האגאקורה – פיסקאות על מאמץ נכון


מאת ליאור כץ

תהיה זו מחשבה חסרת מעוף, לחשוב שלא תוכל להשיג את אותם הישגים ששמעת או ראית שהשיגו המאסטרים. המאסטרים הם בני אדם. גם אתה בן אדם. אם תחשוב שתהיה נחות בעשייה מסוימת, מהר מאוד תמצא את עצמך על הדרך הזו.
מאסטר איטאי (Ittei) אמר: “קונפוציוס היה מלומד גדול כל כך מפני שהיה לו את הרצון להיות כזה בגיל 15, לא מפני שלמד הרבה כל כך לאחר מכן.”
אותו הדבר אומרת המימרה ה זן בודהיסטית: “קודם כל כוונה, אחר כך הארה.”

אומרים שאפילו לאחר שהראש נערף, אדם יכול לתפקד בצורה מסוימת. העובדה הזו ידועה מהדוגמאות של ניטה יושיסאדה ואונו דוֹאוֹקֶן. איך יתכן שאדם יהיה נחות מהשני? מיטָני ג’וֹקיוּ אמר: ” אפילו אם אדם חולה מאוד ונוטה למות, הוא יכול להחזיק עוד יומיים שלושה”.

לפי אבותינו, אדם צריך לקבוע את החלטותיו במרווח שבין שבע נשימות. אדון טָקָנוֹבוּ אמר : ” אם זמן ההבחנה הוא ארוך, ההבחנה לא תהיה טובה.”
אדון נָאוֹשיגֶה אמר : “כאשר דברים נעשים בנחת, שבעה מתוך עשרה מהם לא יעלו יפה. לוחם הוא אדם שעושה דברים במהירות.”
כאשר המחשבה נודדת לפה ולשם, לעולם לא תִקָּבַּע מסקנה. במחשבה נמרצת, טרייה ולא מתעכבת, אדם ישקול את שיקוליו במרווח בין שבע נשימות. זה העניין בלהיות נחוש ולהיות בעל היכולת לחתוך דרך מכשולים אל הצד השני.

לאחר שלקחתי על עצמי את גישת המתאמן, לא ישבתי באופן מרושל, לא בביתי ולא במקומות אחרים. אף לא דיברתי מילה, אלא, אם הדבר לא היה יכול להיעשות כיאות ללא מילים.
עשיתי מאמץ ליישב דברים ע”י ניסוח עשר מילים במילה אחת. יַמַאזַקי קוּרַנְדוֹ היה אדם כזה.
* הספר נכתב ע”י יאמאמוטו טסונטומו 1659-1719 . התרגום מאת ליאור כץ תוך מהדורת 1983 בהוצאת Kodansha

אליצור שאולין נגד בית"ר קטמון

מאת יוסי שריף

חלמתי ואני עדיין חולם, מכל מיני סיבות, על שהות במנזר זן. זה כיף לברוח במחשבה, לא מחייב. אחרי הרפתקה מסוכנת בדמיון, אפשר לפתוח את המקרר ולנוח קצת מול הטלוויזיה. המציאות, במקום לימוד אמיתי, נוחה פחות. מנזר טוב הוא מקום בעל דרישות שאינן מתאימות את עצמן לחלומות. אדם הנכנס למנזר חייב, כמו בכל לימוד טוב, לכפוף חלק מעצמו בהיכנסו בשער ולחוות לימוד הנכנס מבחוץ, ולא הנחלם מבפנים.

לפני שראיתי, דמיינתי מנזר זן כמקום מיסטי של רגיעה. המקום האמיתי אינו דומה לחלום שלי. כשמבקרים במנזר ”’ זן”’ כמו אייהייג’י זה רק נראה דומה, כשנשארים לעבוד זה דומה יותר לטירונות בלגיון הזרים. אין בחדר המדיטציה שום פרט מיסטי. יושבים שעות עם הפנים לקיר, אח”כ קמים, הולכים, עובדים בניקיונות, במטבח או בגינה ושוב יושבים, פנים לקיר, יושבים וסופרים נשימות. כל בוקר צריך להעיר את הנזירים האחרים בכל אגפי המנזר באותה שעה. זה אומר שתורן ההשכמה קם בשעה 03:30 בבוקר ורץ בספרינט מטורף, כשהוא מצלצל בפעמון, כמעט 3 קילומטר במסדרונות של הבניינים. מתלהבים ורומנטיקנים לא מחזיקים מעמד, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים ובטח שלא שנים.

עבודה זה לא תמיד הרפתקה, יש את אלו שמוכנים לנסוע למנזר שאולין או ליפן העתיקה, מנגד – לעשות שכיבות סמיכה כל יום, לרוץ קצת, להתאמן על שק, או אולי: להגיע כל שבוע לאימונים – את זה הם לא מסוגלים לעשות. סימן הפנטזיה הוא תמיד חריקה של הבדלי הילוכים בין מהירות גלגלי השיניים בפה וברגליים.

זה הטומטום בתוכנו שחושב שהוא מוכן לקפוץ עם יאסון על אוניה אבל לעשות פעם ביום, כל יום, אימון? זה קשה.

לנו יש כוכב כלא, לא מנזר: חוב במכולת, מילואים, ושכנים מעצבנים. לנו יש טמבל שחותך את האופנוע בצומת. לנו יש מלחמות.

נזיר שאולין לא יחזיק מעמד בשכונה יותר משבועיים. יצחקו על העובד הזר הסיני, ילשינו להגירה, יגנבו לו חשמל, יחנו בחניה שלו, יפרצו לו לדירה ויאיימו עליו. ואם הוא יפעיל קונג פו, אז יביאו לו למחרת את כל החמולה וכל החברים עם קרשים ובלגן ואולי איזה רימון הלם. זה לא בגלל שהוא זר, זה בגלל שבמנזרים לא לומדים כאן ועכשיו – לומדים שם ופעם, לא לומדים לדבר במקומית. מי שלא יודע לדבר במקומית לא יכול לתרגם מפות עתיקות לשטח עכשיו ובגלל זה הוא יתבלבל. מה לעשות כשיום רודף יום ובשבוע הבא מחכה רק צו מהמילואים או קנסות חניה. מה לעשות כשבחורה מוצאת חן בעיניו? אולי בשבתו במנזר, הוא למד להפעיל את כל לוח המכשירים של הגוף והנפש אבל כאן ועכשיו הוא לא יזכור להרים מתג אחד של הפעלה.

הפרקטיס שלנו מתקיים כאן ועכשיו, זו משימה מאוד, מאוד, מאוד, קשה. כאן ועכשיו מחוברים בתרבות שלנו רק עם הנאה, לא עם עבודה. במנזר עם המפות העתיקות אנחנו מוקפים כל הזמן בסביבה שמעודדת את העשייה, אלא שחברים, פייסבוק, הטלוויזיה, העיתונים – מפריעים לתרגול.

הרבה בחברה המערבית בנוי על מה שחייבים לעשות (שזה בד”כ סוג של עבודה), ועל לשכוח את העבודה, לשכוח באמצעות בידור. זו צורת חיים מטורפת ושכיחה. אי אפשר להשתמש בבידור, בשכחה כזו, בתרגול אומנויות לחימה, צריך להתעקש לזכור. התזכורת היא המאבק, האימון החוזר, התזכורת היא הקושי.

“לצום במנזר אפשר בקלות שבוע, זה לתיירים. אבל חפש את מי שגר מעל קונדיטוריה וצם – לך תהיה תלמיד שלו.”

המנזר הוא כאן, מקושט במזרוני פלסטיק קרועים ומסריחים, חצוב באולמות כדורסל וחדרים מוזנחים של מתנ”ס, בסלון בין הצעצועים של הילדים. המנזר מתחיל בכל מפתן דוג’ו והדוג’ו הוא כל מקום שם זוכרים להפעיל כבוד לעשייה. צועדים דרך קירות. ראש בקיר. ככה.

"דו", "טריקה", "דרך"

מאת אדם מיודובניק

הנינג’יטסו מגיע לארץ לפני כ- 35 שנה. 900 שנה של מסורת לחימה במזרח הרחוק עושות את דרכם למזרח התיכון. ישראל היא ארץ רב תרבותית, יהודים מכל היבשות ומכל התרבויות. במשך התהוות המדינה, צומחת תרבות מעורבת: אנשים מליטא אוכלים שווארמה מטורקיה וחברה מעיראק אוכלים שטרודל תפוחים מאוסטריה. הידע שהבאנו מהגלות מקבל את תשומת ליבנו במשך השנים, אך מה עם התרבות שהייתה כאן בארץ לפני שהגענו? חייבת להישאל כאן שאלה: והיא עוסקת לא רק בידע שנכנס לחברה הישראלית (ומכאן לנינג’יטסו), ממדינות מהן הגענו, השאלה היא: כיצד השפיעו על היבוא התרבותי, מנהגי הארץ הזו?

