איצ’י גו איצ’י אה – פעם אחת, הזדמנות אחת

מאת יוסי שריף

”’איצ’י גו איצ’י אה”’ (一期一会) , (Ichi-go ichi-e), הוא מונח יפני שהתרגום המילולי שלו הוא “פעם אחת, פגישה אחת”. אולי מתאים יותר לתרגם 会 למפגש הזדמנויות ולא לפגישה של ממש. משפט זן של טקס תה יפני ו אומנויות לחימה. נדמה לי שמי ששומע על העניין הזה מבין אותו מיד. כולנו מכירים את הרגעים שבהם איצ’י גו איצ’י אה מופיע: הנשיקה הראשונה למשל.

חד פעמיותו של הרגע אינה כל הסיפור של הביטוי הזה, היא מקצתו.

לברק הרגע הייחודי של איצ’י גו איצ’י אה יש צד אפל, מדויק יותר לומר: “על לב היהלום של איצ’י גו איצ’י אה שומרות ידיים מיובלות מרוב שימוש”.

טקס תה מבריק רק בפעם הראשונה, מבריק מפני שהוא חדש ואקזוטי. בשפה שלנו יש ביטויים רבים לרגע הייחודי, החל מ’מגניב’ וכלה ב’חבל על הזמן’. בשפה שלנו אין הרבה ביטויים למה שעלול לקרות בטקס תה או באומנות לחימה אחרי כמה עשרות פעמים, אולי ‘מבאס ת’תחת’. בשביל זה אני מלווה בקביעות שפות אחרות ללא כוונה להחזיר.

מה קורה שם? בטקס שנמשך בין שעה לארבע שעות מרתיח אומן הטקס מים, אחר כך שם אבקת תה ירוק בקערה, מוזג לתוכה את המים ומקציף את התערובת במקצף במבוק. כולם יושבים בשקט בחדר קטן למדי. אין סלולארי, אין לייק, אין מצלמה, לא מדברים יותר מדי. שותים לגימה מהקערה, מחמיאים לאומן הטקס, מנגבים את שפת הקערה ומעבירים אותה למישהו אחר. אומן טקס מבוגר עשה טקס תה אלפי פעמים. כל פרט בטקס: סידור הפרחים, מיקום הכלים, צורת הכלים, הווגאשי, העוגיות דלות הטעם, כל אלו נבדקים בקפדנות פעם אחר פעם. נדמה לי שאין סיכוי שמערבי, במובן הרע של המילה, יחזיק מעמד בעניין כזה. אחרי שנתיים הוא יפתח בית ספר למורים, סניפים ויעביר השתלמות פעם בשנה. שכחתי – בוודאי גם תוכנית בוקר.

תוכנית בוקר היא בעיה, בעיה בגלל שהיא לוקחת את השיגרה למקום המבריק. לא שזה גרוע, ראיתי אומנית איקבנה, טקס שזירת פרחים, בתוכנית בוקר בטלוויזיה יפן והיא הייתה נפלאה. תשומת לב של אחרים יכולה להיות בעיה בגלל שהיא לוקחת את הצד האפור של איצ’י גו איצ’י אה ומוציאה אותו מהפרטי, שם מקומו, לציבורי, שם אפשר לאבד את הפרטי בקלות אם לא שמים לב. מבט של אחרים יכול לשנות את השיגרה הכי מחורבנת למשהו שמרגיש טוב, לרגע, רק לרגע.

אין ברירה. קו פרשת המים של ה-דו מחלק את העניינים למשהו גופני ומשהו מילולי. במקום לחשוב: “האם אני נמצא ברגע?” מסדר אומן הלחימה את הגוף באותה דרך שהוא עשה זאת אתמול ומגיב בדרכים העתיקות. הוא מניף את החרב ויודע מיד אם הוא כאן או שם. זה פטנט הזן של דו: 100% מעשה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

אני לא חושב שאפשר לקיים כזה דבר כל הזמן, או מדויק יותר להגיד שאני עדיין לא פגשתי מי שמקיים איצ’י גו כל הזמן. אבל מי שיש לו פרקטיס יש לו מקום נחמד.

לאחד ה וותיקים יש אימון גאוני, הוא לוקח את האקדח שלו למטווח, שולף, מכוון, יורה יריה, פורק נשק, מחזיר לנרתיק והולך הבייתה.

