אנציקלופדיה > אומנות לחימה

נכתב ע"י יוסי שריף
(הופנה מהדף אומנות לחימה)

אומנויות לחימה (Martial arts) הן מערכות ידע המבוססות על תרגול גופני של תנועות היכולות להופיע בלחימה ובהגנה עצמית. בדף זה, באנציקלופדיית אומנויות לחימה של אקבן תמצא לא רק הגדרות אלא מדריך וידאו שיעזור לך להבחין ולבחור בין הסוגים השונים של אומנויות לחימה.


[[:תבנית:אומנות לחימה באקבן עם כפפות איגרוף]] לאומנות הלחימה הנלמדת באקבן - קרא כאן


תוכן עניינים

מה ההבדלים בין שיטה, ספורט ואומנות לחימה?

[[:תבנית:אומנות לחימה באקבן עם כפפות איגרוף]]

אומנויות לחימה נבדלות מלחימה, ספורט לחימה ושיטות לחימה במאפיינים רוחניים ומעשיים.

לחימה היא מצב של סכסוך, לרוב עם נשק ואמל״ח בין קהילות, דתות, מדינות, ממשלות, וגם כנופיות, ארגוני טרור וגרילה וארגוני פשע. לחימה היא מעשית ומטרתה להשיג תוצאה של עליונות או ניצחון גם אם זה יפגע ביריבים. מלחמה ולחימה מתנהלות על ידי חיילים, טרוריסטים, לוחמי גרילה, שכירי חרב, מורדים ומיליציות אזרחיות. לחימה מאופיינת בדרך כלל באלימות קיצונית, תוקפנות, הרס ותמותה, באמצעות כוחות צבא רגילים או בלתי סדירים. לוחמה מתייחסת לפעילויות ולמאפיינים המשותפים של סוגי המלחמה, או למלחמות בכלל. מלחמה כוללת היא מלחמה שאינה מוגבלת למטרות צבאיות לגיטימיות גרידא, ועלולה לגרום לסבל ולנפגעים מאסיביים גם אצל אזרחים שאינם משתתפים בלחימה.

ספורט לחימה הוא פעילות ספורטיבית, בעלת חוקים מוגדרים מראש המגבילים את אופי הלחימה, סוג הטכניקות, הנקודות בהן מותר לפגוע וכדומה. המגבלות והחוקים של ספורט הלחימה נועדו כדי לצמצם את הנזק ליריב. צימצום הנזק ליריב נעשה בימינו בגלל הרגישות הגדולה לכבוד האדם ושלמותו הגופנית. ספורט לחימה שבו יש כוונה להזיק ולפגוע באופן שיטתי וחמור ביריב אינו מקובל בימינו. בתקופות היסטוריות הגבול בין ספורט לחימה ללחימה היה שונה ועימותים, כגון דו-קרב, עונים גם להגדרות של פעילות לחימה בעלת חוקים ספורטיביים מוגדרים וגם להגדרות של לחימה כדי לפגוע ביריב. למרות הסיכונים הגלומים בספורט לחימה הרי שההבדל העיקרי בין כל סוגי ספורט הלחימה ולוחמה של ממש הוא שבכל סוגי ספורט הלחימה, כולל MMA, ישנם חוקים שנועדו לשמור על היריב והפרה של חוקים אלו גורמת לפסילה מיידית.

שיטת לחימה היא מונח הבא לציין אומנויות לחימה שרוצות להרחיק את ההגדרה שלהן מתחום האומנות אל התחום המעשי של הגנה עצמית.

המטרה של אומנויות לחימה

[[:תבנית:אומנות לחימה עוזרת לריכוז]]

אומנויות לחימה נלמדות כדי לשפר סגולות רוחניות: אסתטיקה, שלווה נפשית, ריכוז ואומץ ומסיבות בריאותיות: כושר גופני ובריאות כללית. ברובן קיימת בשלב ההתחלתי מטרה קרבית: נצחון או הגנה עצמית מפני תקיפה. כמובן, חלק מהמטרות של אומנויות הלחימה חופפות עם המטרות של ספורט לחימה ושל שיטות לחימה. גם שיטות לחימה וגם ספורט לחימה משפרים את הבריאות הכללית והכושר. אחד המאפיינים הברורים של כל אומנויות הלחימה הוא שיטתיות של הלימוד. למרות שרק חלק מאומנויות הלחימה משתמשות בפירמידה המתודית , הרי שברובן קיימת אפשרות לתרגול של תנועות הבסיס ורצפים שלהן.

תעוד היסטורי על תרגול אומנות לחימה קיים גם במערב וגם במזרח הרחוק. הידע ברוב אומנויות הלחימה מועבר בדרך כלל ממורה לתלמיד.