בשנות השבעים, שבר דורון נבון רצף של 900 שנה בכך שהוציא את ה נינג’יטסו מכור מחצבתו. לנין ג’יטסו ביפן יש רקע תרבותי שהתבסס ונקבע במשך השנים, הבאת דרך חיים זו במדויק לארץ ישראל היא בלתי אפשרית. היום אנו נמצאים בשלב בו הכיוון נבדק, אין לנו מרשם, אנחנו מחפשים את הדרך הייחודית לנו, לנינג’ות הישראליות. כעת, באופן מודע ובלתי מודע, כדי להחזיר את האומנות שלנו לאיזון, עלינו למצוא את ה”דרך” מחדש. זה השלב ההתפתחותי בו אנו נמצאים כיום. אך מה משפיע על עיצוב דרכינו, מתוך מה שהייה כאן לפנינו:

2000 שנה חי עם בגלות, שואף ומקווה שעם בוא המשיח, הוא יחזור לארצו. לפני כ – 250 שנה חל מהפך פילוסופי אדיר שהביא לשינוי מגמות בעולם. תנועת ההשכלה מביאה לשינוי בתודעה היהודית, בתפיסת היהדות וברעיון קידום הגאולה. העם היהודי הופך חזרה מגורם פסיבי לגורם אקטיבי. לאורך השנים, תמיד הייתה עליה לארץ, אך זו עלייה הייתה של מתי מעט, אנשים דתיים ויוצאי דופן. בסוף המאה ה – 19 מתחילים, מסיבות רבות ומגוונות, לעלות לארץ ערב רב של עולים מהגולה. עולים אלה מגיעים לארץ מדברית ובעיקר כפרית. ארץ שנחה תחת שלטון של האימפריה העות’מאנית, שהייתה בשלב זה בפרפורי גסיסתה לאחר 500 שנות שליטה מהודו ועד שערי וינה. פלסטינה נוהלה בטורקית ברמה האימפריאלית ובערבית ברמה המקומית.

מגיע היהודי האירופאי ופוגש בערבי המוסלמי: גאווה בתרבות ובשפת המדבר, קבלת אורחים ונקמת דם…דת שונה, אבל אותו האל ואותו יחס לשלטון. (משמעות המילה אסלאם היא כניעה, הכניעה לאל היא ערך עליון, בין אם אתה סוני או שיעי עליך להפגין יראה כלפי האל ונציגיו (השלטון) עלי אדמות). נחזור לאותו היהודי שהגיע לארץ עם אידיאלים של יישוב הארץ: השכלה גבוהה, שנים של חוסר צדק, עם שנרדף בגלות מגיע לארץ, למדבר, נכנס לאוהל הבדואי, מתיישב לשתות קפה ולעשן נרגילה לצלילי הדרבוקה.

הצבר הראשון בהתהוותו, יודע עברית, הוא יודע להגן על עצמו, הוא לא יהיה נרדף כהוריו באירופה, יהודי גאה – היהודים בגלות הושפעו מהתרבויות המקומיות והתרחקו מהתפיסות התנ”כיות של “שן תחת שן” “עין תחת עין” ו”הקם להרגך השכם להרגו” – אך כאן, בארץ ישראל, החוקים הללו ודרך החיים הזו, מתחילים לחזור. החוק המוסלמי נשאר נאמן למאה התשיעית, מי שמשקר מאבד את הלשון, ומי שגונב מאבד את הידיים. הצבר, בצורה מסוימת, מאמץ ראיה זו לחיקו בהתאם לנסיבות. מתחיל “פרויקט” השומר, יהודים עם מנטאליות של מונגולים מהערבות והשכלה אירופית מעודנת, אנשי אקדמיה ובו בזמן לוחמים עיקשים. ההשכלה באה מהאירופאים אך הלוחמניות באה מהמציאות המזרח תיכונית. הצבר אומר: “אם לא נלחם בהם כפי שהם נלחמים בנו אנחנו אבודים”.

מלחמת העולם השנייה נגמרת והצבר מקים מדינה. לארץ מגיעים כל אותם פליטים וניצולים של השואה ומדחיקים יחד עם הצבר, את זוועות האתמול, הם לא רוצים להיות מקסימיליאן פוזננסקי אלא משה הרפז. הם רוצים להיות ישראלים, הם רוצים להדמות לצבר.

מדינת ישראל בנתה את עצמה על דוגמת הצבר הממולח והמחוספס, אבל הצבר, כפי שהסברתי קודם, בנה את עצמו על בסיס המנטאליות המקומית. בכל זאת יש הבדל מאוד רציני בין תפיסת הצבר לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה, היה הסכסוך היהודי ערבי סכסוך גיאוגרפי ופוליטי. שני הצדדים, למרות הלחימה העיקשת, שמרו על כבוד האחד כלפי השני, במגבלות המציאות. אחרי המלחמה, עם בוא יהודי הגולה, התווסף גם האלמנט הדתי וחוסר יכולת של היהודים למצוא שלווה במקום אחר בעולם. היינו אחרי השואה, ולא היינו מוכנים שדבר כזה יקרה שוב אי פעם. הערבי ממושא ל”כבדהו וחשדהו” הפך ל”חשדהו”!!! התרבות המקומית הפכה מתרבות מכובדת ומוערכת לתת-תרבות האויב, תרבות של ברברים חסרי תרבות, שפה ומנהגים…

המעניין הוא שלפני שהתהליך המודע הזה ארע כבר הספיקו לחדור הרבה מהמנהגים הללו לחייו של הצבר. הצבר אינו לוחץ ידיים הוא נותן כיף ושואל “כיפאכ”?, שותה קפה שחור מפינג’אן, אוכל חומוס, שר על צלילי חליל במדבר וצועק יאללה!!! הצבר מקים מדינה ונלחם להגן עליה, שוב ושוב. הצבר, כמו ה נינג’ה הישראלי, לא מוותר: רוח לחימה, עקרונות, הליכה יום יומית בין חיים למוות, והניסיון להגיע לאמת, להגיע לאחדות?

בנינג’יטסו מצאו דרך, דרך שמתאימה ליפנים, אנחנו מחפשים דרך שמתאימה לישראלים. לצערי הקרבה שלנו למלחמות היא אחת הסיבות שהנינג’יטסו מדבר אלינו, יש כבוד, יש רעיון, יש כיוון ויש מטרה שחייבים לעמוד בה, המטרה, במובנים רבים כן מקדשת את האמצעים, אך יש עוד…

הנין ג’יטסו אינו הגורם היחיד שחיפש לעצמו דרך, כאן, בישראל ובמזה”ת, תחת המעטה של אותה התרבות שעליה אני מדבר, החלו במאה ה- 12 לצוץ מסדרים צוּפים (סופים) באימפריות הערביות, מהודו ועד ספרד הממלוכית. מסדרים של מיסטיקאים מוסלמים שמטרתם להגיע לאחדות עם האל. נכון שרובנו לא אנשים דתיים, אך גם אנו מחפשים את האחדות הזו בחיים שלנו, ולכל מסדר ה”דרך” (טריקה) שלו. המסדרים האלה לא צצו משום מקום, הם התפתחו במשך 300 שנה ובהתחלה גם הם לא ידעו לאן הם הולכים ומה מטרתם.

הטריקות האלה היו בנויות משני מעגלים סביב השיח’: המעגל הפנימי היה מורכב מאנשים שהקדישו את כל היום או רובו לעסוק בלימודים. המעגל השני היה מורכב מקבוצה רחבה של אנשים שהיו ביום יום ככל אדם אחר, צורפים, רוכלים, אנשי מסחר ותעשייה, אך, בערב היו הם סופים. היית עובד כל היום במשרד ונפגש עם חבריך הסופים (צופים), פעמיים שלוש בשבוע ומתקדם עוד צעד, מתקרב עוד קצת להתעלות רוחנית, התנתקות מהבלי העולם הזה, והבנה רחבה יותר של מרקם היקום.

הסופים לא היו פילוסופים, הם עסקו באימון גופני ומדיטציה, אנשי מעשים ולא רוח, היו ביניהם משוררים, סופרים, פילוסופים ואנשי מדע אך ה”דרך” הייתה במעשים ולא בדיבורים, לא יכולת להתקדם בהבנתך בלי לעבוד קשה, אין “מתנות” מאלוהים. הצופים עד להיווצרות ה”טריקה” ואף אח”כ, היו מאוד אקלקטיים ופתוחים, הם הקשיבו לרעיונות של בתי ספר אחרים ואף לדתות אחרות, הם היו כל כך שונים מהאורתודוכסיה המוסלמית שעד לפני 30 שנה המחקר ניסה לתת את כל הקרדיט לתופעה לנזירים נוצרים ובודהיסטים, אך כיום אין לאף אדם באקדמיה ספק שמדובר בתרבות ערבית מוסלמית.

