קשת ורוכב – מאסטר לאיוס קסאי (לסלו) – דוגמה חמישית

מאת יוסי שריף

לאיוס קסאי הוא קשת נפלא. מאחורי חזית הביצוע המדהים מסתתר יסוד מורכב מאין כמוהו.

קסאי מאלף בעצמו את הסוסים שעליהם הוא רוכב. הוא אומר: “האומנות שלי בנויה משני חלקים – סוסים וירי. לומדים חלק אחד, לומדים חלק שני ואז מפגישים אותם ומתחילים להתאמן”.

קסאי בונה בעצמו את הקשתות שבהן יורים הוא ותלמידיו, והוא אומר: “את הקשת הראשונה שלי בניתי בגיל שמונה. מאז אני קשת. הקשת אינה רק קשת, היא סוג של חיה”.

לכל מאסטר בסדרת המאסטרים יש משהו מעורר השראה. אצל קסאי הדבר הנסתר הוא הלוגיסטיקה. ניהול חוות סוסים זה עסק רציני. צריך להאכיל, להיזהר, לפרנס משפחה, לקרוא לווטרינר כשצריך. קסאי מנהל בית ספר מורכב מאוד ועדיין לבסוף, נשאר לו ניצוץ כדי לומר: “אני רוכב בשבילים של פעם, כמו ההונים, כמו פעם. אני קשת.”

מאסטר זן סקייטבורדר – הארי ג’ומונג’י – דוגמה רביעית

מאת יוסי שריף

כשאני מסתכל על המאסטרים שכבר העליתי לאתר חסרה לי תכונה חשובה – תשוקה. ללא הלהט הזה, באיזו שהיא צורה, אי אפשר להיות מאסטר.

בגלל הסגנון והרקע התרבותי וגם בגלל המעמד אי אפשר לראות את האש הזו אצל הרבה מאסטרים, הם משחקים את המשחק המאופק. ניתן רק לראות את הלחם שנוצר בתנור הזה של הפרקטיס, ללא החום הנורא.

לכל אחד יש את הסגנון שבו הוא מבטא את הלהט הזה, אני מאמין שגם אצל מאסטרים מופנמים הוא נוכח. אין כמו הארי ג’ומונג’י, סקייטר שגולש על סקייטבורד מאז שהיה ילד, כדי לבטא את הכבוד והמסירות שחייבים במסלול נוגד התרבות המערבית של ה דו.

הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד כמו מאסטר אבל בעשרים השניות האחרונות של הסרטון שערכתי הוא שוב ילד, ברחוב, בניו יורק, נתפש במקרה בעדשת המצלמה של מעריצים שנוסעים לידו במכונית. הארי ג’ומונג’י נוסע על סקייטבורד ומרגיש כמו שאני נסעתי, ילד, לפני שלושים וחמש שנה. הוא כבר מזמן עבר את גיל העמידה. אני כמעט ולא נוסע על הסקייטבורד והארי עוד ממשיך. היום בגלל המאמר הקצר, נסעתי, עשיתי כמה הולי. קצת חלוד. הארי ג’ומנג’י אינו חלוד, הוא חד כמו חרב וחם כמו לב של ילד.

הארי ג’ומנג’י הוא זן מאסטר בשבילי. כשהוא גולש He is fucking free.

איצ’י גו איצ’י אה – פעם אחת, הזדמנות אחת

מאת יוסי שריף

”’איצ’י גו איצ’י אה”’ (一期一会) , (Ichi-go ichi-e), הוא מונח יפני שהתרגום המילולי שלו הוא “פעם אחת, פגישה אחת”. אולי מתאים יותר לתרגם 会 למפגש הזדמנויות ולא לפגישה של ממש. משפט זן של טקס תה יפני ו אומנויות לחימה. נדמה לי שמי ששומע על העניין הזה מבין אותו מיד. כולנו מכירים את הרגעים שבהם איצ’י גו איצ’י אה מופיע: הנשיקה הראשונה למשל.

חד פעמיותו של הרגע אינה כל הסיפור של הביטוי הזה, היא מקצתו.

