, אותם חברים, אותו אימון בוקר.

כוח רצון, אומץ ונחישות אפשר לפגוש בכל דוג׳ו. בסדנת דטאנט ביוון ראינו עוד תכונה – רוחניות. דווקא ביוון שאכלה אותה במפגש מול כוחות הכלכלה החיצוניים נפתח, אצל אנשים מסויימים, נתיב יפה לפנימיות.

אני אוהב את שילוב של עבודה ורוחניות, ואוהב עוד יותר את אנשי אקבן ביוון, בזכות הכנסת האורחים, העומק האינטלקטואלי ועל כך שלמרות שחסר כסף בחוץ יש להם הרבה זהב של אלכימאים בפנים.

לקראת השנה החדשה אני רוצה להמשיך לזכור גם דברים ישנים, לתת כבוד לתרבויות של אלפי שנים, לשפות עתיקות ולטכניקות של פעם.

לשנה החדשה שולח לכל החברים: תנשמו עמוק, תודה רבה.
deep bow

מה בין נשימה לנשימה

מאת דני הרשקוביץ – ממייסדי דטאנט
מפגש 1
אי שם, לפני כמה שנים טובות, בשעת בוקר מוקדמת. הכוח השני מודיע לנו בקשר שהוא ממוקם. אני מרגיש איך אני נדרך, הגוף מגיב, הנשימה, המבט מתחדד. הפקודות אומרות להביא אותו חי. “תן גז”, אני משחרר לנהג מילואימניק, נהג בחסד עליון. הוא טס ועוצר. פורקים, ברקע שני צרורות. אוטומטית יורדים במקום. אני מוודא שגם הצעירים יורדים (תמיד בפעם הראשונה הם בשוק..). האדרנלין שוטף את כולי. מאזין… זה 9 מ”מ לא שלנו, אני חושב לעצמי, ומיד שומע 3 מטחים, 5.56 זה שלנו… סורק את השטח, זריז ומאובטח. יודע, תיכף יהיה כאן בלגן, מפחיד אבל מוכר – יש תרגולת שהגוף שלי עשה הרבה פעמים.

הוא נלחם כמו חיה נרדפת, נלחמנו חזרה. הוא נפצע אנושות, הבאנו אותו חי לבי”ח אבל הוא לא החזיק מעמד. החיילים חזרו בשלום, התרגול עבד, האימונים הוכיחו את עצמם, שוב.
באותו זמן לא חשבתי על זה יותר מדי. שבועיים אחרי הייתה עבודה נוספת. ושוב, הגוף מתורגל, יש תרגולת, היא עובדת. אני יודע, ״תרגל 1000 פעם, במציאות זה יהיה שונה אבל מוכר״. אני יודע.

עוברות שנים. לפני מספר שבועות, בעבודה אחרת לגמרי, במשרד, אני מוצא את עצמי בפגישת עבודה. בוקרו של אותו יום מתחיל נפלא, ערב קודם עם הילדים, בבוקר ריצה, בקיצור, מצב רוח מצוין.
ובפגישה, הפתעה. קולגה מאגף אחר מתחיל לעוות את המציאות ואפילו לשקר, הכל כדי לנכס פרויקט משותף אליו ולממש אינטרסים של האגף שלו. הדם עולה לי לראש, כולנו באירגון אחד, לא? לא חבל על הביזבוז? של הכסף, של הזמן ומה בדבר הסיכון הפוטנציאלי? השטויות האלו מתנגשות עם בטיחות מקום העבודה ויכולות לעלות בחיים.

אני מרגיש איך אני נדרך בישיבה, הגוף נע קדימה, הראש נוטה לפנים, המבט ננעל על בר הפלוגתה, העינים מתכווצות. אני מנסה לדבר בהיגיון, להיות ענייני, למרות שגופי משדר תוקפנות. זה לא עוזר לסיטואציה, רק לשליטה שלי. זה לא עוזר כי הוא ממשיך. בשלב מסוים אני מרגיש שאני לפני איבוד שליטה. אני מבין שכבר עברתי למחשבות אלימות של ממש.

אני תופס שלמרות, אולי בגלל, כל מה שעברתי בחיי, טמבל-שקרן מצליח להדליק אותי, כמו פעם. אני נזכר בתרגולת שאני מלמד: BRAKE ,BREATH, CHANGE, CONTROL. אני מתרכז בגילגול העט שלי, עוד נשימה, לאט מגיע שינוי גופני. אני נשען לאחור ופותח את הגוף, עוד נשימה, זה עובד.
לא רגוע – איך אפשר? זה ממשיך – אבל כבר לא באטרף. לא מנצח, אבל גם לא מפסיד. הכי חשוב, שולט, לא מתפרץ. מסוגל לשמוע ולהחליט. אני מחליט, משיג דחייה כדי להתארגן ולבוא מוכן יותר.
וכמה ימים אחר כך, בבוקר, רץ ריצת שטח עם הכלבה שלי. היא בקלות ואני קצת פחות, אבל נושם, BRAKE ,BREATH, CHANGE, למרות כל מה שעברתי בחיי, משהו כן משתנה אצלי. רוח קלה מצוינת.
wolf howl
CC BY-ND 2.0 image by https://www.flickr.com/photos/tambako/

טיפוס צוקים, לחימה וההשפעה המיטיבה של הזמן

אסי ואני ישבנו השבוע בגן עדן ושוחחנו על לחימה וצוקים. אסי מדריך את קבוצת אקבן לטיפוס, גלישה וחילוץ, אז בשביל אסי זו המציאות עכשיו, בשבילי זה חלק מהילדות. הייתי מטפס עם המועדון האלפיני הישראלי כשהגיע טרי טיילור, ישר מווילס הרחוקה, והעביר קורס טיפוס סלעים. היינו ארבעה בקורס שהיה בנחל עמוד. לא היה לי הרבה כסף וחסכתי, ישנתי בחוץ בנחל עמוד כמה ימים. בסוף הייתי שמח אבל עם ריח של עשן. באוטובוס התוצאה הייתה לשבת לבד רוב הנסיעה. לוקסוס.

במפגשים של המועדון האלפיני בנחל מערות, היו במקרה הטוב כמה עשרות מטפסים. אחרי כמה שנים הייתי יכול לטפס על קירות שדורגו אז כ HVS. איך הייתה שבת כזו? מוקדם בבוקר הייתי לוקח טרמפ עם אורן, מישהו שטיפס באלפים וקצת בהימליה ושומע אותו מספר, ביובש רב, סיפורי שלג וקרח שניכנסו בחלומות שלי.