הוא אמר לי: “זה לא שאני יורה רק יריה אחת, זה ששבועיים לפני זה אני יודע שתהיה לי רק הזדמנות אחת, רק יריה אחת, זה משפיע”. לירות פעם אחת, גם זה איצ’י גו איצ’י אה. לקיים שיגרה כזו של שנים של הליכה למטווח זה ליבו המאובק, האפור של הרגע.

בגלל זה אומרים: “לוחם אינו מופתע לעולם”. ברור שהוא לא מופתע לעולם, זה מפני שעם השנים הוא מלמד את עצמו להיות מופתע בכל רגע.

קאמי 神

מאת גיא רנן

כמה מילים על המושג קאמי.
ביפן הקאמי נתפס כסוג של כוח הקיים בטבע. לפעמים הוא יכול לקבל צורה ודמות, ולהיתפס כישות של ממש. אבל במהותו הקאמי לא ממש מוגדר, והוא חסר צורה. אל היא לא מילה מתאימה לתרגם קאמי, אבל בעברית ובאנגלית אין מילה מקבילה לזו היפנית, ולכן במקומות רבים מתרגמים קאמי כאל.

נהוג לומר שליפן יש שמונה מליון קאמי, הכוונה לכך שבעצם אפשר למצוא קאמי בהמון מקומות ותופעות. אתרים, עצמים, או תופעות בטבע שיש להם סוג של נוכחות, או משרים הרגשה מסוימת, יכולים להיחשב לקאמי. עץ גדול ועתיק, גוש סלע, נהר, הר, כל אלה עשויים להיות קאמי. לעיתים גם בחיות ובאנשים יש קאמי. פעמים רבות אנשים בעלי סגולות מיוחדות נהיים קאמי לאחר מותם. חלק ממייסדי אסכולות לחימה שונות ביפן נחשבים לקאמי.

קאמי תמיד קשור בטבע, הוא התגלמות של הטבע. הסרט הנסיכה מונונוקה מתאר בצורה מצוינת חלק מהתפיסות לגבי קאמי. מי שיורד לעומק הסרט יכול להבין דברים רבים.

קאמי הוא לא טוב ולא רע, אין לו קשר למוסר, הוא פשוט מה שהוא. הוא יכול להועיל ויכול גם להזיק. יחסי הגומלין בינו לבין האדם תלויים בתפיסה ובהתנהגות של האנשים. אבל הוא לא זקוק לבני אדם כדי להיות, הוא נמצא גם היכן שאין אנשים. למעשה אולי הוא חזק הרבה יותר במקומות בהם האדם אינו פועל.

אני ואחרים בארגון תופסים קאמי כסוג של נוכחות או כוח במקומות מסוימים בטבע. בארץ יש מקומות רבים בהם ניתן לחוש זאת, בעיקר בדרום הריק. כשמגיעים למקום ומרגישים משהו שונה, תחושה עמומה שלא הייתה קודם, כשרואים משהו, או נמצאים במקום, שמשרה תחושות מסוימות, אלה סימנים של קאמי. מקומות מסוימים משרים אווירה או תחושה מסוימת, מקומות אחרים משרים אווירה שונה. אבל צריך להיות מאוד רגישים, החיים היומיומיים שלנו, בצורה בה אנו חיים אותם, הכהו מאוד את היכולת לחוש זאת.
לא מדובר בישות, מדובר בטבע שמשפיע עלינו בדרך כלל בצורות עדינות ועלומות, ולפעמים בהתפרצויות של כוח. הכוח הזה קיים כל הזמן, גם כשהוא לא מתפרץ.

ספר חדש – הרצאות של טנגו

אחרי המתנה ארוכה, כנראה של יותר מאלף חמש מאות שנים, יוצא לאור באנגלית תרגום ספרו החשוב והמגניב (The Demon’s Sermon on the Martial Arts) של איסיי צ’וז’נשי או איך שאנחנו כאן באקבן מכנים אותו – א.

בספר יש הרצאות מפיו של טנגו (Tengu) (או איך שאנו מכנים אותו: ט.) השד המיתולוגי שהתחיל ללמד את הנין ג’יטסו ושלו אנו חייבים את הקאטות שלנו.

לא הרבה שיטות לחימה מתגאות במורה ראשי שהוא עורב שדוני – אנחנו מתגאים – איזה ברירה יש לנו.

tengu

הספר אגב רציני וחשוב ויכול להצטרף למדף הספרים היהודי של כל אקבנאוט האמור לכלול את “הגקורה”, “גו רין נו שו”, וכמובן “רגל על שביל” ו- “טיפוס עצים להולכי רגל”.