כשהיהודים הגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 עדיין היו הרבה מסדרים צופים בארץ וכמעט כל מוסלמי היה חבר במסדר זה או אחר, גם היום יש מסדרים פעילים בארץ. אני חושב שבינינו, הנינג’ות של המזה”ת, ובין הצופים של המזה”ת יש דמיון רב. יש לנו מה ללמוד מאחרים שחיפשו ועדיין מחפשים.

אבל מה לי ולכל בלבולי הביצים שכתבת פה, שואל הנינג’ה הממוצע, וזה בדיוק מה שאני אוהב. הנינג’ה הישראלי הוא ישראלי לכל דבר ועניין, הוא אינו איש של רמזים ודקויות, אדם של תכל’ס, אך הוא לא מפסיק לחשוב, לא לוקח דבר כמובן מאליו, הוא רוצה שתעשה או שתסתום את הפה ולכן בשלב זה אני אסתום את הפה.

כבוד

מאת יוסי שריף

“מדוע לא העלית את תוכנית התזונה לאתר?” שאל אותי תלמיד. (חכה, התשובה בסוף)

ב – 1985 התגוררתי בבית אבות בירושלים, רק כמה שבועות. ישנתי בחדר של סבתא שלי כדי להשגיח עליה. לא חושב שהיו אז עובדים זרים בשביל זה. הזקנים אכלו שלוש ארוחות ביום והייתי צריך לחזק את עצמי לארוחות מבחינה נפשית. כל ארוחה היה עדר של זקנים מתנפל, זו לא מילה מספיק חזקה לתאר את מה שהיה, על האוכל. הדיירים היו מרוכזים במטרה – לאכול טוב, הרבה ומהר. זו לא הייתה חוויה טובה, לא לקשישים ולא לי.

הייתה שם מישהי שללא חרב סמוראים, ללא לחימה באחרים, ללא מילים, יצרה מסביבה כל פעם מחדש הילה של כוח ואנושיות. היא עזרה לאלו שהיו צריכים לשבת, נטלה ידיים בכוונה רבה והגישה אוכל לאחרים בשולחן שלה, לפני שנגעה באוכל. “זאת הרבנית”, אמרו לי כששאלתי. היא עשתה בכל ארוחה תרגיל מיוחד. אני אתן שם לתרגיל הזה: “כבוד”. כבוד מיותר, לא הכרחי, לא הגיוני, לא מובן מאליו ולכן מצרך כלכלי לא מובן.

כשחושבים על כבוד חושבים על יחס המופנה לאדם אחר, יחס הנותן ביטוי להיררכיה ולמקום החברתי שלי מול מישהו אחר. אלא שיש כבוד נוסף, כבוד המופנה לטכניקה, לחפץ, לדרך חיים. באמצעות המבט והמעשה (וזה חייב להיות מעשי) מתרגלים כבוד לתנועה, למישהו, למשהו. באנגלית כותבים כך: respect, re-spicere בלטינית, ממובן של “להסתכל שוב, להביט עוד פעם”. במה אנו מביטים פעם ועוד פעם מתוך כוונה? מהו הדבר המיותר שצריך לעשות? איך אנו מביטים ומאילו סיבות? זה חשוב מאוד, זה עקרוני.

מה שעושים הוא חשוב אבל אינו מהותי לתרגול כבוד, מה שמהותי זו הכוונה שלנו. אפשר לקחת את החרב סתם ולשלוף אותה. אבל הטקס המקדים את השליפה, הטקס המיותר, הגופני, הוא זה שטוען את השליפה בכבוד.
“בשביל כבוד צריך לעבוד” אמרו. זה לא בא סתם, זה מאמץ. והמאמץ הזה הוא שביל המפריד בין כבוד לחולשה. להסתכל שוב ושוב בבחורות יפות זה אולי re-spicere, אבל אין בזה Respect, כי זה לא מאמץ. צריך מאמץ, לרבנית בא להתנפל על האוכל. ולי בא לפעמים לשבת בבית, לשתות קולה ולכרסם גבינה. כבר גדעון בתנ”ך הבין מספיק שכבוד מפריד בני האדם מחיות. לעצור, (לעצור!) ולשתות מים באופן מכובד, לתת קידה, לפנות את המושב לזקן, מיותר, לא הכרחי, ולכן – שער לכבוד.

לכבד את האוכל שאנו אוכלים, לכבד את את הטכניקה או את האדם זו לא עבודה קלה ולא בחירה קלה. אני לא מחפש בחירות קלות. ״אין קיצורי דרך״, הוא המוטו של מי שיכול ללכת רחוק. אתמול הגיע לאימון צעיר אחד, שבר את היד לפני שלושה שבועות והורידו לו את הגבס. אז הוא בא עם תחבושת ועשה רק בעיטות וכפיפות בטן. זה הכבוד שלו לאימון, ככה הוא נושם אויר של מאסטר, ככה הוא יותר מסתם יצור. אצלנו זה נינג’יטסו, אצל מישהו אחר זו דרך ארץ, קראטה, נגרות, טאי צ’י, צמחונות, תפילה.

בושה וכבוד לא גרים יחד, בושה וחולשה פנימית גרים יחד. המעשה המיותר, ההסתכלות הנוספת, הקשב, לא רק הולכים נגד הבון טון והאופנה, הם אלו שמייצרים מעגל של משמעת ועוצמה. מעגל שלא חייבים להשתמש בשק איגרוף בשביל לחוג את גבולותיו, אפשר לחוג מעגל של כבוד בעזרת כוס תה. הכבוד קוצב את פעימות הלב של אומן הלחימה, של הנגר ושל המשורר. רק מי שמשתמש בכבוד יכול לדייק.

אצלי מכוון השעון אחורה כמה מאות שנים, מודד את הזמן לפי הקשב הנכון, לא מופתע מעבודה חוזרת על עצמה. ולוח השעון הוא המסגרת שלי לתרגול כבוד. וכל אחד יכול למדוד את הקשב עם השעון הפנימי שלו, בדוג’ו זו טכניקת הנינג׳יטסו, בקונסרבטוריון זה כלי נגינה עתיק, פרטיטורה ישנה, ובמקום אחר מישהו מטהר את עצמו לפני שיכתוב אותיות מדוייקות בקולמוס על קלף של בהמה טהורה. וכשעשייה הולכת בדרך כבר מאות שנים, באותה דרך, זה כבוד עוד יותר חזק, זה כבוד לא רק שלנו אלא של אימהות ואבות. למה אני מתכוון? שמים את הרגליים בעמידות הלחימה של הנינג’יטסו, עוצרים, ממש עוצרים, ומאזינים – יש צעדים ממזמן בדרך הזו, שקטים, שקטים.

לא צריך לחפש כבוד דווקא אצל חבורה של לוחמים, לא חייבים לחפש במנזרים, ההיפך – הנה האף והנה הכבוד, מתחת לאף. לא פלא שאין תוכנית תזונה של אקבן. תוכנית תזונה של כבוד יכולה להיות מובנת רק על ידי מי שהיה רעב ובוחר כל ארוחה להיות רעב שוב, מחדש, קצת, כמו הרבנית. בוחר לא להתנפל על האוכל אלא בוחר להפעיל עוצמה ומשמעת ולחכות קצת גם כשהוא רעב. במיוחד כשהוא רעב. לברך על האוכל, טכניקה לכבוד. לתת קידה לחרב, טכניקה לכבוד. להגיד תודה כל בוקר, טכניקה לכבוד. ללבוש חצאית מטופשת לפני אימון, טכניקה לכבוד. לשבת בשקט לפני אימון, טכניקה לכבוד. לתת קידה, טכניקה לכבוד.

למה? ככה!

זן בודהיזם פלב״ם

מאת יוסי שריף

אחה”צ, לפני שמחשיך, קראו לי מהרחוב לעלות ולאכול ארוחת ערב. בסוף הייתי עולה. דירה קטנה של שכונת פועלים, קערת מרק, לחם טרי ולפעמים שתי קציצות.

סבא שלי היה מסיים את החשבונות, מכניס חולצה למכנסיים והולך לענייניו. ואני הייתי עוזר לסבתא שלי לרחוץ צלחות, לשים את המלחיה ושקדי המרק בארון אויר ולהעביר מטלית על מפת שולחן מפלסטיק שנקראה שעוונית. סבתא הייתה מנגבת ידיים בסינור ואז הייתה ניגשת לרדיו גדול מעץ, מסובבת את הכפתור השמאלי ומחכה. גם אני חיכיתי ששפופרות הרדיו יזהרו באור רך, אז אפשר היה לשמוע רוסית מתנגנת. מבחוץ אפשר היה עדיין לשמוע צעקות הורים וילדים שחטפו עוד כמה דקות מחבואים עד לארוחת הערב.