כשמגיעים לקיר, מוצאים נתיב, פורשים ציוד, מאבטחים, מטפסים, מאבטחים, מטפסים. ככה, בסוף היתה יוצאת לי איזו שעה נטו של טיפוס אבל עם הרבה ריח של זעתר. אני אוהב זעתר.

אני חושב על הזמנים ההם ומחייך, אבל כשדיברתי עם אסי גרדתי קצת את הראש, שנינו בעצם. העניין הוא כזה. היום כל ילד שמטפס על קיר טיפוס, על פלסטיק, כל ילד, מגיע לרמה הטכנית שאליה הגעתי בכמה שנים תוך מספר שבועות. ילד בקיר טיפוס מתאמן נטו ביום אחד יותר ממה שאני טיפסתי בחודש. אני חושב שהדרגה שאליה הגעתי לא קיימת עכשיו מחמת זה שהיא נמוכה.

זה לא אני. לא רק אני. הגיבורים שלי, אלו שלמדתי את המסלולים שלהם, ריינהולד מסנר, איבון צ׳ואינרד, רויאל רובינס, טום פרוסט, ג׳ו בראון, בונאטי, קבעו הישגים מסמרי שיער. היה להם קשה בגלל רמת הציוד והאבטחה הנמוכים ובגלל שכל דבר היה פריצת דרך. העניין הוא כזה: סנוטפ קורנר, מסלול שהיה הישג נפלא של מטפס יחיד בדורו, ג׳ו בראון, הוא היום מסלול שעומדים בשבילו בתור השכם בבוקר יום א׳, עשרות מטפסים.

El Capitan

זו לא נוסטלגיה שלי לאקסקלוסיביות (טוב, אולי קצת) אלא עובדה מדהימה שעליה הסכמנו אסי ואני: הרמה עולה. הרבה יותר אנשים מטפסים, הרבה יותר אנשים מבצעים טכניקות טוב יותר. הרמה הטכנית משתפרת כל הזמן. זו תוצאה של הזמן הפנוי שיש לאדם בעולם המערבי, ושל חלוקת המידע, שני תהליכים שמשפיעים על כל סוגי הספורט ובאומנויות לחימה בפרט – תקשורת ומתודה טובות יותר.

כשעליתי על אחת הנקודות העיוורות של הנינג׳יטסו והתחלתי לתרגל האבקות וקרקע היו בארץ קומץ מדריכים שידעו משהו, אולי הידען שבהם היה איתי גיל שאיתו היה לי המזל להתאמן. אני לא ידעתי כלום בקרקע והשלמתי ידע מקלסר ענק ומעט סרטי וידאו שקניתי בקלטות. אחר כך הצלחנו להביא מומחים אמיתיים מברזיל והוותיקים דאז באקבן כבר המריאו למחוזות של מומחיות טכנית גבוהה בג׳יאו ג׳יטסו ברזילאי. היום (11.4.2014) יש בתל אביב כשלושים קבוצות העוסקות בנושא. בקבוצה טובה יכול נער להגיע לרמה שאליה הגעתי לאחר כשלוש שנים תוך מספר חודשים.

אינטגרציה של טכניקות לחימה שפעם היתה אקסקלוסיבית אצל אקבן ובבית מדרשו של דורון נבון, היא היום סטנדרטית ביותר ממאה וארבעים קבוצות בישראל של אומנות לחימה משולבת, מה ניקרא ממה (MMA).

הסיבות לבום הטכני הן רבות וטובות – קוד פתוח, זמן פנוי ומערכות תחרותיות המאפשרות תחקור יעילות ושיפור תהליכי. אין כאן שד, אולי ההיפך, אבל מה שזה לא יהיה כבר יצא מהבקבוק, יצא ולא יחזור. התלמידים שלי יבצעו טכנית טוב יותר ממני בגילם.

טיפוס הרים, אומנות לחימה, אתלטיקה, בכל התחומים בעצם, טכניקה שפעם הייתה נחלת יחידים היא היום נחלת רבים. רוג׳ר בניסטר רץ פחות מארבע דקות למייל, הישג שעד אז היה לא יאומן. כבר באותה שנה כבר עשו זאת עוד כמה. היום כמעט כל אצן עילית המסיים קולג׳ בארה״ב יכול לרוץ מייל בפחות מארבע דקות.

אבל.

״אבל״ בעברית היא מילה מדהימה. היא סותרת בעדינות ובנימוס את כל מה שלפניה או אחריה. אקדים ואומר שאיני מאלה שחושבים שפעם היה יותר טוב. ההיפך, פעם היה הרבה יותר גרוע מרוב הבחינות. מבחינה מוסרית, אתית, בריאותית וכמובן מבחינת טיפוס צוקים. אז זה משהו קטן, דק, קשה להבחנה, שאבד.

אני רוצה לשרטט קו דק מסביב למשהו הזה שנקנה בזמן, ובזמן בלבד. מבין תלמידי האהובים יש לי אחד, שמתאמן עכשיו, שההישגים הטכניים שלו, גבוהים בהרבה משלי. אבל יש משהו שהוא צריך, כי המחלה שלו גורמת לו להיות קצת סתום. הוא לא באמת חולה, חו”ח, הוא פשוט צעיר, צעירות זו מחלה שהזמן מרפא לאט לאט. בזמן שחולים בצעירות חשוב שתהיה תקווה לריפוי וכמה דוגמאות לכאלו שהתרפאו. הנה, אני בשלבי ריפוי.

בלי נוסטלגיה, טרי טיילור, המורה שלי לטיפוס, ריינהולד מסנר, רויאל רובינס, דורון, כולם, כולם היו תחרותיים. תחרות מול עצמם, מול העולם, מול המוות, מול מטפסים אחרים, תחרות הייתה גם אז. ובאומנויות לחימה? אותו דבר. אני חושב שזה גם אחד המאפיינים של השנים הראשונות של אקבן.

אבל.