לברק הרגע הייחודי של איצ’י גו איצ’י אה יש צד אפל, מדויק יותר לומר: “על לב היהלום של איצ’י גו איצ’י אה שומרות ידיים מיובלות מרוב שימוש”.

טקס תה מבריק רק בפעם הראשונה, מבריק מפני שהוא חדש ואקזוטי. בשפה שלנו יש ביטויים רבים לרגע הייחודי, החל מ’מגניב’ וכלה ב’חבל על הזמן’. בשפה שלנו אין הרבה ביטויים למה שעלול לקרות בטקס תה או באומנות לחימה אחרי כמה עשרות פעמים, אולי ‘מבאס ת’תחת’. בשביל זה אני מלווה בקביעות שפות אחרות ללא כוונה להחזיר.

מה קורה שם? בטקס שנמשך בין שעה לארבע שעות מרתיח אומן הטקס מים, אחר כך שם אבקת תה ירוק בקערה, מוזג לתוכה את המים ומקציף את התערובת במקצף במבוק. כולם יושבים בשקט בחדר קטן למדי. אין סלולארי, אין לייק, אין מצלמה, לא מדברים יותר מדי. שותים לגימה מהקערה, מחמיאים לאומן הטקס, מנגבים את שפת הקערה ומעבירים אותה למישהו אחר. אומן טקס מבוגר עשה טקס תה אלפי פעמים. כל פרט בטקס: סידור הפרחים, מיקום הכלים, צורת הכלים, הווגאשי, העוגיות דלות הטעם, כל אלו נבדקים בקפדנות פעם אחר פעם. נדמה לי שאין סיכוי שמערבי, במובן הרע של המילה, יחזיק מעמד בעניין כזה. אחרי שנתיים הוא יפתח בית ספר למורים, סניפים ויעביר השתלמות פעם בשנה. שכחתי – בוודאי גם תוכנית בוקר.

תוכנית בוקר היא בעיה, בעיה בגלל שהיא לוקחת את השיגרה למקום המבריק. לא שזה גרוע, ראיתי אומנית איקבנה, טקס שזירת פרחים, בתוכנית בוקר בטלוויזיה יפן והיא הייתה נפלאה. תשומת לב של אחרים יכולה להיות בעיה בגלל שהיא לוקחת את הצד האפור של איצ’י גו איצ’י אה ומוציאה אותו מהפרטי, שם מקומו, לציבורי, שם אפשר לאבד את הפרטי בקלות אם לא שמים לב. מבט של אחרים יכול לשנות את השיגרה הכי מחורבנת למשהו שמרגיש טוב, לרגע, רק לרגע.

אין ברירה. קו פרשת המים של ה-דו מחלק את העניינים למשהו גופני ומשהו מילולי. במקום לחשוב: “האם אני נמצא ברגע?” מסדר אומן הלחימה את הגוף באותה דרך שהוא עשה זאת אתמול ומגיב בדרכים העתיקות. הוא מניף את החרב ויודע מיד אם הוא כאן או שם. זה פטנט הזן של דו: 100% מעשה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

אני לא חושב שאפשר לקיים כזה דבר כל הזמן, או מדויק יותר להגיד שאני עדיין לא פגשתי מי שמקיים איצ’י גו כל הזמן. אבל מי שיש לו פרקטיס יש לו מקום נחמד.

לאחד ה וותיקים יש אימון גאוני, הוא לוקח את האקדח שלו למטווח, שולף, מכוון, יורה יריה, פורק נשק, מחזיר לנרתיק והולך הבייתה.

הוא אמר לי: “זה לא שאני יורה רק יריה אחת, זה ששבועיים לפני זה אני יודע שתהיה לי רק הזדמנות אחת, רק יריה אחת, זה משפיע”. לירות פעם אחת, גם זה איצ’י גו איצ’י אה. לקיים שיגרה כזו של שנים של הליכה למטווח זה ליבו המאובק, האפור של הרגע.

בגלל זה אומרים: “לוחם אינו מופתע לעולם”. ברור שהוא לא מופתע לעולם, זה מפני שעם השנים הוא מלמד את עצמו להיות מופתע בכל רגע.