הילדים נכנעו ועלו לביתם, התוכנית הייתה נגמרת והרדיו נכבה בנקישה נעימה של גלגל הפוטנציומטר. רק מנורת הפלואורסצנט הארוכה במטבח הייתה נשארת דלוקה, כדי להאיר לסבא שלי, וסבתא הייתה מכבה את האור בחדר, ״אסור לבזבז, יוס׳לה״, ויושבת עם חלונות פתוחים כשהחושך יורד. שעה ארוכה היא הייתה יושבת וחושבת. לפעמים היא הייתה שרה לעצמה שירים יפים ברוסית. בחוץ כבר היה חושך כל כך כחול שאי אפשר היה לראות את העלים על עץ התות בחצר האחורית, רק את הצללית שלו.

למה ישבנו בחושך? אני מכיר מעט מאוד שמוכנים לשבת שעה מבלי לעשות דבר.

בשנת 1985 השתחררתי והתחלתי ללמד. מאז מגיעים כל שנה יותר ויותר תלמידים. כל שנה מתקצר זמן הקשב. אני שומע זאת בנשימות מאחורי, כשאני מעביר את העמידות. שאלתי פעם תלמיד שהחזיק מעמד רק אימון אחד, ״איך זה שהפסקת, כל כך רצית?״. “היה לי ממש כיף”, הוא אמר, “אבל התמלא לי הלו”ז לגמרי”. לגמרי.

ובאתר שבניתי, אני קורא בכלים הסטטיסטיים של הסרוור – זמן הקריאה הממוצע: 4 דקות וקצת. אומרים לי שזה המון. 4 דקות.

בסמינר השטח הראשון שהעברנו ד. ואני, קמנו כולם כל בוקר, עוד לפני האור, הערנו כל אחד בלחישה וישבנו שעה, בשקט גמור, איש תחת עצו ועם מחשבותיו, שעה בקור הבוקר, בשקט גמור.

האפשרות להיות שם, יום אחר יום, בלי חידושים, בלי בידור, בתוך עבודה, היא רק הבסיס של הנינג’יטסו שאני מלמד. כושר גבוה זה גם חשוב, לדעת להלחם גם כן, אבל ללא אותו דבר שעומד בסבלנות מול נדידת הקשב אי אפשר.

נדידת הקשב הגדולה מתרחשת עכשיו, לא רק באמריקה, לא רק באפריקה, כאן. הצעירים הרציניים בקבוצות מגיעים מרקע של עבודה, וגם אצל צעירים רציניים אלו – אני מתזמן את הקמאה בתחילת האימון לפי הנשימות שאני שומע מאחורי – כל שנה מתקצר זמן הקמאה של מתחילים.

חבר שקרא בתוכנית כושר אקבן את ההמלצה לשים לב לקצב הריצה לפי הנשימות אמר לי: “מה נשימות? לא יכול לרוץ בלי מוזיקה, אם אני רץ בלי אייפוד אני משתגע”. אז אמרתי לו: ” אם בלי מוזיקה באימון אתה משתגע, אתה כבר משוגע”.

ככה, פשוט. לשבת בלי לעשות בערב, להתאמן עד שנגינת הפסנתר מוצלחת, לשלוף חרב בבוקר ולחתוך כלום, רק אויר, להתפלל כל יום, אלו הם פרקטיס. לפרקטיס יש תשלום והתשלום אינו כסף.

אז מה מאפיין את מי שמתאמן חוץ מקשיחות? חוץ מאומץ? מה מאפשר אימונים בכל יום לאורך שנים? לא מתעצל לשאול, שואל ומקבל את אותן תשובות. “הכריחו אותי לנגן כל יום”, “עוזר לאבא במשק מגיל צעיר”, “להורים שלי יש רפת”, “כל החיים אני שוחה כמה שעות בשבוע”, “למדתי במגמה ריאלית והיינו חייבים לחרוש, כל יום חרשתי שעות של שיעורים” וכמובן – דתיים. והחוט שמחבר את כולם – השקט שמגיע מיכולת לחזור פעם אחר פעם, בלי תגמול, בלי קוביית סוכר, על אותו תרגיל. שקט של לשבת על אותו כיסא, אותו דבר, למה? כי ככה.

כבר הרבה זמן לא שומעים את שיחת הזן המצויינת הזו בין הורים לילדים: “למה? ככה”.

תגיד, תגיד, איזה חגורה אתה?

מאת אודי פוניו

הרבה פעמים אני שומע מסביבי את השאלה הזו או גרסת אחות שלה – “תגיד, תגיד, לאיזה חגורה אתה נבחן?” ברגעים כאלה אני תוהה מהי המשמעות של צבע וסוג החגורה עבור אותו אדם שמולי. האם לדעתו באמת החגורה “עושה” את האדם? האם באמת ניתן למפות את צבע החגורה ליכולותיו של האדם החוגר אותה? הבה נבחן זאת: צבע החגורה הוא קבוע (לפחות בכל התקופה בה חוגרים צבע מסוים) ומהווה נקודה על ציר חד מימדי של דרגות. היכולות של מתאמן לעומת זאת הן רב-ממדיות ודינאמיות. רב-ממדיות שכן הן מורכבות ממערכת תנועתית אשר כוללת טכניקות של עמידות, אגרופים, בעיטות, בריחים, הטלות, קשב, שמירת מרחק, תזמונים, ושילובם של כל אלה בקאטות, בעבודה בעמידה ובקרקע, עם ובלי חליפה, בידיים ריקות או עם כלי נשק, מול יריב יחיד או מול מספר יריבים, על מזרן האימונים או בשטח, ועוד.

ממש כפי שניתן לטבוע באגם שעומקו הממוצע הוא 30 ס”מ כך גם החגורה, שמהווה תמצית יחידה של מרחב תנועתי רב מימדי זה, מספקת אינפורמציה מעטה בלבד על היכולות של פרט מסוים במימד נתון, כך למשל שני לוחמים בעלי אותה דרגה יכולים להציג יכולות שונות בהרבה במימד מסוים (שימוש בחרב למשל) כאשר בדרך כלל לכל אחד יש מספר קטן של מימדים בהם יכולותיו טובות יותר ומימדים (לא בהכרח זהים) בהם הוא משקיע את עיקר הלמידה והתרגול. בנוסף יש לזכור שקיימת גם דינאמיקה בזמן: היכולות והכישורים שלנו משתנים ללא הרף בעקבות הלמידה והתרגול, אך גם במהלך יממה בודדת, כתלות בעייפות, מוטיווציה, קשב, מזל… תרגיל שעלה יפה בבוקר ייתכן ולא יבוצע באותה רמה אחר הצהריים. אימון חרב מוצלח לבד בבית עלול להיגמר באסון כאשר הוא מבוצע מול קהל. ובכלל יש ימים בהם התחושה היא שאנו בלתי מנוצחים ויש ימים בהם נראה כאילו שום דבר לא הולך.
כאמור, הדבר היחידי כמעט שנשמר קבוע בסמל הדרגה, בחגורה במקרה זה, הוא צבעה (אם להזניח לרגע את אורכה ורוחבה, צורת קשירתה ומידת הבלאי שלה). מדוע להשתמש בסימן כל כך פשוט, חד ממדי וקבוע יחסית על מנת לייצג דבר שהוא רב-ממדי ודינאמי כל כך במהותו? ההמחשה הטובה ביותר לאבסורד בתפישה של צבע החגורה כעדות ליכולותיו של הנושא אותה היא קפיצת המדרגה בתקופה שהחגורה מתחלפת. כאילו לפני הבחינה היית דבר אחד וכעת לאחר הבחינה אתה דבר אחר לחלוטין. דוגמא קיצונית אף יותר לחוסר המשמעות של החגורה היא שרלטנים (ראה למשל את “מגע המוות” ואת “הצ’י מאסטר”) שם ברור שלעצם חגירת חגורה שחורה עם חמישה פסים אדומים או חגורה אדומה עם שבעה פסים זהובים אין הרבה משמעות בהקשר של אמנות לחימה.

הייתי רוצה לבחון את הנושא הזה דרך זווית ההסתכלות של תיאורית עקרון ההכבדה (The handicap principle) אשר פותחה על ידי פרופ’ אמוץ זהבי מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב. על רגל אחת תיאוריה זו יוצאת מהשאלה כיצד כדאי להעביר מסר אמין ומציעה את עקרון ההכבדה כפתרון אשר רווח בכל אשר נפנה בעולם החי בכלל ובתקשורת בין בני-אדם בפרט. עקרון זה גורס כי העברת מסר אמין מחייבת את מעביר המסר להכביד על עצמו כי רק בדרך זו מעביר המסר יוכל למנוע מצב בו שקרן או מתחזה פוטנציאלי יוכל לעביר את אותו המסר.