הזמן משאיר משקע דק, כשזה לוקח זמן זה טוב. זה נרגע קצת. והקשב הזה זו איכות חיים. נינוחות מאפשרת להרגיש קצת יותר. נינוחות כזו זה עניין של מזל, עניין של אנשים מסויימים, ובעיקר עניין של זמן. פרקטיקה שמצליחה להתקיים לאורך זמן עוברת שינוי שעליו איני יכול להרחיב את הדיבור כי אין לי עדיין מילים בשבילו.

kintsugi

פגיעות ראש בספורט – האם אומנויות לחימה משולבות, אגרוף תאילנדי וטאקוונדו פוגעים בחשיבה בטווח הארוך?

מאת יוסי שריף

אם אתם – הקוראים והקוראות – עוסקים בספורט לחימה במגע מלא, כגון לחימה משולבת, אגרוף תאילנדי, איגרוף או טהקוונדו או שאחד מילדיכם עוסק בו, אתם חייבים לעצמכם לקרוא לפחות את תקציר המנהלים שלפני המאמר. כמו כן, בסוף המאמר ישנו נספח ביבליוגרפיה של מחקרים עכשוויים המתעדכן תדיר (יולי 2017).

פגיעות ראש יכולות להיות חמורות וברורות או סמויות מהעין ומצטברות.

הורדת הסיכון לפגיעות ראש – תקציר חשוב ביותר

  1. לפגיעות ראש – בין אם הן פגיעות חזקות של פעם בתקופה או פגיעות חלשות חוזרות – לפגיעות מכל הסוגים, יש אפקט מצטבר.

  2. באימון לחימה יש למצוא את שיווי המשקל בין אימון יעיל ובין הפחתה של פגיעות הראש.

  3. בספורט לחימה (אומנויות לחימה תחרותיות) שבו נקבע המנצח גם על ידי הסבת נזק מוחי זמני (זעזוע מוח = נוק אאוט) יש סיכון מיידי וגם סיכון ארוך טווח שהמתאמנים והוריהם צריכים להבין היטב ולקבל על עצמם.
  4. איגרוף קלאסי, MMA, איגרוף תאילנדי, טאיקוונדו, כדורגל, רוגבי, נינג׳יטסו, פנקרטיון, פוטבול – זו רשימה חלקית של סוגי פעילות בהן סופגת הגולגולת מכות חוזרות.
  5. כפפות מרופדות היטב עדיפות על כפפות שאינן מרופדות, כפפות אגרוף סגורות עדיפות על כפפות MMA פתוחות גם בגלל הפחתת זעזועים לראש בזמן מכה וגם בגלל שאצבעות יכולות לפגוע בעיני היריב, או להשבר. כפפות MMA אינן מתאימות אפילו לאימון שק או פוקוסים בגלל שאינן מגינות טוב על עצמות כף היד המכה.
  6. מגיני ראש באומנויות לחימה צריכים להשקל על סמך הסילבוס הטכני. באומנויות לחימה שבהן יש גם התגוששות (מגע קרוב והאבקות) יש להמנע ממגיני ראש בגלל הסיכון הגדול לפגיעות צוואר. מגיני ראש אינם מגינים היטב מפני פגיעות בסנטר ותאוצה זוויתית ונזק טראומטי הנובע ממכות לסנטר.
  7. תרגילים קבועים לחיזוק שרירי צוואר הקדמיים תורמים להפחתת זעזועים של הגולגולת והמבנים שבתוכה בזמן מכה.
  8. יש להמנע מלעמת תלמידים בעלי משקלים שונים בהרבה או בעלי כוח מכה שונה בהרבה בקרבות הכוללים נסיונות לנזק מוחי (נוק אאוט) כאמצעי נצחון.
  9. יש לזהות תלמידים עם נטיה לפגיעות ראש, כאלו שנפגעו בעבר, כאלו שיש במשפחתם חולים במחלות עצבים ניווניות, ולקבוע להם פרוטוקול אימונים שאינו כולל מכות בינוניות ומעלה לראש.
  10. תלמיד שנפגע בראשו, בין אם נגרם אובדן הכרה ואפילו אם המכה לא גרמה לאובדן הכרה אבל הייתה מספיקה כדי לעצור את הקרב, תלמיד כזה לא יבצע קרבות עם מכות לראש במשך שלושה חודשים.
  11. תלמיד שנפגע בראשו ונגרם לו אבדן הכרה, יופנה מיד, ללא דיחוי, לחדר מיון עם סיפור הפגיעה כדי שרופא מיומן יוכל לאבחן את הנזק ובמידת הצורך יאשפז אותו להשגחה של יממה כדי לעקוב אחר התפתחות הסימנים.

הורים שילדיהם עוסקים בספורט לחימה עם מכות או בעיטות לראש חייבים לדעת שבנוסף לסיכון של פגיעה טראומטית, יש סיכון לפגיעה כרונית שתוצאותיה יתגלו בעוד שנים. למרות היכולת של המוח הצעיר להתאושש מפגיעות, הרי שעדיין איננו יודעים בוודאות מהם הגורמים המעמידים צעירים מסוימים בקבוצת סיכון גבוהה יותר. חשוב לדעת: גם טאקוונדו, אומנות לחימה אולימפית נפלאה, היא ענף שבו קיים חשש לפגיעות ראש. עצמתה של בעיטה, גם בשילוב קסדה, מספיקה כדי לגרום לזעזוע מוח חמור. בבעיטה לראש, גם עם קסדה, מתפתחות תאוצות זוויתיות גבוהות בהרבה מאשר באגרוף (19) (21).

בכל ספורט לחימה שאחת הדרכים העיקריות לניצחון בו היא על ידי גרימת נזק מוחי – או במילים אחרות, על ידי נוק אאוט (7) – חייבים ליידע את התלמידים באשר לסכנה המצטברת של הספורט, בנוסף לסכנות הטראומטיות של פציעה יחידה.
מתאמנים מבוגרים באומנויות לחימה משולבות – אגרוף תאילנדי, טאקוונדו ואגרוף קלאסי – חייבים לדעת שהם עוסקים בספורט העלול לגרום לנזק מוחי (7), גם טראומטי וגם מצטבר. כדי לצמצם מעט את הסיכון, חייבים להשתמש בכפפות מתאימות, במגיני שיניים המפחיתים חלק מהפגיעות ובכובעי מגן. החשוב מכל אמצעי הזהירות הוא צמצום אימוני הקרב שבהם חוטפים מכות לראש.
אדגיש זאת שוב – כדי למנוע נזק מוחי ארוך טווח בספורט לחימה ובאומנויות לחימה, חייבים לצמצם למינימום את אימוני הלחימה שבהם חוטפים מכות או בעיטות לראש. מינימום.