מאסטר יוגה – טירומלאי קרישנה מצ’ריה – דוגמה שלישית

מאת יוסי שריף
אין זה סוד שחלקים גדולים מ החימום באקבן כוללים אסאנות יוגה. יש לכך שלוש סיבות: ההשפעה של תרגילי יוגה על הצומי, מייסד בוג’ינקאן, התרגול היומי של יוגה של המורה שלי בנינג’יטסו, דורון נבון
והיוגה שתרגלתי בהמלצתו אצל אומרה זוטרה ואחר כך אצל מורה נוסף שאני לומד אצלו – ניר לין אונגר.

צריך רק מעט סבלנות, קצת יותר מארבע דקות סרטון מאפשרות הצצה לחיים שלמים. בסרטון הנדיר הזה מתרגל ”’קרישנהמצ’ריה”’, המורה של מורי היוגה הגדולים איינגר, פטבהי, אינדרה דווי ו-סריווטסה רמהסוואמי, את אסאנות היוגה הבסיסיות שלו ומסיים בתרגול נשימה יוגית – פראנאיימה. היותו מאסטר נגזרת לא רק מהתרגול אלא מאיכות ומספר התלמידים שהוכשרו על ידו.

מוצא חן בעיני שאין לו שום עניין ב’איך זה נראה’, רק ב’איך זה מרגיש’. קרישנהמצ’ריה מחפש בזמן תרגול הנשימה את החסימה המתאימה ומבצע אותה במיומנות, זה הכל.

בגישה כזו יכול לנקוט רק מאסטר שביצוע ה פרקטיס שלו הוא יומי. הוא מאפשר מבט של הצלם לתוך השיגרה שלו, אין כאן ביצוע מיוחד, אבל כל מתרגל רואה את מספר החזרות העצום שיצרו את התרגול הפשוט רק לכאורה.

מאסטר באומנות לחימה – מוריטרו אוישיבה – דוגמה שניה

מאת יוסי שריף
מוריטרו אוישיבה הוא מאסטר אייקידו והנכד של מייסד האייקידו, מוריהיי אוישיבה. יש הרבה מורים נפלאים באייקידו, ובארץ יש לנו לפחות אחד שיש לי הזכות להכיר אישית: מיילס קסלר.
את מוריטרו אוישיבה שמתי כאן כי האומנות שלו כל כך מדויקת שרק ההתבוננות בו כאשר הוא מבצע את הטכניקות פותחת לי את הנשימה ומרגיעה את הטכניקה שלי.
יש מספר אומנויות לחימה עם עקרונות שונים מאחוריהן, אייקידו היא אומנות לחימה שברמה הגבוהה שלה מצטרפת להתקפת היריב ומנטרלת אותה. סנסאיי מוריטרו עושה זאת בקשב מלא ובריכוז המלווה בשלווה. בסרטון הוא בן 57.

מאסטר באומנות לחימה – דוגמה ראשונה

מאת יוסי שריף

את דעתי בנושא פרקטיס, דו ו מאסטרים לאומנות לחימה כתבתי במילים כבר פעמים רבות. אבל, כמו שאומרים, טוב מראה עיניים מהלך נפש.

המילה מאסטר כבר הפכה לשגורה כל כך, צפופה, שאני משתמש כבר שנים בביטוי המדויק יותר אוסטה (”’Usta”’). מאסטר, ”’אוסטה”’, הכותרת אינה משנה, משנה התוכן.

את המאסטר שעליו אכתוב היום, הראשון מבין שורה ארוכה, אפשר לאפיין דרך המציינים של מאסטרים רבים, באומנויות לחימה ובכלל: החזרה המתמדת, על תנועות הופכת את התנועות למדוייקות בצורה יוצאת דופן. הקשב המלווה את הביצוע יוצר אלכימיה, יוצר יופי. התנועה המדוייקת הניתנת לשחזור היא מאפיין חשוב. טיפשי לחשוב שמאסטר לאומנות לחימה צריך להיות חזק ולהתגבר על אחרים. ט-י-פ-ש-י, כל גורילה הייתה צריכה אז להיות האליל שלנו. לפעמים זה המצב.