אך האם החגורה באמת יכולה לשמש כמסר אמין? הרי כל אחד יכול לשים עליו חגורה שחורה גם מבלי להתאמן אפילו יום אחד. כיצד ייתכן שמסר כזה חשוב ייוצג על ידי סימן כל כך פשוט וזול אשר זמין לכל אחד? או במילים אחרות – היכן כאן ההכבדה? כדי לנסות לענות על שאלה זו נפנה להתבונן בעולם הטבע שם קיים שימוש רחב בסמנים שונים ומשונים. למרות שבמרבית המקרים מחיר הסמן הוא ברור כמו למשל במקרה של צבען שמקורו ברעלן שעל נושא הסמן לאכול במהלך חייו. זה בדיוק מה שקורה למשל אצל פרפרים וחרקים רבים אחרים שניזונים מצמחים רעילים ביותר אשר מרכיב הרעל בתוכם משמש בבוא היום ליצירת דגם צבעוני בולט האופייני לאותו מין. אבל קיימים גם מקרים אחרים בהם עלות הסימן היא זולה למדי מכל בחינה נראית לעין, כך לדוגמא המצב באשר לכתם על חזם של דרורים זכרים. דרורים חיים בלהקות כאשר קיים מדרג חברתי יציב למדי אשר משתנה רק מעט בכל פעם עקב מאבק בין פרטים קרובים בדרגתם. ידוע כי קיים מתאם (קורלציה) בין גודל הכתם ומיקומו של הפרט במדרג החברתי. לא נמצאה כל עדות למחיר ישיר של גודל הכתם שהרי מדובר בפיגמנט שכיח שמחירו המטאבולי זול וקשה לשער שקיים הבדל של ממש בין ייצור כתם קטן או כפול בגודלו. גם כאן מתבקשת השאלה היכן ההכבדה? ניסויים בהם שינו את גודל הכתם לפרטים בלהקה גרמו לתוצאה מעניינת: פרטים בעלי כתם קטן שהוגדל באופן מלאכותי החלו להיות נרדפים ומוכים, לעיתים עד כדי מוות, על ידי פרטים בעלי כתם גדול וזאת בשונה מבעבר שכן אז בעלי הכתם הגדול כלל לא היו נטפלים לבעלי הכתם הקטן. לעומתם פרטים שבמקור נשאו כתם גדול (כלומר היו בעל מעמד גבוה במדרג החברתי בלהקה) וכתמם הוקטן באופן מלאכותי נאלצו להילחם על מעמדם גם כנגד “ינוקות זבי חוטם” וככלל כנגד כל אלה שכתמם גדול משלהם. מניסויים אלה היה ברור שהכתם לא רק אכן משמש סמן למעמד חברתי אשר הפרטים השונים מייחסים לו חשיבות ומפרשים את המצב על פיו, אלה גם הראו מדוע לא כדאי לפרט “לרמות”, כלומר מדוע אבולוציונית לא יהיה יתרון לפרט שבמקרה נושא כתם גדול “מכפי יכולתו”. דוגמא זו ממחישה כיצד ההכבדה לא נובעת מהייצור של הסימן אלא עקב משמעותו, אשר מלווה בטובות הנאה אבל גם באחריות, עול וסכנות.

הדרגה מהווה פרסומת, הבטחה לפוטנציאל, אבל כמו בכל פרסומת מה שקובע הוא איזה חלק מהפוטנציאל הזה אכן מתממש במציאות ובמקרים רבים כדי לדעת עד כמה ההבטחה מתממשת בין מתחרים שונים צריך לבחון אותם לאור נקודת ייחוס משותפת. דוגמא פשוטה לכך היא קו הזינוק במרוץ. כדי לדעת מי יותר מהיר בריצת מאה מטרים חייבים שכולם ייצאו בדיוק באותה השנייה ויעברו בדיוק את אותו המרחק, רק בתנאים אלה נוכל לקבוע מי אכן השיג את התוצאה הטובה ביותר. פרופ’ אמוץ זהבי מביא דוגמא נוספת אשר מוכרת לכולנו, דרגות בצבא (או בכל גוף הירארכי למעשה) גם כאן, כל אחד יכול לקנות דרגות אלוף ולשאת אותן על הכתפיים. העלות המיידית של הסמן היא אפסית ולמעשה זהה בין הדרגות השונות, ממש כמו בחגורה. מי שעוד לא היה בצבא יטעה ודאי לחשוב שהדרגה, רק מעצם היותה מביאה לנושא אותה סמכות בלתי מעורערת. אין רחוק מכך. הדרגה אמנם מקנה לנושא אותה זכויות יתר מסוימות (כמו גם אחריות נוספת) על פי חוק אך היא כשלעצמה אינה מייצרת יכולת פיקוד, אינה יוצרת משמעת ובודאי לא בונה אמון במפקד. כל תפקידה הוא להיות נקודת ייחוס אשר אליה יש להשוות את אותו פרט אשר נושא את הדרגה. מובן שככלל לכל דרגה מצומדת מעין רשימת מכולת של תכונות, כישורים כלליים אשר אמורים להתקיים באותו בעל דרגה.

אם כן, לפי תיאורית עקרון ההכבדה, ניתן לומר שהתפקיד הסמלי של הדרגה (צבע החגורה במקרה זה) הוא פחות בבחינת מדד אבסולוטי לאיכות הנושא אותה אלא בעיקר לשמש נקודת ייחוס (תיאורטית?) אשר אליה יש להשוות את היכולות של אותו פרט. נקודת ייחוס זו, היא הסיבה שלאותן יכולות ניתן להצמיד פרשנות שונה, לפעמים אפילו הפוכה. צפייה באותן יכולות אצל נושאי דרגות שונות תגרור תגובות יחסיות בהתאם, אנו עשויים לומר על אחד בעל דרגה נמוכה שהוא מציג יכולת טובה ולעומת זאת לחשוב שאחר, הנושא דרגה גבוהה אך מציג אותן יכולות ממש, שהוא לא כל כך מוצלח. טוב, מוצלח ושאר סופרלטיבים הם בדרך כלל יחסיים והדרגות עוזרות להזכיר לנו מהן הפרופורציות והפרספקטיבה הנכונה לאורן יש לשפוט את היכולות של פרט מסוים בזמן נתון. נשיאת דרגה גבוהה יותר מכבידה על הפרט הנושא אותה היות וכעת יכולותיו נמדדות ונשפטות ביחס לאידיאל (אותה נקודת ייחוס) גבוה יותר המסומן על ידי הדרגה. נטילת הכבדה זו מאפשרת העברת מסר אמין שכן קשה יותר להציג יכולות ‘טובות’ כאשר הרף של מהו ‘טוב’ גבוה יותר. לאור זאת העלייה בדרגה מסמלת בסך הכול את הגבהת רף ההשוואה, והרי ברור שאין הבדל משמעותי ביכולות של פרט מסוים ביום שלפני לעומת היום שאחרי קבלת הדרגה. לכן אולי בפעם הבאה כדאי שתשאל אותי: “תגיד, תגיד, כמה שנים אתה מתאמן?”

האדם, הסביבה ומה שבינהם


מאת נבות תמרי

המאמר הזה עוסק בהשפעת הסביבה על האדם, ובחוסר השפעת האדם על הסביבה. בחרתי במתכוון במספר תחומים שבכולם אני עוסק ושאינם קשורים זה בזה בכדי להציג את עמדתי:בחרתי בהליכה במדבר, צלילה ונינג’יטסו.

כשאני כותב ‘חוסר השפעת האדם על הסביבה’, אני מתכוון לכך שאין כל שינוי בסביבה בין אם האדם שם או לא, וזה מה שטוב. חוסר השינוי של הסביבה יוצר אובייקטיביות שכזו, מעיין מראה שלא מתביישת להראות לאדם דברים שלא נעים להסתכל עליהם. בעצם אני מדבר על מהות, מהות היא חמקמקה וצריך לעבור קשיים, לעתים קשיים רבים, בכדי לתפוס אותה. זה קצת מצחיק, כי המהות קיימת בכל תחום, אבל מתחילים לשים לב אליה רק בתחומים קשים, ובעצם הכי קשה לשים לב למהות במקום הקל.