תאונות קשות בספורט

כמה ימים אחרי שצ’ד סטובר, נער בן 17, מת לאחר פגיעת ראש במשחק פוטבול בין בתי ספר (1), הגיע אחד מתלמידי בקבוצות הבוגרים לאימון הנינג’יטסו הרגיל באקבן. הוא הגיע עם כפפות אופנתיות של אומנות לחימה משולבת. יש כמה יצרנים של כפפות כאלו, אבל כמו כפפות איגרוף סגורות, כפפות ה MMA האופנתיות נבדלות אחת מהשניה בכמות הריפוד. כמות הריפוד נמדדת באונקיות (יחידת משקל) אבל השונות בין יצרנים וחומרי מילוי גורמת לכך שבאותה יחידת משקל, 14 אונקיות למשל, ישנם ריפודים טובים יותר וישנם ריפודים קשים, שאינם סופגים זעזועים. אותו תלמיד הראה לי כפפות אופנתיות של חברה ידועה שהיו גם קלות וגם בעלות ריפוד מינימלי. כפפות כאלו הן מסוכנות, ועל כך בהמשך. לא הכבדתי את יומו של התלמיד עם הפרטים של המשחק שהתרחש בנובמבר 2013, משחק בין נבחרות התיכונים קרדינלס וסייקרד הרט, לא סיפרתי לו על הפינוי של צ’ד סטובר במסוק ולא על הפנייה הנרגשת של אמו של צ’ד. לא סיפרתי מפני שאני לא חושב שלצעירים לאחר צבא יש נכונות לשמוע שיש להם פוטנציאל פגיעה. פגיעת הראש של צ’ד סטובר נבעה מהמשקלים והמהירויות של פוטבול אמריקאי, ומתאמנים שלומדים אצלי, שאינם מתאמנים בפוטבול, לא חושבים שקצת מכות לראש הן בעיה. למרבה מזלם, אני חושב שמכות לראש עלולות להיות בעיה רצינית, ובסוף המאמר אפרט מספר דרכים כדי למזער, כי אי אפשר למנוע לחלוטין, למזער את הנזקים של שני סוגי הפגיעה – הטראומטית והמצטברת. השתדלתי לספר עובדות קליניות בשפה ברורה ורק בסוף המאמר, ברשימה מסודרת, יש הפניות לקריאה נוספת, מעמיקה יותר, של הספרות הענפה העוסקת בפגיעות ראש.

 נזק מיידי מול נזק מצטבר בפגיעות ראש

האסטרטגיה של מוחמד עלי התחילה הרבה לפני הקרב. “ליסטון מסריח כמו דוב, ואחרי הקרב אתרום אותו לגן חיות”, אמר עלי לעיתונאים. זה היה מרגיז ושערורייתי, ובמהלך הקרב ליסטון, שמיהר קדימה, הפסיד לבסוף בנוק אאוט טכני. אבל עלי התבגר, איבד חלק ממהירותו וחטף יותר ויותר מכות. את הסוף כולם יודעים, עלי לקה בסוג של פרקינסון שיש לו שם נוסף: דמנציה פוגיליסטיקה (DP). דמנציה פוגיליסטיקה היא מחלה הפוגעת במערכת העצבים המרכזית ונגרמת כתוצאה מזעזועי מוח אצל ספורטאים בכלל ומתאגרפים בפרט. דמנציה בלטינית היא חוסר מחשבה. דמנציה פוגיליסטיקה מגלה איפיונים דומים למחלות ניווניות רבות של המוח ובכללן אלצהיימר (2). כיום מקובל יותר לקרוא למחלה כרוניק טראומטיק אנצלופטי (Chronic Traumatic Encephalopathy, CTE) ולמרות שלא ברור לחלוטין הקשר בינה לבין פגיעות ראש שאינן טראומטיות (3) הרי ששינויי האישיות הנובעים מכרוניק טראומטיק אנצלופטי ידועים כבר שנים רבות (4), וכוללים מצבי דכאון והתנהגות אגרסיבית. לא לכל הלוקים במחלה הניוונית הזו יהיו את כל הסימפטומים. אצל מוחמד עלי הסימפטומים הם מוטוריים בעיקר והם נובעים מצרוף קשה של נטיה טבעית, הרבה פגיעות בינוניות וכמה פגיעות קשות.

בפגיעות ראש טראומטיות, אפילו כאלו המובילות למוות, לא תמיד אפשר לחזות את מהלך הקרב המוביל לפגיעה ולהפסיק אותו בזמן. ניתוח וידאו של קרבות אגרוף שבהם קרו מקרי מוות הראה שלא תמיד היו מאפיינים כמותיים, כלומר לא תמיד אפשר בדיעבד לקשר בין כמות המכות לראש שחוטף מתאגרף להתמוטטות שלו. לא נתגלו גם באופן גורף (ושוב, הכוונה אינה למקרים בודדים אלא למספר קרבות) מאפיינים של התנהגות קרב הקשורה למוות בזירה. כלומר, קשה לחזות פגיעה טראומטית מתוך הסתכלות על הקרב. בקרבות שבהם ברור שהספורטאי מקבל מכות רבות לראש והוא אינו מסוגל להגן על עצמו, הפסקת הקרב חיונית. אולם המחקר מדגים שבחלק מהקרבות הקטלניים לא היו סימנים מקדימים בקרב על כך שאחד המתאגרפים עומד למות (22).

ספורט לחימה – דהיינו אומנויות לחימה ספורטיביות, כאלו שיש בהן שופטים, ניקוד, מנצח ומפסיד – הוא תמיד פופולארי והיום, עם עלייתה של ליגת ה UFC והמתחרות שלה, הפכו אומנויות לחימה משולבות לפופולאריות ביותר (23). אלא שלא רק באומנויות לחימה משולבות, גם באגרוף תאילנדי (מואי תאי) ובטאקוונדו מהוות מכות לראש אמצעי חשוב להכרעת התחרות. מכות אלו אינן מהוות סיכון רק במקרים קיצוניים – ישנה סכנה נפוצה יותר הנובעת מחזרה של מכות בעוצמה מועטה.