גם יעילות בקרב אינה השלב הגבוה ביותר שאפשר להגיע אליו. יעילות בקרב היא מולטי פקטורלית, מרובת משתנים. יעילות בקרב נקבעת פעמים רבות על פי חוסר מעצורים של המבצע. אם התוצאה של עימותים הייתה הגורם הקובע, כל עבריין פסיכופט היה הופך אז למושא הערצה. בעצם, לרוב זה המצב.

המורה הנוכחי, סיפו יונג מינג, אם אני לא טועה בשמו, יקר בעיני במיוחד בגלל ההקשר המקיף את הפרקטיס שלו. לצידו בסלון שהוא גם מטבח, גם מוסך לתיקון קטנועים וגם חדר שינה, יושבת אישתו. בסרטון הזה, אחד מתוך מספר, רואים רק את קצה ידה על הכורסה משמאל. בסרטון אחר רואים עד כמה היא עצבנית. בתוך הסיטואציה הזו, בשטח של מטר על מטר, מסביר הסיפו את העקרונות של האומנות הסינית שהוא מכיר ומדגים. נפלא בעיני – יונג מינג – אוסטה, כנגד כל הסיכויים.

העיקרון הראשון

כך מתפתח דו, הוא צומח מתוך הצורך לקום בבוקר, לרדת למכולת.

ואלו התנאים לדו: כאשר ההכרחי יכול להפוך לבחירה והרצון מאפשר חזרה של הבחירה. כאשר אפשר לבצע חזרה מודעת של בוקר אחר בוקר, יום אחר יום, עשור אחר עשור, אז מתרחשת אלכימיה. הכבוד והקשב משנים אבק דרכים לזהב.

ואלו המרכיבים הידועים: חזרה, תשומת לב, כבוד.

סיפור ידוע – קוסן הרטיב את המכחול הענק בדיו שערבב. התלמיד הבכיר במנזר היה שם כדי לעזור ולהגיש את הגיליונות הענקיים המונחים על רצפת חדר ההתבוננות.

קוסן כתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “לא רע, אבל אפשר לשפר מעט”, והגיש גיליון נייר חדש.

קוסן התרכז וכתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “קצת פחות טוב. הראשון היה טוב יותר”. קוסן עזר להזיז את הגיליון והכין את המכחול לניסיון נוסף.

קוסן כתב שוב את המילים: “העיקרון הראשון”.

“גרוע” פסק התלמיד. “אני חושב שהמורה של מנזר אייהייג’י הוא דוגמה לכתיבה בסגנון שוֹשוֹ. זה נראה כאילו שלא החלטת אם אתה כותב בסגנון שוֹשוֹ או בסגנון גיוּשוֹ”.

קוסן כתב שמונים וארבעה עקרונות ראשונים. בסוף נמאס לתלמיד מהכישלונות של המורה. “סליחה,” הוא בוודאי אמר, “אני הולך להשתין” והלך.

המורה כתב, בראש שקט ובדעה פנויה מטרדות, הוא כתב: “העיקרון הראשון”.

״נפלא״ הכריז התלמיד כשחזר.

וזה תלוי שם עד היום כדי להזכיר: “אין קיצורי דרך”, אבל יש קפיצת הדרך.

לחיי קפיצת הדרך!




אליצור שאולין נגד בית"ר קטמון


מאת יוסי שריף

חלמתי ואני עדיין חולם, מכל מיני סיבות, על שהות במנזר זן. זה כיף לברוח במחשבה, לא מחייב. אחרי ההרפתקה המסוכנת בדמיון, אפשר לפתוח את המקרר ולנוח מול הטלוויזיה. המציאות, במקום לימוד אמתי, נוחה פחות. מנזר טוב הוא מקום בעל דרישות שאינן מתאימות את עצמן לחלומות. אדם הנכנס למנזר חייב, כמו בכל לימוד טוב, לכפוף חלק מעצמו בהיכנסו בשער ולחוות לימוד הנכנס מבחוץ, ולא הנחלם מבפנים.