קישור לספר: The Demon’s Sermon on the Martial Arts

טנשין שודן קטורי שינטו ריו – Tsksr

למעבר לשיטת קטורי באקבן ויקי – קטורי שינטו ריו

לפני כחמש מאות שנה ייסד ליזסה צ’ויסיי איינאו את שיטת קטורי (Tenshin Shoden Katori Shinto Ryu). אומנות לחימה זו נחשבת ביפן כאחד הזרמים הקלאסיים והמוכרים ביותר, כל זאת למרות שאין לה תלמידים רבים.

משך שנים רבות הייתה שיטת לחימה זו נקודת מוצא לשיטות לחימה רבות (ריו) וייצרה לוחמים ואומני לחימה בעלי שם ויכולת. כיום מחזיק בראשות השיטה (תואר הסוקה) אחד מצאצאיו של ליסזה בשם יסוסדה ואת התוכן הלימודי שלה מעביר ריסוקה אוטאקה. זה מהלך לא נדיר בכלל ביפן, את ראשות שיטת קוקישין לא מחזיק הצומי והוא רק מחזיק בהסמכת הדרכה (Menkyo Kaiden).

אוטאקה מככב בסרטי הדרכה רבים כאן ב”מדורה” וחשבתי שראוי שאסביר מדוע דווקא שיטת לחימה של סמוראים כביכול מצאה את דרכה לתוך הנין ג’יטסו שלנו.
בנין ג’יטסו שלנו אני רואה מקורות שונים של ידע: שש משיטות הלחימה שכינס טקמצו הן שיטות לחימה שאינן קשורות לנין ג’יטסו אלא למסורות אחרות. מתוך שיטות הלחימה של הנינג’ה אנו לומדים את רק את שיטת תוגקורה. את שתי שיטות הלחימה הנוספות: קומוגקורה וגיוקושין אנחנו לא מתרגלים וכנראה שלא מתרגלים גם ביפן.

בקטורי מופיע נין ג’יטסו בתוך קובץ מיומנויות נלמדות. ממש כמו שבנין ג’יטסו של בית הספר שלנו מופיע נין ג’יטסו רק בתור אחת המיומנויות.

מיומנויות רבות: רכיבה על סוס, שחיה, שימוש בחרב ובכלי לחימה של התקופה, לחימה בידיים ריקות, זריקת כלי נשק ועוד נמצאות במקביל בשני זרמי הלחימה – קטורי ונין ג’יטסו.
זאת ועוד:
מעניינים עוד יותר הקשרים בין המסורות הרוחניות – בספר השלישי של קטורי מתוארים בפרוט רב סימני הידיים של הבודהיזם האזוטרי (Mikyo) ושל הנין ג’יטסו; סימנים אלו, נקראים מודרות קוג’י אין ולחילופין קוג’י קירי, ג’וג’י קירי ( Mudra, Kuji kiri, Juji kiri).

בודהיזם אזוטרי, מיקיו, ודת ההרים הייחודית ליפן, שוגנדו (Shugendo) תרמו לנין ג’יטסו שלנו את עיקר התוכן הרוחני. אנחנו כאנשים מודרניים יכולים להביט על חלק ממעשי הכישוף בקטורי ובנין ג’יטסו ולתת להם הסבר פסיכולוגי, אני עושה כך, אבל קל לראות בלי קשר להסבר, שתי השיטות זהות בחלקים רבים.

אבל זה לא העיקר.

כשראיתי לראשונה את אוטאקה מתרגל קאטות התרשמתי עמוקות ואני עדיין שבוי באותה התרשמות. לדעתי העבודה שלו והרמה האישית (כפי שהיא מצטיירת ללא היכרות אישית – אולי זו התרשמות לא מדויקת…) הן מהגבוהות ביותר. אמנם אין לו את הבעיה המרכזית שיש לנו – אנחנו משמרים מסורת לחימה מגוונת ומסועפת הרבה יותר ואילו בקטורי יש כמה עשרות קאטות וזהו – אבל עדיין הייתי מאחל לתלמידי וגם לעצמי עבודה המתקרבת לזו של אוטאקה ותלמידיו.

טוב לי לדעת שיש לאן להתקדם.