מחקרים רבים בשנים האחרונות עוסקים לא רק בפגיעות ראש טראומטיות, כמו זו של צ’ד סטובר, אלא בהשפעה המצטברת של פגיעות ראש קלות יותר, השפעה לא רק על החשיבה אלא גם על דיכאונות (5) והפרעות אישיות. התפתחות אמצעי הבדיקה (6) כמו גם המחיר הכבד שמערכות הבריאות בכל המדינות המערביות משלמות על תאונות, העלו את רף הבדיקה וייצרו מסקנות נוספות בתחום שבעבר זכה לתשומת לב מועטה יחסית. (עדכון 26 באפריל 2014) – פגיעות ראש, מהן כארבעים אחוז בגלל עיסוק בספורט היוו מנבא טוב לגבי פשיטת רגל עתידית וחיים כחסר בית במחקר שנערך בקנדה (25)

עד גיל 50 הספקתי לקבל מספר זעזועי מוח קלים, מאחר ובעבר עשיתי קרבות עם יותר אגרסיביות מאשר מיומנות. באחד מהם איבדתי את ההכרה ליותר מדקה. למרות הפציעות האלו סיימתי שני תארים אקדמיים ואני לא מרגיש ירידה ביכולות הקוגניטיביות. לכל אלו שיש להם טיעון דומה אגיד רק זאת: זו אנקדוטה, זה סיפור אישי. וסיפור אישי, ואפילו כמה סיפורים, אינם תמונה כוללת. יותר ויותר עדויות רפואיות מראות שגם פגיעות ראש קלות יכולות ליצור מגוון שלם של בעיות קוגניטיביות ורגשיות שאינן בנות ריפוי. זו התמונה הכוללת: הראש שלנו, למרות שהוא מוגן לא רע, אינו בנוי לקבל מכות על בסיס שבועי, ואם אנחנו מקבלים מכות לראש באופן קבוע, יש סיכוי סטטיסטי שנשלם את המחיר עכשיו או בעתיד.

מובן שלתמונה הזו של ספורט יש גם רקע של כסף. ענפים כמו פוטבול אמריקאי סובלים כבר עתה מכך שהורים שמתחילים להבין את הסיכונים ינתבו את ילדיהם לענפים אחרים ולא לפוטבול. זה קורה כבר עתה בגלל משקל העדויות על הנזק המוחי הנגרם מהמשחק (9).

אל מול האינטרסים הכספיים של הקבוצות ושל ענפי הספורט, הרי שמנגנונים רפואיים שזה תפקידם, אוספים יותר ויותר עדויות על הסיכונים בפוטבול ובענפי ספורט נוספים. המחקרים היבשים נעזרים בחשיפת התוצאות הקשות של פגיעות ראש חוזרות אצל ספורטאים שהתאבדו בעקבות דיכאון, וכמובן אותן טרגדיות של שחקנים כמו צ’ד סטובר שמתו בגלל טראומות ישירות.

גם בגלל בעיית התדמית, שהיא בעיה כספית עצומה, וגם עקב החשש מתביעות עתידיות, ענף אומנויות הלחימה המשולבות הזרים בתקופה האחרונה כ-600,000 דולר למחקר שנועד לבדוק את הסיכונים שבמכות הראש שבסוג הספורט הפופולארי הזה (10). ל-MMA יש בעיה נוספת, והיא הסיפור שפתח את הקטע הזה: הכפפות שלו הן סקסיות בטירוף אבל מגינות פחות טוב מכפפות אגרוף. כפפה מרופדת מורידה את הזעזוע לראש ממכות קלות, אבל למרות שלא בדקתי את זה מכנית, נדמה לי שבמכות רציניות לראש ההבדל בין כפפת 12 אונקיות ל-14 אונקיות הוא זניח. כך או כך מצטבר נזק.

אסטרטגיות אימון והדרכה בהקשר של פגיעות ראש

לפני הרבה שנים התחלתי לעבוד לפי פרוטוקול של חשד לזעזוע מוח חוזר (11) ואני ממליץ עליו לכל המדריכים שלמדו באקבן. תלמיד שקיבל מכה משמעותית לראש, גם אם לא איבד הכרה או הציג סימנים כלשהם שזה הזיז לו (12), מנוע מהשתתפות בקרב-אימון שבו הוא עלול לחטוף מכה נוספת לתקופה של שלושה חודשים. יש לזה כמה אספקטים: תלמידים המנהלים קרבות חזקים ומקבלים מכות לראש נוטים לעשות זאת באופן סדרתי, ולכן לעתים אני משבית את התלמיד לגמרי אם אני חושש שהוא יוביל את עצמו לסיטואציית פציעה חוזרת. התבנית של פציעת ראש חוזרת אצל אותם אנשים מופיעה גם בפוטבול (13). בשנים האחרונות אני מעדיף להזהר עוד יותר, ואיני מרשה קרבות אימון עם מכות משמעותיות לראש. מותר לסמן לראש עם כפפת אגרוף אבל לא לחתור למכות חזקות מאוד. כך נשמר העניין שיש לי בקרב אימון מציאותי, אבל יש גבול שצריך להציב למציאותיות של קרב האימון, ואני מציב אותו – בטיחות מקבלת קדימות מתודית. בטיחות מעל לכל.

הסכנה העיקרית על מזרן האימונים של אקבן הייתה תמיד נפילות כתוצאה מהטלות, וחלק גדול מסטנדרט הבטיחות שיצרתי בשנת 1991 נועד לצמצם את הסוג הזה של תאונות האימונים. אבל עוד לפני הדגש על בטיחות הטלות, כבר בשנת 1989, התחלתי לחייב תלמידים לחבוש קסדת אגרוף מרופדת ובהמשך קסדת בעיטות סגורה. הקסדות לא עזרו בהרבה בסוג הקרבות שאנו עורכים באימונים. למרות שקסדות האגרוף מורידות את חומרת הפציעות (7), אצלנו קרבות עם קסדה סגורה תרמו לטכניקה רשלנית בהגנה ולא שמרו מפני הפגיעה הבעייתית ביותר, לדעתי, וזו פגיעת רוטציה הנובעת ממכה מהצד ללסת (8). אחרי כשנתיים של התנסות מלווה בתחקור בוידאו, תחקור שבאקבן הוא חלק בלתי נפרד ממתודת האימונים (24), הפסקתי את השימוש בקסדות מגן, סגורות או חצי פתוחות. הן לא צמצמו את הזעזועים הקשים, תרמו לטכניקת הגנה גרועה ובעיקר, בסיטואציות של התגוששות והטלות, הן סיכנו את הצוואר.