לפני שראיתי, דמיינתי מנזר זן כמקום מיסטי של רגיעה וחולמנות. המקום האמיתי אינו דומה לחלום שלי. כשמבקרים במקום ”’ זן”’ כמו אייהייג’י זה רק נראה דומה, לכמה שעות, כשנשארים לעבוד זה דומה יותר לטירונות בלגיון הזרים. אין בחדר המדיטציה שום פרט מיסטי. יושבים שעות עם הפנים לקיר, אח”כ קמים, הולכים, עובדים בניקיונות, במטבח או בגינה ושוב יושבים וסופרים נשימות. צריך להעיר את הנזירים האחרים בכל אגפי המנזר באותה שעה בבוקר. זה אומר שתורן ההשכמה קם בשעה 03:30 בבוקר ורץ בספרינט מטורף כשהוא מצלצל בפעמון כמעט 3 קילומטר במסדרונות של הבניינים. מתלהבים ורומנטיקנים לא מחזיקים מעמד, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים ובטח שלא לאורך שנים. יש שמוכנים לנסוע למנזר שאולין או ליפן העתיקה, מנגד – לעשות שכיבות סמיכה כל יום, לרוץ קצת, להתאמן על שק, או אולי: להגיע כל שבוע לאימונים – את זה הם לא מסוגלים לעשות. סימן הפנטזיה הוא תמיד החריקה של הבדלי הילוכים בין מהירות גלגלי השיניים בפה וברגליים.

זה הטומטום בתוכנו שחושב שהוא מוכן לקפוץ עם יאסון על אוניה ואחר כך לרוץ עם ארגורן ולגולס שלושה ימים, אבל לעשות פעם ביום כושר, סטים של מתח? זה קשה.

מה לנו ולמבנים צופני סוד על שלוחת ההר ביפן? לנו יש כוכב כלא: חוב במכולת, מילואים, ושכנים מעצבנים. לנו יש טמבל שחותך את האופנוע בצומת. לנו יש מלחמות.

נזיר שאולין לא יחזיק מעמד יותר משבועיים. יצחקו על העובד הזר הסיני, ילשינו להגירה, יגנבו לו חשמל, יפרצו לו לדירה ויאיימו עליו. ואם הוא יפעיל קונג פו, אז המפסיד בקרב יביא לו למחרת את אח שלו וכל החברים עם קרשים ובלגן. זה לא בגלל שהוא זר, זה בגלל שבמנזר לא לומדים כאן ועכשיו – לומדים שם ופעם, לא לומדים לדבר במקומית. מי שלא יודע לדבר במקומית לא יכול לתרגם את המפות העתיקות ובגלל זה הוא יתבלבל, יכנס לדיכאון, מה לעשות כשיום רודף יום ובשבוע הבא מחכה רק צו מהמילואים או קנסות חניה. מה לעשות כשבחורה מוצאת חן בעיניו? אולי בשבתו במנזר, הוא הפעיל את כל לוח המכשירים של הגוף והנפש אבל כאן ועכשיו הוא לא יוכל להרים מתג אחד של הפעלה.

הפרקטיס שלנו מתקיים כאן ועכשיו, זו משימה מאוד מאוד מאוד קשה. כאן ועכשיו מחוברים בתרבות שלנו רק עם הנאה, לא עם עבודה. במנזר של המפות העתיקות אנחנו מוקפים כל הזמן בסביבה שמעודדת את העשייה, אלא שהחברים, פייסבוק, הטלוויזיה, העיתונים – מפריעים לתרגול. צריך כאן תרגום.

הרבה בחברה המערבית בנוי על מה שחייבים לעשות (שזה בד”כ עבודה), ועל לשכוח את מה שחייבים לעשות, לשכוח באמצעות בידור. איזו צורת חיים מטורפת ושכיחה. אי אפשר להשתמש בשכחה כזו בתרגול אומנויות לחימה, צריך להתעקש לזכור. התזכורת היא האימון החוזר, התזכורת היא הסביבה הנכונה, הקושי; הרבה ישיבות ניהלנו ב ריצה עם תיקי גב בעליה להר משואה, הרבה אימונים טפטפנו בחום של הדוג’ו הישן בתל אביב. וכמה אבק וחול אכלנו בהר איתן, במדבר ובים.

“לצום במנזר אפשר בקלות שבוע, זה לתיירים. אבל חפש את מי שגר מעל קונדיטוריה וצם – לך תהיה תלמיד שלו.”