בכדי להבהיר, אינני מדבר על אנרגיות קוסמיות אדירות שבאות מאמא אדמה. אני מדבר על דבר פשוט שרוב האנשים שמתאמנים מספר שנים כבר מרגישים על בסיס קבוע, אולי בלי לשים לב. הרמז הראשון לכך הוא כשמרגישים שהאימונים יוצרים שינוי מסוים בהלך הרוח גם מחוץ לאימונים. זו תוצאה ישירה של עבודה קשה על המזרון. נראה כאילו הקושי הוא בחימום הקשה או בקרבות, אבל זה לא הקושי האמיתי. הקושי האמיתי הוא להוריד את כל ההגנות ולתת לסביבה ללחוץ עצמה פנימה. במקרה זה, הכוונה היא שאני בא לכל אימון שאני יכול ולא מחפף בזמן האימון, אלא משקיע בו באמת ובתמים. בדומה לרוח המעצבת צורתו של סלע לאורך זמן, כך ‘רוח’ הנינג’יטסו מעצבת אותנו, פשוט כי העזנו לא להשאר בבית, אלא לצאת “החוצה”-אל הסביבה (סביבת האימונים במקרה הזה).

כאשר אני יוצא למדבר, ברגע בו עזבתי את המוכר והמתועש, ונשארנו רק אני והמסביב, נשארת אמת מאוד פשוטה: אכילה, שתייה, הליכה, רגיעה. בעיקר ישנו קנה המידה המדהים של קטנות האדם לעומת הסביבה. זה המדבר, שלוחץ עצמו אל תוכי, ואני, שלא מתחבא מאחורי שום הסחות.(אילו הסחות?! למשל, טיול שנתי של כיתה י’ למדבר יהודה, למשל טיול ג’יפים מאורגן שנועד ‘לקרוע את האמ-אמ-אמא של נחל פארן’. אלו דוגמאות ליציאה החוצה כאשר בעצם נשארים עטופים באקווריום של בית).

כאשר אני הולך לצלול, ברגע בו יורד הראש תחת המים, הסביבה לוחצת עצמה פנימה ונותנת לי יופי של הזדמנות לתת לה ללחוץ, כי בעומק אפשר די בקלות להרגיש את הלחץ הפיזי לחלוטין של המים, על כל מילימטר של הגוף(בעומק 30 מטר, פועל על הגוף לחץ של 4 אטמוספרות). כשאני מצליח לתת לסביבה ללחוץ עצמה פנימה, אז מיטשטשים הגבולות ביני ובין הסביבה ואז כבר קשה להבדיל. לדעתי זה טוב. כשאני צולל, די קשה לחשוב במלים, או לחשוב בכלל, אבל קורה שם משהו מאוד אמיתי. אי אפשר להשאר אדיש ללחץ שכזה, הוא חזק מדי.

הדבר המעניין הוא שכשנותנים לסביבה ללחוץ במקום להתנגד, ההרגשה היא מאוד נעימה, או אם לדייק, מאוד נכונה. דבר מעניין נוסף הוא הקושי שקיים לצד כל זה. דוגמה טובה לנקודה הזו היא אימון הקרבות המיתולוגי, שהתרחש במשך מספר שנים בימי שישי בשש בבוקר בחוף המציצים, במשך כל השנה ללא תלות במזג אוויר כלשהו. לאימון הזה התלוו קשיים רבים, החל מקימה כה מוקדמת, דרך חשיפה לקור וכלה באכילת חול דרך כל חור אפשרי בגוף. בדיונים על הנושא, בזמנו, היו אלו שהתעקשו שלצד ההרגשה הנכונה הזו שהזכרתי, קיים קושי רב, ואילו אני, שנזכרתי בנעימות, או בנכונות של הרגע, שללתי זאת. לבסוף הבנתי דבר פשוט. למרות שקיים קושי רב בזמן בו אנו נתונים ללחץ הסביבה, הקושי הופך ללא רלוונטי. הוא הופך ללא רלוונטי בגלל שכשהגענו לשלב בו הסביבה לוחצת עצמה פנימה, כבר התגברנו על עיקר הקושי, והוא לתת לסביבה לעשות את שלה.

אנו לוקחים את כל הקושי ושמים בצד.אנו מורידים את כל ההגנות שלנו מהסביבה ונותנים לסביבה ללחוץ עצמה פנימה ולטשטש את הגבולות בינה לבינינו, וע”י כך הופכים, במידה מסוימת, לחלק ממנה.

יש בכך קושי.יש בכך יופי.אבל למה לעבוד כ”כ קשה? כי כשאני מבטל את ההפרדה ביני לבין הסביבה, אני ‘מכריח’ את הסביבה לעצב אותי , וכך, בכל מקום בו אמצא, אהיה חלק ממנה ולא זר לה. כך, התגובה שלי היא תגובת הסביבה. אין הפתעות, אין התלבטויות, אין טוב ורע. יש רק את מה שקורה. ישנה רוח, היא נושבת על איזה סלע כבר הרבה שנים, ואפילו נוצרה בו שקערורית בגללה.מה כבר אפשר להגיד על זה?

בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת טיפוס

מאת אסף הוכמן

לפני כ-12 שנים, כאשר פתחתי את סניף אקבן אומנויות לחימה בעיר מודיעין, היה אחד המשפטים הראשונים שאמרתי: ” במהלך הדרך של אומנויות הלחימה ישנן התמודדויות שונות, ההתמודדות שמפרידה בין הילדים לגברים היא ההתמודדות עם פציעות”. לא ניחשתי שאצטרך לקיים את זה. במהלך השנים, בגלל פעילות השטח שהוא חלק מהכשרת הוותיקים אצלנו וגם בגלל הקרבות, חוויתי פציעות שונות.

צריך לזכור, אצלנו אפילו אם זה לא קרה זה נחשב לפציעה. באקבן מתייחסים לכמעט פציעה שלא התרחשה כאל תאונה שארעה. רק כך אפשר להפיק לקחים. מתחקרים אצלנו כל הזמן כל בעיה. דגש על בטיחות, עוזר לנו בהחלט לצמצם. והנתונים מוכיחים, מסוכן יותר לשחק כדורגל מאשר להתאמן באומנויות לחימה!

למדתי כי אין דרך למנוע פציעות לחלוטין, אפשר לצמצם אותן, אבל לא למנוע. ניתן להקטין את הסיכוי למינימום אך ”’כול מי שבוחר לו סגנון חיים פעיל צריך להיות מוכן”’.

אין דרך להתמיד לאורך שנים באימונים ללא היכולת להתמודד. אני זוכר כי הפציעה הראשונה שלי הייתה בברך. אז עוד לא היה לי הרבה ניסיון והייתי בטוח שסיימתי את הקריירה כמדריך אומנויות לחימה וטיפוס. היו לי אפילו רגעים קשים בהם הייתי עצוב. היום אחרי שנים של ניסיון אימונים באקבן אני סומך יותר על הגוף שלי, למרות שלתקופה קצרה אצטרך להתאמן רק על חלקים מאומנות הלחימה הרחבה בה אני עוסק.

כאשר הציע לי יוסי שריף לתעד את תהליך השיקום עד לאימון 24 הבא עלינו לטובה, חשבתי שבמצבי הנוכחי יהיה לי קשה להקליד, אבל זהו אתגר מעולה. אני חושב שזוהי הדרך הטובה ביותר ללמד תחום באומנות הלחימה שלנו שמדחיקים או מתעלמים ממנו: את גבולות המציאות.

עכשיו כבר אפשר לומר, בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת טיפוס. תחום שבו רכשתי מיומנות רבה במשך השנים. את פרטי התאונה עדיין אינני יכול לספר, בטוח שללא ידיעת נינג’יטסו המצב שלי היה גרוע בהרבה. הנזק לשתי ידיי גדול. לפני כחמישה ימים נותחתי בשתי הידיים. חוויה מעניינת כשלעצמה.

לאחר הנפילה הרגשתי מכה חזקה בשתי הידיים. הסתכלתי על ידיי וידעתי שהן שבורות. כמו שאומרים אצלנו באקבן: “דבר ראשון תאמין, זה קורה באמת”. אקבנאוט מאומן צריך להבין מיד שזו סיטואציה רצינית. אבל, אקבנאוט או לא, לאחר כשתי דקות נכנס מנגנון ההכחשה ואמרתי לפרטנר שלי: “אולי נקעתי את הידיים בצורה קיצונית”. למרות הכאבים אפילו לא חשבתי שאצטרך להתפנות לבית חולים, אך לאחר כמה דקות הבנתי כי לא תהיה ברירה.