אחד מעקרונות היסוד של שיטת ההדרכה והתחקור שבה אני עובד, הפירמידה המתודית, גורס שעל קרב האימון להיות דומה ככל שניתן לקרב האמת. כל זאת תוך כדי תחקור ויישום אמצעי בטיחות בהדרכה. לחוסר ניסיון בהדרכה יש מחיר שאותו עלול התלמיד לשלם. במקרה של פגיעות ראש, התשלום עלול להיות בעתיד הרחוק, אבל יש עדויות סטטיסטיות משמעותיות לכך שמשלמים מחיר בריאותי ושכלי על ספורט שבו מכות חזקות לראש הן דבר שבשגרה. צריך לדעת שכך המצב ולחשוב טוב לפני הפעילות.

כמו טיפוס הרים או אופני הרים, שהם ענפי ספורט מסוכנים וקטלניים, יש לענפים רבים סכנות אופייניות שעל הספורטאי או המתאמן להכיר ולקחת על עצמו (14). תפיסת הסכנה של ספורטאים, הורים וילדים לא תמיד מבוססת על ידע, אלא על שמועות או הלך רוח. ספורט לחימה יכול להיות בטוח יותר מכדורגל בהפסקות (15) (16). הסיכון של אומנויות לחימה אינו ייחודי, משחקים כמו כדורסל, בייסבול וכמובן אופני הרים נושאים סיכון גבוה לפציעה טראומטית (17). בענפים אלו, המהירות, חוסר הפיקוח וריבוי המשתתפים מעלים את הסיכון לפציעות רבות, ובהן גם פגיעות ראש (18). לא ראיתי ילדים החובשים קסדות למשחק הכדורגל השכונתי, למרות שזה יוריד את הסיכוי לפציעה. וכאמור, קסדה באומנות הלחימה שאנו מבצעים באקבן הוכחה כלא יעילה ואף מסוכנת.

במסגרת מעטפת הבטיחות של ההכנה הגופנית של אקבן אנו מבצעים תרגילי חיזוק צוואר בכל אימון ואימון מאחר ששרירי צוואר חזקים חשובים לצמצום הזעזוע של הגלגולת בעת מכה ישירה. (25). בכל דוג’ו של אקבן שבו אני מאמן הורדתי לחלוטין את השאיפה לנוק אאוט בקרב אימון, ואני ממליץ למדריכים שהתאמנו באקדמיה שלי רק על מכות לפנים בעוצמות נמוכות (20) ורק עם כפפות אגרוף. כל מתודת אימונים אחרת תסכן את המתאמנים בטווח הארוך.

חשוב לי לסיים ולומר שאימון באומניות לחימה מסוכן פחות מסוגי הספורט הפופולאריים שאנשים מבצעים ביום יום. כדורגל בהפסקות, אופני כביש ואופני הרים, כדורסל ועוד מסוכנים מאוד וגורמים כל שנה לאלפי פציעות בגלל המגע, המהירויות והתחרותיות הגלומה בהם.
אנחנו מציבים רף בטיחות גבוה. התחקור שמבוצע באקבן ויישום המסקנות שלו הופך את האימון בכל המקומות בהם מפנימים את המסקנות, לא רק אצלנו, במקומות רבים בארץ ובעולם, למקומות אימון לחימה בטוחים עוד יותר.

References from latest to less recent

Current research

  • Tucker R, Raftery M, Fuller GW, et al A video analysis of head injuries satisfying the criteria for a head injury assessment in professional Rugby Union: a prospective cohort study Br J Sports Med 2017;51:1147-1151.
  • Tucker R, Raftery M, Kemp S, et al Risk factors for head injury events in professional rugby union: a video analysis of 464 head injury events to inform proposed injury prevention strategies Br J Sports Med 2017;51:1152-1157.
  • Mez J, Daneshvar DH, Kiernan PT, Abdolmohammadi B, Alvarez VE, Huber BR, Alosco ML, Solomon TM, Nowinski CJ, McHale L, Cormier KA, Kubilus CA, Martin BM, Murphy L, Baugh CM, Montenigro PH, Chaisson CE, Tripodis Y, Kowall NW, Weuve J, McClean MD, Cantu RC, Goldstein LE, Katz DI, Stern RA, Stein TD, McKee AC. Clinicopathological Evaluation of Chronic Traumatic Encephalopathy in Players of American Football. JAMA. 2017;318(4):360-370. doi:10.1001/jama.2017.8334
  • Hernandez , Wu, Yip Laksari Hoffman Lopez Grant Kleiven & Camarillo, Six Degree-of-Freedom Measurements of Human Mild Traumatic Brain Injury, Annals of Biomedical EngineeringVolume 43, Issue 8, pp 1918-1934
  • Laksari, Wu, Kurt, Kuo & Camarillo, Resonance of human brain under head acceleration, Journal of the Royal Society Interface, 10 June 2015.DOI: 10.1098/rsif.2015.0331
  • Hernandez, Shull & Camarillo, Evaluation of a laboratory model of human head impact biomechanics, Journal of biomechanics, September 18, 2015, Volume 48, Issue 12, Pages 3469–3477
  • Stamp, Burls et al., Age of first exposure to football and later-life cognitive impairment in former NFL players, Neurology, Published online before print January 28, 2015, doi: http:/​/​dx.​doi.​org/​10.​1212/​WNL.​0000000000001358Neurology 10.1212/WNL.0000000000001358
  • Breslow, New: 87 Deceased NFL Players Test Positive for Brain Disease, Frontline, SEPTEMBER 18, 2015
  • McKee, Stein et. al. , The spectrum of disease in chronic traumatic encephalopathy, BRAIN, A JOURNAL OF NEUROLOGY, September 2012, doi:10.1093/brain/aws307
  • Article links and past research

    1. Tyler Conway, High School Football Player Chad Stover Passes Away Following Head Injury, LA times, Nov 14, 2013 bleacherreport.com

    2. Pedro Pineda, Douglas J. Gould, The neuroanatomical relationship of Dementia Pugilistica and Alzheimer’s Disease, Neuroanatomy (2010) 9: 5–7, neuroanatomy.org

    3. Gavett, Stern, McKee, Chronic Traumatic Encephalopathy: A Potential Late Effect of Sport-Related Concussive and Subconcussive Head Trauma, Clin Sports Med. 2011 January; 30(1): 179–xi. doi: 10.1016/j.csm.2010.09.007, ncbi.nlm.nih.gov