המנזר הוא כאן, מקושט במזרוני פלסטיק קרועים ומסריחים, חצוב באולמות כדורסל וחדרים מוזנחים של מתנ”ס. המנזר מתחיל במפתן הדוג’ו והדוג’ו הוא כל מקום שם זוכרים להפעיל כבוד לעשייה. הולכים כדי לאסוף כוח, הולכים ממקום ששם זוכרים למקום ששם זוכרים. צועדים דרך קירות. ראש בקיר. ככה.

כבוד

מאת יוסי שריף

“מדוע לא העלית את תוכנית התזונה לאתר?” שאל אותי תלמיד. (חכה, התשובה בסוף)

ב – 1985 התגוררתי בבית אבות בירושלים, רק כמה שבועות. ישנתי בחדר של סבתא שלי כדי להשגיח עליה. לא חושב שהיו אז עובדים זרים בשביל זה. הזקנים אכלו שלוש ארוחות ביום והייתי צריך לחזק את עצמי לארוחות מבחינה נפשית. כל ארוחה היה עדר של זקנים מתנפל, זו לא מילה מספיק חזקה לתאר את מה שהיה, על האוכל. הדיירים היו מרוכזים במטרה – לאכול טוב, הרבה ומהר. זו לא הייתה חוויה טובה, לא לקשישים ולא לי.

הייתה שם מישהי שללא חרב סמוראים, ללא לחימה באחרים, ללא מילים, יצרה מסביבה כל פעם מחדש הילה של כוח ואנושיות. היא עזרה לאלו שהיו צריכים לשבת, נטלה ידיים בכוונה רבה והגישה אוכל לאחרים בשולחן שלה, לפני שנגעה באוכל. “זאת הרבנית”, אמרו לי כששאלתי. היא עשתה בכל ארוחה תרגיל מיוחד. אני אתן שם לתרגיל הזה: “כבוד”. כבוד מיותר, לא הכרחי, לא הגיוני, לא מובן מאליו ולכן מצרך כלכלי לא מובן.

כשחושבים על כבוד חושבים על יחס המופנה לאדם אחר, יחס הנותן ביטוי להיררכיה ולמקום החברתי שלי מול מישהו אחר. אלא שיש כבוד נוסף, כבוד המופנה לטכניקה, לחפץ, לדרך חיים. באמצעות המבט והמעשה (וזה חייב להיות מעשי) מתרגלים כבוד לתנועה, למישהו, למשהו. באנגלית כותבים כך: respect, re-spicere בלטינית, ממובן של “להסתכל שוב, להביט עוד פעם”. במה אנו מביטים פעם ועוד פעם מתוך כוונה? מהו הדבר המיותר שצריך לעשות? איך אנו מביטים ומאילו סיבות? זה חשוב מאוד, זה עקרוני.

מה שעושים הוא חשוב אבל אינו מהותי לתרגול כבוד, מה שמהותי זו הכוונה שלנו. אפשר לקחת את החרב סתם ולשלוף אותה. אבל הטקס המקדים את השליפה, הטקס המיותר, הגופני, הוא זה שטוען את השליפה בכבוד.
“בשביל כבוד צריך לעבוד” אמרו. זה לא בא סתם, זה מאמץ. והמאמץ הזה הוא שביל המפריד בין כבוד לחולשה. להסתכל שוב ושוב בבחורות יפות זה אולי re-spicere, אבל אין בזה Respect, כי זה לא מאמץ. צריך מאמץ, לרבנית בא להתנפל על האוכל. ולי בא לפעמים לשבת בבית, לשתות קולה ולכרסם גבינה. כבר גדעון בתנ”ך הבין מספיק שכבוד מפריד בני האדם מחיות. לעצור, (לעצור!) ולשתות מים באופן מכובד, לתת קידה, לפנות את המושב לזקן, מיותר, לא הכרחי, ולכן – שער לכבוד.

לכבד את האוכל שאנו אוכלים, לכבד את את הטכניקה או את האדם זו לא עבודה קלה ולא בחירה קלה. אני לא מחפש בחירות קלות. ״אין קיצורי דרך״, הוא המוטו של מי שיכול ללכת רחוק. אתמול הגיע לאימון צעיר אחד, שבר את היד לפני שלושה שבועות והורידו לו את הגבס. אז הוא בא עם תחבושת ועשה רק בעיטות וכפיפות בטן. זה הכבוד שלו לאימון, ככה הוא נושם אויר של מאסטר, ככה הוא יותר מסתם יצור. אצלנו זה נינג’יטסו, אצל מישהו אחר זו דרך ארץ, קראטה, נגרות, טאי צ’י, צמחונות, תפילה.