היו כמה שראו את הטיפוס והנפילה ובגלל התגובה השקטה שלי חשבו שלא קרה כלום. ד’ שנכח בזמן התאונה אפילו התקשר אלי כמה ימים לאחר מכן כדי לתאם את משלחת הטיפוס של אקבן לירדן. הוא נדהם לשמוע שיש לי שברים מרובים בשתי הידיים, אולי הוא חשב שאני יוצא לשתות…

כבר בדרך לבית החולים, עוד לפני שידעתי מה בדיוק הנזק, דיברתי עם י’ על האפשרויות שלי עכשיו להתאמן ללא שימוש בידיים, דרכים ללמד טיפוס ואומנויות לחימה לאחר הפציעה, וכמובן תהליך השיקום. העבר כבר לא מעניין.

יומיים לאחר הניתוח יוסי שריף הגיע לביתי. מיד התחלנו לדון בשיקום ובאפשרויות להתפתח מכאן והלאה. לרגע לא עסקנו במה היה קורה אילו – היה ברור לשנינו, זה קרה.

שיחה זאת עזרה לי מאוד להיזכר ברוח הלחימה החשובה ביותר, הלחימה בכוחות שעוצרים לנו את ההתפתחות. רק לתרנגולי קרב יש לחימה יומית בזירה. לאנשים יש בדרך כלל הרבה יותר התמודדויות עם כוחות בחיים. זו בשבילי הזדמנות להתפתחות ולדוגמא אישית בתחום שבד”כ מזניחים או מתכחשים אליו: לא לעולם חוסן.
אני אכתוב על הפציעה וההחלמה, אני מבטיח שגם ברגעים קשים אהיה כנה לאורך התהליך כולו.

תוכלו לכתוב לי ב פורום אומנויות הלחימה

הזיקה הבין-אישית כסיוע ללמידה

מאת ציון כהן

יש אומרים כי ההוראה היא דבר שמפריזים בחשיבותו עקב העובדה שהוראה היא לפי המילון “מתן הוראות” ואין בדעתנו לתת הוראות לאף אחד, “להקנות דעת או מיומנות” להביא לידי ידיעה” להראות, להנחות, לכוון” כל אלו כבר נעשו על יותר מדי אנשים. השאלות שעולות בקשר להוראה כגון: מה נלמד? מה הזולת צריך לדעת? והאם אנו בטוחים במה שעליהם לדעת?

השאלה הגדולה ביותר היא האם להוראה ולהקניית דעת יש טעם בסביבה בלתי משתנה? הרי הסביבה משתנה ללא הרף ומה שנלמד היום יהיה ישן בעוד כעשרים שנה ומה שיאמר היום יהיה טעון תיקון בעתיד.

הטענה היא לדבר חדש בחינוך שיש בו מטרת חינוך והוא סיוע לשינוי וללמידה. אדם משכיל הוא מי שלמד ללמוד וכיצד להסתגל ולהשתנות, אדם שתפש כי אין שום דעת וודאית ותהליך בקשת דעת נותן בסיס לביטחון, הכושר להשתנות והישענות על תהליך ולא על דעת סטטית יש בו טעם לחינוך בעולם המודרני.

התכלית בפעילות היא סיוע ללמידה, כשאדם מצליח להפוך קבוצה, כולל עצמו, לציבור של לומדים ההרגשה היא אחרת, אפילו מרגשת עד מאד. שחרור הסקרנות ויצר החקירה, מתן הדרך לדהור לכיוונים חדשים המוכתבים על ידי אינטרס שלהם עצמם, פתיחת כל דבר לשאלה ולגישוש והכרה בעובדה שהכול נתון בתהליך של השתנות זו חוויה שלא תישכח. מתוך קשר כזה צומחים תלמידים אמיתיים, תלמידים של ממש שיש בהם איזון עדין אך משתנה.

אם כן סיוע ללמידה דינמית היא מטרת ההוראה המודרנית, הדרך שבה יש  לטפח את האדם הלומד והנמצא בתהליך תמידי.

האם דרך זו ניתנת למימוש או שמא חזון תעתועים היא?

ידוע לנו כי למידה כזו אינה תלויה רק במיומנות ההוראה של המורה, לא בתחום הדעת, תכנון החומר, אביזרים חזותיים, ספרים, הרצאות והדגמות למרות שאלו תומכים בלמידה וזקוקים להם. הסיוע ללמידה בנוי על תכונות מסוימות שבעמדה, בזיקה האישית שבין המסייע ללומד.

ומה הן אותן תכונות החורגות ממיומנויות ידע גרידא?

הבסיסית ביותר היא כנות. כאשר המסייע אינו מעמיד פנים, יש לו סיכוי להצלחה.  המסייע צריך להיות בעל גישה לרגשותיו בעצמו. המורה עצמו יכול להתלהב, להשתעמם, לכעוס, להיות רגיש ואוהד מאחר והוא מקבל את הרגשות האלו כשלו ואינו צריך לכפות אותן על תלמידיו. תוצר של תלמיד יכול למצוא חן בעיניו או לא מבלי שהוא טוב או רע, המסייע מביע הרגשה ביחס לתוצר מה שהופך אותו לאדם בעיני תלמידיו. לא קל להיות אדם כזה ואין משיגים זאת בבת אחת. זהו תהליך ארוך הכולל ניסוי וטעייה, הצלחות וכישלונות. אך זהו הבסיס להוראה שאינה שיפוטית, כזו שרוצה להיות מסייעת ללמידה.

עמדה אחרת הבולטת אצל המסייעים ללמידה היא הוקרת רגשותיו, דעותיו ואישיותו של הלומד. ישנה דאגה כלפיו וקבלתו כאדם בפני עצמו. אלו הולכות יד ביד עם מתן אמון בו משום שהוא ראוי לכך כאדם. מסייע ללמידה יכול לקבל ולהבין את הפחד וההיסוס של כל תלמיד הניגש לבעיה חדשה ואת שביעות רצונו מהישג ובנוסף את הרגשות האישיים שמפריעים או מסייעים ללמידה, מתוך הבנה כי האדם הוא יצור בלתי מושלם.

יסוד נוסף בתהליך נעשה על ידי הלומד עצמו זוהי ההבנה האמפתית. ההבנה הופכת למעשית כשהמורה מבין את תגובות הלומד מבפנים ומגלה ערנות ורגישות לתהליך החינוך והלימוד בעיני התלמיד. אותו תלמיד מרגיש כי סוף סוף מישהו מבין את הרגשתו ללא ניתוח או שיפוט. כך  מושגת תרומה גדולה ללמידה.

במקרה שבו אין המורה מצליח לגלות אמפתיות כלפי הלומד צריך לחזור לבסיס הראשון: כנות או ממשיות. דבר זה מועיל יותר מאשר להעמיד פנים. כל זה אינו קל ופשוט כלל, על אותו מורה להיות כזה על פי מה שנעשה בקרבו משום שאינו יודע מה ממשי בשביל התלמיד. כדי להיות כזה על המסייע להיות קרוב לרגשות של עצמו ומודע להם, הוא צריך לקחת את הסיכון של שיתוף ללא שיפוט או ייחוס לאחרים.

כל הדברים שהוזכרו לא יתקבלו על הדעת מבלי שהמסייע ללמידה לא יאמין באורגניזם האנושי ובאפשרויות הטמונות בו, כשהדרך היא לספק לו הזדמנויות רבות ומשם יבחר את דרכו וכיוונו בלמידה. השקפת עולם זו אינה מופיעה לפתע אלא נוצרת עקב נטילת סיכונים ועל ידי עשייה ארעית. כאשר המסייע יוצר אקלים כיתתי, המאופיין על ידי התכונות שהזכרנו ונותן אמון במגמה הבונה של היחיד והקבוצה אז הוא מגלה שחולל מהפכה חינוכית קטנה. מופיעה למידה שאיכותה שונה והקצב שלה שונה והיא כוללת בתוכה רגשות שהופכות לחלק מהתנסות בכיתה. התלמיד נמצא בדרך לעיתים בהתלהבות לעיתים בעל כורחו ולומד להפוך לאדם לומד ומשתנה, הלמידה הופכת למשהו חיוני מאוד, לחיים.

ישנם קוראים אשר שואלים אם מדובר כאן באידיאל או בכלל האם הוראה כזו היא אפשרית. מאחר ותכנית זו נשמעת לא מציאותית ואידאליסטית מדי יש הסבורים שמטרה כזו לא תיתכן, ומביעים טענה המוכיחה חוסר אפשרות זה על ידי ציטוט מחקרים שנערכו במכוני מחקר מהוללים ובאוניברסיטאות ידועות. במחקרים אלו יש לעיתים מסקנה בין השיטים המרמזת כי מגוחך לנסות לעודד את כל הסטודנטים להיות יצירתיים שהרי דרושים לחברה גם אנשים בינוניים ומעטים מהם נדרשים להיות מדענים ומנהיגים. בעיני אין זה נכון: הכוח הטמון בתלמיד רגיל הוא עצום וצריך לעמול קשה כדי להוציא את זה ממנו ובכך לתרום למשאבי האנרגיה האנושית של כולנו. צריך להקדיש תשומת לב לצד האישי והבין-אישי בחברה ובחינוך משום שקורסים טובים, תכניות לימוד מעולות, כיסוי החומר לא יפתרו את הבעיה, רק בני האדם עצמם הפועלים כבני אדם ביחסיהם עם תלמידיהם ישפיעו, ואפילו מדובר במעט, הרי כבר החלו בפתרון בדרך החינוך המודרני.