    4. Mendez, The Neuropsychiatric Aspects of Boxing, The International Journal of Psychiatry in Medicine, Volume 25, Number 3 / 1995, baywood.metapress.com

    5. Guskiewicz, Marshall, Bailes, Mccrea, Herndon, Harding, Matthews, Mihalik, Cantu, Recurrent Concussion and Risk of Depression in Retired Professional Football Players, MEDICINE & SCIENCE IN SPORTS & EXERCISE, American College of Sports Medicine, 2006, indianasportsconcussionnetwork.com

    6. McDonald, Saykin, McAllister, Functional MRI of mild traumatic brain injury (mTBI): progress and perspectives from the first decade of studies, Brain Imaging and Behavior, June 2012, Volume 6, Issue 2, pp 193-207, springer.com

    7. Förstl, Haass, Hemmer, Meyer, Halle, Boxing—Acute Complications and Late Sequelae, Dtsch Arztebl Int. 2010 November; 107(47): 835–839. Published online 2010 November 26. doi: 10.3238/arztebl.2010.0835, PMCID: PMC3003467, Review Article at ncbi.nlm.nih.gov

    8. Rowson, Duma, Beckwith, Chu, Greenwald, Crisco, Brolinson, Duhaime, McAllister, Maerlender, Rotational Head Kinematics in Football Impacts: An Injury Risk Function for Concussion, Annals of Biomedical Engineeringת January 2012, Volume 40, Issue 1, pp 1-13, springer.com

    9. Richardson, Report: NFL head injuries have led to drastic youth football participation decline, sports.yahoo.com, November 14, 2013, sports.yahoo.com

    10. Pugmire, Clinical study of fighters’ brains gets new funding from promoters, LA Times, February 6, 2014, www.latimes.com

    11. Castile, Collins, McIlvain, Comstock, The epidemiology of new versus recurrent sports concussions among high school athletes, 2005–2010, Br J Sports Med 2012;46:603-610 doi:10.1136/bjsports-2011-090115, bjsm.bmj.com

    12. Galetta, Barrett, Allen, Madda, Delicata, Tennant, Branas, Maguire, Messner, Devick, Galetta, Balcer, The King-Devick test as a determinant of head trauma and concussion in boxers and MMA fighters, Neurology, 2010, neurology.org

    13. Guskiewicz, McCrea, Marshall, Cantu, Randolph, Barr, Onate, Kelly, Cumulative Effects Associated With Recurrent Concussion in Collegiate Football Players, The NCAA Concussion Study, JAMA. 2003;290(19):2549-2555. doi:10.1001/jama.290.19.2549. jama.jamanetwork.com

    14. Healy, Head injuries in one football season cause measurable brain damage, LA Times, December 11, 2013, latimes.com

    15. Injuries in the European Union, Summary of injury statistics for the years 2008-2010, European Association for Injury Prevention and Safety Promotion (EuroSafe), europa.eu

    16. Mueller, Cantu, Catastrophic Sports Iinjury Research, twenty-ninth annual report, fall 1982 – spring 2011, National Center for Catastrophic Sport Injury Research, unc.edu

    17. Sports Injuries Statistics, University of Rochester Medical Center, 2014, urmc.rochester.edu

    18. Comstock, Collins, Currie, Summary Report, National high school sports-related injury surveillance study, 2012-2013 School Year, University of Denver, ucdenver.edu

    19. Pieter, Cerebral Concussions in Young and Adult Athletes: Epidemiology and Mechanisms, page 217, in Proceedings of the 9th International Conference, Sport and Quality of Life 2013, conference2013.fsps.muni.cz

    20. Stojsih, Boitano, Wilhelm, Bir, A prospective study of punch biomechanics and cognitive function for amateur boxers, Br J Sports Med. 2010 Aug;44(10):725-30. doi: 10.1136/bjsm.2008.052845. Epub 2008 Nov 19., ncbi.nlm.nih.gov

    21. Fife, Pieter, O’sullivan, Cook, Kaminski, Effects of olympic style taekwondo kicks on an instrumented head-form and resultant head injury measures, Br J Sports Med 2011;45:318-319 doi:10.1136/bjsm.2011.084038.25, bjsm.bmj.com

    22. Miele, Bailes, Objectifying when to halt a boxing match: a video analysis of fatalities, Neurosurgery. 2007 Feb;60(2):307-15; discussion 315-6. ncbi.nlm.nih.gov

    23. Choszik, The Slugfest in the Executive Suite, New York Times, February 16, 2013, nytimes.com

    24. Sheriff, The Methodical Pyramid, AKBAN academy web site, 1991, akban.org

    25. Topolovec-Vranic, J., Traumatic brain injury among men in an urban homeless shelter: observational study of rates and mechanisms of injury,cmajopen.ca/

ציטוט של סופ”ש – עופר

1st quote

כבר שבועיים יש לי חום גבוה
ואני כמעט לא מצליח לקום מהמיטה
או מהספה.
הרופא כינה את זה בשם של רופאים
ואחר כך אמר ״מחלת הנשיקה״, נחכה שירד לך החום…
לאשתי אמר שאין מה לאשפז אותי ואין מה לעשות…

“תשתה הרבה ותיקח מורידי חום.”
במישוש הוא איבחן את בלוטות הלימפה המוגדלות והטחול, “גם השיעול (והגועל הזה שהוא מכנה תפליט) הוא חלק מהעסק״, הוא אמר. וד״ר נועם, פרטנר האימונים שלי, אישר פחות או יותר אותו דבר והוסיף שאשמור על הכבד… בדרך כלל הוא מציע שאשמור על הפנים.
אבל מילא.

אז כבר שבועיים לא זזתי, לא זזתי בכלל.
לא היה מצב כזה, לא במלחמת לבנון השניה שהיתי קבור בבונקר מחכה לארטילריה הסורית, לא כשכרתו לי את האפנדציט, לא כשהאף שלי בחר לראות מקרוב את צד שמאל של הפנים, לא כשהדירקטוריון פיטר אותי מהחברה שלי ואכלתי את הלב במשך חודשים.
פשוט לא קרה.
אז הנה פעם ראשונה, לא זז בכלל.

אתמול בערב חזרתי להתאמן, זו היתה החלטה מודעת מתוך בהירות של כמעט 40 מעלות חום.
למי שלא זוכר, העולם בשלבים האלו ניראה כמו יום שרב במדבר, החום עולה מהאדמה, ועולה ועולה ואז מהר מאוד אתה מוצא את עצמך בתוך השלולית של נווה המדבר מהפטא מורגנא.