בושה וכבוד לא גרים יחד, בושה וחולשה פנימית גרים יחד. המעשה המיותר, ההסתכלות הנוספת, הקשב, לא רק הולכים נגד הבון טון והאופנה, הם אלו שמייצרים מעגל של משמעת ועוצמה. מעגל שלא חייבים להשתמש בשק איגרוף בשביל לחוג את גבולותיו, אפשר לחוג מעגל של כבוד בעזרת כוס תה. הכבוד קוצב את פעימות הלב של אומן הלחימה, של הנגר ושל המשורר. רק מי שמשתמש בכבוד יכול לדייק.

אצלי מכוון השעון אחורה כמה מאות שנים, מודד את הזמן לפי הקשב הנכון, לא מופתע מעבודה חוזרת על עצמה. ולוח השעון הוא המסגרת שלי לתרגול כבוד. וכל אחד יכול למדוד את הקשב עם השעון הפנימי שלו, בדוג’ו זו טכניקת הנינג׳יטסו, בקונסרבטוריון זה כלי נגינה עתיק, פרטיטורה ישנה, ובמקום אחר מישהו מטהר את עצמו לפני שיכתוב אותיות מדוייקות בקולמוס על קלף של בהמה טהורה. וכשעשייה הולכת בדרך כבר מאות שנים, באותה דרך, זה כבוד עוד יותר חזק, זה כבוד לא רק שלנו אלא של אימהות ואבות. למה אני מתכוון? שמים את הרגליים בעמידות הלחימה של הנינג’יטסו, עוצרים, ממש עוצרים, ומאזינים – יש צעדים ממזמן בדרך הזו, שקטים, שקטים.

לא צריך לחפש כבוד דווקא אצל חבורה של לוחמים, לא חייבים לחפש במנזרים, ההיפך – הנה האף והנה הכבוד, מתחת לאף. לא פלא שאין תוכנית תזונה של אקבן. תוכנית תזונה של כבוד יכולה להיות מובנת רק על ידי מי שהיה רעב ובוחר כל ארוחה להיות רעב שוב, מחדש, קצת, כמו הרבנית. בוחר לא להתנפל על האוכל אלא בוחר להפעיל עוצמה ומשמעת ולחכות קצת גם כשהוא רעב. במיוחד כשהוא רעב. לברך על האוכל, טכניקה לכבוד. לתת קידה לחרב, טכניקה לכבוד. להגיד תודה כל בוקר, טכניקה לכבוד. ללבוש חצאית מטופשת לפני אימון, טכניקה לכבוד. לשבת בשקט לפני אימון, טכניקה לכבוד. לתת קידה, טכניקה לכבוד.

למה? ככה!

מאת יוסי שריף

אחה”צ, לפני שמחשיך, קראו לי מהרחוב לעלות ולאכול ארוחת ערב. בסוף הייתי עולה. דירה קטנה של שכונת פועלים, קערת מרק, לחם טרי ולפעמים שתי קציצות.

סבא שלי היה מסיים את החשבונות, מכניס חולצה למכנסיים והולך לענייניו. ואני הייתי עוזר לסבתא שלי לרחוץ צלחות, לשים את המלחיה ושקדי המרק בארון אויר ולהעביר מטלית על מפת שולחן מפלסטיק שנקראה שעוונית. סבתא הייתה מנגבת ידיים בסינור ואז הייתה ניגשת לרדיו גדול מעץ, מסובבת את הכפתור השמאלי ומחכה. גם אני חיכיתי ששפופרות הרדיו יזהרו באור רך, אז אפשר היה לשמוע רוסית מתנגנת. מבחוץ אפשר היה עדיין לשמוע צעקות הורים וילדים שחטפו עוד כמה דקות מחבואים עד לארוחת הערב.