לסיכום, אילו היינו מתרכזים בסיוע ללמידה ובשאלה “איך יוצרים למידה המונעת מבפנים?” אז הדרך שהצגתי הייתה מועילה יותר. אחד הדברים החשובים בדרך שהצגתי זו נכונותו של המסייע להיות אדם החווה את הרגשות והמחשבות של הרגע. חשוב לתת הוקרה, אכפתיות ואמון כלפי הלומד ליצירת אוירה נוחה ללמידה. האזנה רגישה ואמפתית מקיימת אקלים משחרר המעודד למידה והתקדמות יזומה אצל הלומד עצמו. זו הדרך שניתן דרכה לשאוף ללומדים המונעים מעצמם ומיוזמתם. לומד כזה מיטיב להתפתח תוך קיום זיקה חיובית ובונה אל זולתו.

מסייע הוא אדם ממשי שאינו מעמיד פנים ומתחזה למי שאיננו לומד,  למסייע כזה סיכויים להצליח. מסייע כזה בא לידי מגע אישי עם הלומד ופוגש אותו על בסיס אדם מול אדם. תמצית הכוונה היא להיות הוא עצמו – אחד שאינו מתכחש לעצמו. מסייע ממשי הוא אדם בעיני תלמידיו, ולא התגלמות חסרת פרצוף של תביעות תכנית לימודים. מסייע צריך קודם כל אמונה פנימית שהוא יכול להיות כזה ולתרום לשינוי. רק כך ניתן להכיע למטרה של למידה אמיתית המונעת מבפנים אצל תלמידים.

עקרון ה – 10,000, מתמטיקה ומטפיזיקה של המאסטר

מאת יוסי שריף

במאמר בג’ורנאל של אקבן כתבתי: “מאסטר הוא אדם שבאמצעות הפעולות הגופניות שלו, באמצעות העשייה שלו, מדגים באופן הטוב ביותר את ההיגיון הפנימי של הפרקטיס שלו.” כמה זמן צריך כדי לרכוש את הדיוק וההדירות של אדם המדגים את הפרקטיס?

ישנם לא מעט מחקרים שאספו נתונים על זמן זה, ואפילו ספר המנסה לציין מספר מדויק. המספר הוא 10,000 – 10,000 שעות של חזרה בדרך אל מיומנות גבוהה ביותר.

מספר קשה. למרות שאני מתאמן ומאמן בכל יום, מחוץ ליום שבת, וזה יוצא כעשרים וחמש שעות בשבוע, הרי שאימון טכני נטו אני מתאמן כחמש עד שש שעות שבועיות בלבד. בקצב כזה זה לוקח יותר משלושים שנה. בניכוי זמן צבא, שמ”פ, פציעות וכדומה זה כנראה יותר מארבעים שנה.

בספר המדובר, “Outliers” מציין הסופר גלדוול מספר דוגמאות הבאות לאשש את התזה שלו הגורסת שיש להצלחה סיבות רבות בנוסף לכישרון. ההצלחה האמריקאית שהיא פסגת הספר אינה מעניינת אותי, אולי מפני שהיא נחלתם של מעטים ואולי בגלל שאין מאחורי הצלחה זו איכות חיים פנימית אוטומטית. אני מעוניין במה שאנו יכולים לעשות, בהצלחה בינינו לבין עצמנו.

במחקר שמצטט הספר נשאלו נגנים בקונסרבטוריון בגרמניה כמה שעות ביות הם מתאמנים. המחקר נערך בדיעבד. עורכי המחקר ידעו מיהם הנגנים המעולים, הטובים והטובים פחות. התשובות היו מאלפות, זה לא כישרון, זו עבודה קשה: עד גיל 8 השקיעו כולם אותו פרק זמן בממוצע לאימונים. מגיל 8 ואילך השקיעו המעולים הרבה יותר זמן בחזרות מעשיות – בגיל 16 הם התאמנו כמעט שלושים שעות בשבוע.

שלושים שעות בשבוע במשך כחמישים שבועות שווים לאלף חמש מאות (1500) שעות בשנה. בקצב הזה אפשר, לפי התזה של גלדוול, ליצר נגן מהמעלה הראשונה בשש עד עשר שנים. וגלדוול מוסיף: להקת החיפושיות היו מופיעים גרועים עד שנסעו להמבורג ושם ניגנו ימים רצופים לאורך תקופות זמן מתמשכות ואספו את עשרת אלפי שעות הנגינה שלהם בשנות העשרים המוקדמות.

אפשר להסכים עם גלדוול, אין הצטיינות ללא אימון וחזרה של אלפי שעות, בין אם זה במתימטיקה, פיזיקה או נגינה בכינור. אבל האם כל חזרה של 10,000 שעות תהפוך אדם למאסטר, לשולט בתחומו?

כשאני יושב במונית מאחורי נהג שנוהג 30 שנה ברור שלא. הנהג הזה אינו שולט, לא בנהיגה ולא בפיו. כשאני מסתכל על התופר שמתקן לי מכנסיים בתפר עקום עם החוט הלא נכון, ברור שלמרות שעוד בבגדד הוא תפר, אני צריך לעשות זאת שוב.

10,000 שעות חזרה הן מרכיב הכרחי אבל לא מספיק.
המרכיב הנוסף החייב להתלוות לחזרה הוא התכוונות מתאימה. החזרה חייבת להיות מלווה בקשב. בשביל סוג הקשב המתאים צריך, לפחות בשלב מסוים, הדרכה.

פרקטיס, תחום עיסוק, מוגדר כעשייה למטרה החורגת מצורך פשוט. לצורך פשוט יש דרך לדלל את הקשב. זו הסיבה שאני נוהג מאות קילומטרים בשבוע ואיני נהג מקצועי ואולי לעולם לא אהיה. אולי בגלל קשב שאינו נכון נגן האקורדיאון בפינת דיזנגוף ארלוזרוב מנגן, לדבריו, כבר חמישים שנה והוא עדיין איום ונורא. אבל הארמני הזקן עם הכינור שמסתובב לפעמים ברחוב ישכון, בחומוס של שלמה ודורון הוא נגן נפלא ופרלמן טוב משניהם.

הנה סיפור שכל הוותיקים בקבוצות שמעו כבר מלא פעמים: אם עולים ברחוב ישכון שבכרם התימנים לכיוון השוק אפשר ללכת לכמה כיוונים. בכיוון הנכון, בשוק הכרמל פינת רמב”ם, יש חנות גבינות גדולה, עם לחץ עצום של עשרות לקוחות כל הזמן – הגבינות זולות וטובות. במשך שנים כשהייתי הולך לקנות ירקות כדי להירגע הייתי עוצר ומביט על חנות הגבינות. עבד שם יהודי מזוקן, יפה עיניים, כנראה בגילי, שעשה לבדו עבודה של מספר מוכרים. הוא היה שואל אחת לרצונה, מוציא את הגבינה וחותך כדי שתטעם, בו זמנית שוקל במהירות מדהימה לאחרים על משקלים נפרדים בעודו סופר כסף ונותן עודף מדויק ללקוח שכבר קיבל. זה מה שהוא היה עושה מהבוקר עד הערב. בקצב כזה הוא עשה כחמישים שעות בשבוע, אלפיים חמש מאות בשנה. את ה-10,000 שלו הוא כנראה עשה תוך ארבע או חמש שנים. אלו שלידו היו מתחלפים תדירות, מתעייפים ואחה”צ אפילו כועסים. אבל המאסטר הזה, שאינו עובד שם יותר, היה משהו אחר. מנח גוף מדויק, נשימה רגועה וערנות מלאה. ערנות כזו שתמיד כשהייתי מתחיל להביט בו, אפילו אם הייתי מסתתר בדוכנים שמעבר לרחוב, הוא היה קולט אותי. כנראה חשב שאני פקח או משהו.

יש מאסטרים בכל מקום.

שמתי לב שהוא מציץ כל כמה זמן על הקיר מעל לראשו, מסתכל וממשיך לחתוך גבינות ולספור הרבה כסף. פעם הגעתי כשהוא לא היה וניצלתי את הקשת של הדוכן, באתי מהצד, דחפתי את הראש פנימה כדי לראות את המקום שהיה מסתכל בו וגיליתי את הטריק שלו. היה שם פתק גדול שעליו היה כתוב: “שיוויתי”.