אז לקחתי שני כדורים ידעתי שעוד מעט יגיעו הרעידות והשלולית.

זה היה אחד האימונים הקשים,לא רוצה להשוות למשהו אבל זה היה קשה, קשה מאוד.

הורדתי גרביים ונעמדתי בשיזן טאי.
העמידה הבסיסית ביותר. הסתכלתי קדימה ושמתי את הקשב שלי שם בחלל.
נשמתי 3 נשימות התחלתי להשתעל שיעול סרעפתי.
ירקתי.
נישכבתי חזרה.
זה היה אימון טוב.

לא נתתי מכה אחת, לא עשיתי סבאקי אחד לא תירגלתי קאטות מורכבות.
כאן היה אימון של סוטרת הלב
אם כל הניצחונות.

2nd quote 

שיעור 24 – סופה על הר איתן

אני רוצה לספר את זה במילים רגילות, יבש, לתת כבוד למה שמה שהיה.

ככה. הרקע לאימון שאודותיו אני כותב הוא אימון אחר, שנה קודם לכן. באיזה שהוא שלב רציתי להשתמש באימון 24 השנתי ולשבור בעזרתו את שיא גינס בקרבות. שיא, לא פחות.

אימון 24 סופת ברד
עידו ויואב - אימון 24 סופת ברד

שיא גינס זה התעסקות. צריך למלא אחר המון חוקים של ספר השיאים: צריכים רופא, פרמדיק, שני עדים נוטריוניים – בדיקות רפואיות לכולם לפני, ניירות חתומים וכולי, הרבה כאב ראש. אגב, אני עדיין שומר את הניירת בארון, אף פעם לא הגשתי אותה לגינס. זה בגלל שבסוף, באימון עצמו, נפל עלינו גל חום באוקטובר. זה הפך את האימון לגרוע ומסוכן – רועי, טל ועוד מישהו התייבשו. פיניתי את גילי להדסה עין כרם לטיפול נמרץ בגלל רבדומיוליסיס (Rhabdomyolysis) שנגרם מהמאמץ, והרופא של גינס סגר את האימון אחרי 15 שעות. 15 שעות זה גם שיא אבל זה הרגיש כמו שוקולד פג תוקף, מתוק, אבל מקולקל. רציתי לעשות את זה שוב, כמו פעם. הייתה לי הרגשה שזה בכיס שלי, שזאת לא בעיה.

זאת לא בעיה
24 ברד על ההר

אז בלי הפמליה של גינס ועם הרופא והפרמדיקים שלנו, של אקבן, שנה אחרי, ביום של סתיו, התכנסנו על פסגת ההר שלנו. באותה שנה היו בתכנון גם ריצות. כדי להפיג את החלק הקשה של האימון, את המונוטוניות של הקרבות. התוכנית הייתה ללכת מכות שעה ולרדת להקפה של 12 ק”מ של ההר. ככה לחילופין – קרבות, ריצה, קרבות, ריצה.

אני לא ישנתי בכלל לילה לפני ואז לא הצלחתי להחזיק מעמד – הרסתי לעצמי את האימון ונרדמתי. “טוב, 24 זה כבר לא יהיה”, חשבתי. כולם המשיכו להתאמן מחוץ לשלושה שגם כן נרדמו.

אם זה שנכשלתי לא הספיק, אחרי שקמתי קיבלתי שיעור עוד יותר חזק, שיעור שעד היום אני לומד ממנו. אחרי שעתיים שינה קמתי כמו חדש. בבוקר עשינו אלף סוי נו קאטה, ככתוב במקורות, ואז, מעט אחרי הזריחה, ירדנו לעוד ריצה של 12 ק”מ.

נשק אישי - אימון 24 ברד
מתחילים ריצה של 12 קמ - אימון 24 ברד

על ההר למעלה נשארו ליאור כץ ועידו לויט לשמור על הזירה.
עידו לויט וליאור כץ - אימון 24 ברד

בחצי הדרך למטה סגרה עלינו חשרת עננים כהה מאוד, נהיה חשוך כמו ערב. הרגשתי את הרוח התזזית בתחתיתו של ענן קומולנימבוס פעיל, זה משבים חזקים שכל רגע מחליפים כיוון. מהרגע הזה אין לי צילומים כי שניה אחר כך התעסקו בלהזהר.

“עוד שניה יורד עלינו גשם”, מישהו אמר. וזה היה יותר גרוע. ברד בגודל של כדורי פינג פונג קרע את הענפים ביער שבתוכו רצנו. ללא מחסה אחר נצמדנו לגזעי העצים ושמנו את תרמילי הריצה על הראש. אבל ההפגזה הייתה מלחיצה. ברד כזה, שיורד מגובה של מאות מטרים הוא מסוכן כמו זריקות אבנים.

ברד בגודל כדורי פינג פונג
הרס כתוצאה מברד - אימון 24

חגי שהקדים ורץ לפנינו קיבל אבן ברד ופתח את הפנים. יובל שניסה לדלג מהעץ שלו איבד את ההכרה בעקבות פגיעה, זעזוע מוח כלומר, ולד. נפתח המצח היטב, קשרתי לו תחבושת. אחרי שהסופה שככה עשינו ספירה, וידאנו שכולם נמצאים ויובל בדרך להדסה, ועלינו להר.

חזרה לפסגה אימון 24 ברד
בר אקטיבי אימון 24 ברד

בחניה מתחת ועל הפסגה היה בלגן. למכוניות נשברו פנסים ונדפק הפח, כל בקבוקי הזכוכית נשברו. למרות השמחה, זה היה כמעט כמו ללכת מכות ולהפסיד, שוק רציני. כשהצטלמנו לקח לנו כמה זמן להבחין שהענן ירד רק על השטח שלנו. ההר שלנו כוסה בקרח אבל מסביב לא ירד אפילו גשם.

ליאור סיפר לי שרגע אחרי שירדנו לריצה הוא הבחין בתנועה בצד המזרחי של רחבת הפסגה, צבי חום ובוגר עלה ונעמד, כמעט 20 מטר ממנו, והביט בו ובעידו בזמן שהם התאמנו. אחר כך הוא נעלם והתחיל הברד. ככה זה היה.
ליאור כץ - אימון 24 ברד