הילדים נכנעו ועלו לביתם, התוכנית הייתה נגמרת והרדיו נכבה בנקישה נעימה של גלגל הפוטנציומטר. רק מנורת הפלואורסצנט הארוכה במטבח הייתה נשארת דלוקה, כדי להאיר לסבא שלי, וסבתא הייתה מכבה את האור בחדר ויושבת עם חלונות פתוחים כשהחושך יורד. שעה ארוכה היא הייתה יושבת וחושבת. לפעמים היא הייתה שרה לעצמה שירים יפים ברוסית. בחוץ כבר היה חושך כל כך כחול שאי אפשר היה לראות את העלים על עץ התות בחצר האחורית, רק את הצללית שלו.

למה ישבנו בחושך? אני מכיר מעט מאוד שמוכנים לשבת שעה מבלי לעשות דבר, כמעט כל אלו שאני מכיר שמוכנים מתאמנים אצלי שנים ב אומנות לחימה.

בשנת 1985 השתחררתי והתחלתי ללמד. מאז מגיעים כל שנה יותר ויותר תלמידים. כל שנה מתקצר זמן הקשב. שאלתי פעם תלמיד שהחזיק מעמד רק אימון אחד, ״איך זה שהפסקת, כל כך רצית?״. “היה לי כיף”, הוא אמר, “אבל התמלא לי הלו”ז לגמרי”. לגמרי.

ובאתר שבניתי, אני קורא בכלים הסטטיסטיים של הסרוור – זמן הקריאה הממוצע: 4 דקות וקצת. אומרים לי שזה המון. 4 דקות.

בסמינר השטח הראשון שהעברנו ד. ואני, קמנו כולם כל בוקר, עוד לפני האור, הערנו כל אחד בלחישה וישבנו שעה, בשקט גמור, איש תחת עצו ועם מחשבותיו, שעה בקור הבוקר, בשקט גמור.

האפשרות להיות שם, יום אחר יום, בלי חידושים, בלי בידור, בתוך עבודה, היא רק הבסיס של הנינג’יטסו שאני מלמד. כושר גבוה זה גם חשוב, לדעת להלחם גם כן, אבל ללא אותו דבר שעומד בסבלנות מול נדידת הקשב אי אפשר.
ונדידת הקשב הגדולה מתרחשת עכשיו, לא באמריקה, כאן. הצעירים הרציניים בקבוצות מגיעים מרקע של עבודה, וגם אצל צעירים רציניים אלו – אני מתזמן את הקמאה בתחילת האימון לפי הנשימות שאני שומע מאחורי – כל שנה מתקצר זמן הקמאה של מתחילים.

חבר שקרא בתוכנית כושר אקבן את ההמלצה לשים לב לקצב הריצה לפי הנשימות אמר לי: “מה נשימות? לא יכול לרוץ בלי מוזיקה, אם אני רץ בלי אייפוד אני משתגע”. אז אמרתי לו: “אתה כבר משוגע”.

לשבת בלי כלום ולשים לב ערב אחר ערב, להתאמן עד שנגינת הפסנתר מוצלחת, לשלוף חרב בבוקר ולחתוך רק אויר, להתפלל כל יום, אלו הם פרקטיס. לפרקטיס יש תשלום והתשלום אינו כסף.
אז מה מאפיין את מי שמתאמן חוץ מקשיחות? חוץ מאומץ? מה מאפשר אימונים בכל יום לאורך שנים? לא מתעצל לשאול, שואל ומקבל את אותן תשובות. “הכריחו אותי לנגן כל יום”, “עוזר לאבא במשק מגיל צעיר”, “להורים שלי יש רפת”, “כל החיים אני שוחה כמה שעות בשבוע”, “למדתי במגמה ריאלית והיינו חייבים לחרוש, כל יום חרשתי שעות של שיעורים” וכמובן – דתיים. והחוט שמחבר את כולם – השקט שמגיע מיכולת לחזור פעם אחר פעם, בלי תגמול, בלי קוביית סוכר, על אותו תרגיל. שקט של לשבת על אותו כיסא, אותו דבר, למה? כי ככה.

כבר הרבה זמן לא שומעים את שיחת הזן המצויינת הזו בין הורים לילדים: “למה? ככה”.