רקע רוחני של אומנויות לחימה

[[:תבנית:אומנויות לחימה אקבן]]

לאומנויות לחימה שמקורן במזרח הרחוק יש קשר למערכות תרבותיות ופילוסופיות: זן-בודהיזם, הינדואיזם, טאואיזם ושוגנדו. אומנויות לחימה רבות מגובשות מסביב לקוד אתי המתאר ערכי מוסר והתנהגות מומלצים ללוחם. אומנויות לחימה ספורטיביות מקדשות את ערכי הנצחון יחד עם ערכים של ספורט הוגן. צורת התרגול נבדלת בין אומנויות לחימה שונות ויכולה להיות ריקוד טקסי לצלילי שירים (קפוארה), תנועה איטית (טאי צ'י), או תרגול קרבות אגרסיביים (MMA).

אומנויות לחימה כיום

[[:תבנית:אומנויות לחימה כיום - אקבן]]

עם התרחבות תרבות הפנאי במערב והפצת אומנויות לחימה דרך סוגים שונים של ספורט לחימה הפך האימון באומנויות לחימה לנפוץ בעולם כולו. אחוזי ההשתתפות בלימוד ואימון אומנויות לחימה גבוהים יותר בארצות מתועשות מערביות מאשר ביפן ובסין.

ספורט לחימה, בדרך כלל בצורה של האבקות, קיים בתרבויות רבות בעולם ואינו מוגבל רק למזרח הרחוק. באירופה מתורגלות צורות רבות של אומנויות לחימה, חלקן מתורגלות ברצף היסטורי המשכי וחלקן שוחזרו והן ידועות בשם הכולל אומנויות לחימה היסטוריות.

התמקדות תחומית באומנויות לחימה

[[:תבנית:ג׳יו ג׳יטסו ברזילאי באקבן]]

אומנויות וספורט לחימה מתרכזות בתחום ייחודי בלחימה. מרכיבי הלחימה יכולים להיות מחולקים באופן גס למהלומות, התגוששות בעמידה או על התגוששות על הקרקע, ושימוש בכלי נשק.

אומנויות לחימה הממוקדות במהלומות

אומנויות לחימה הממוקדות בהתגוששות

אומנויות לחימה הממוקדות בכלי נשק

[[:תבנית:אומנות לחימה סכין - אקבן]]

אומנויות לחימה רבות, בעיקר אלו הקיימות לאורך זמן ברצף של הוראה ולמידה, משלימות את לימוד המיומנויות הגופניות בלימוד מיומנויות רבות אחרות: מיומנויות שטח, עזרה ראשונה, ריפוי, מדיטציה ונקודות לחיצה.

אומנויות לחימה הממוקדות בבריאות, בתנועה ובהבנה רוחנית

היסטוריה של אומנויות לחימה

קיימת תמונה חלקית על ההיסטוריה העתיקה של אומנויות הלחימה. בעת העתיקה מיומנויות הלחימה היוו אספקט של היכולות של חייל בכוח צבאי והקיום האזרחי היחיד שלהם היה ספורט לחימה. תמונה חלקית של אומנויות הלחימה בזמן העתיק ניתנת להרכבה מציורי קיר ושרידים ארכיאולוגיים. מרכיבים מסויימים של אומנות הלחימה הופיעו בלחימה כבר משחר ההיסטוריה. נראה שבחברות פרימיטיביות רבות בנות ימינו ובעדויות מציורי קיר, הן ביפן והן במצריים העתיקה, נראה שהצורה הקדומה ביותר של ספורט לחימה הייתה האבקות. עם תחילתה של ההיסטוריה הרשומה עולה מספר העדויות על קיומן של מסורות שונות ללחימה, לספורט לחימה ולדיסציפלינות התומכות בתרגול זה. קרבות גלדיאטורים, האבקות יוונית באולימפיאדות הקדומות וקרבות האבקות בסין מתועדים ברשומות ועל חפצי בית ואומנות[1].

מקורות אומנות הלחימה באסיה

מקורות פרה היסטוריים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

התיאוריות באשר למקור של אומנויות הלחימה באסיה נעות בין תאוריות דיפוזיות שבהן מקבלים המגע והתקשורת הבין תרבותיים שהתנהלו לאורך נתיבי הסחר עדיפות לבין מודלים שבהם ישנה עדיפות ליצירה עצמאית של אומנויות לחימה באזורים שונים. וויליאם ס. לפלין גורס שלאומנויות הלחימה של הסינים, היפנים והמונגולים יש קשר ליוגה ומקור משותף פרה היסטורי במרכז יבשת אסיה בקרב העמים האליאוטיים (מונגולים)[2][3][4].

מקורות יווניים של אומנויות הלחימה באסיה - תאוריה

חוקרים מסויימים Todd & Webb (2005:21) טוענים שבזמן מסעות הכיבוש של אלכסנדר מוקדון הופצו יחד עם אלמנטים רבים של התרבות ההלניסטית גם צורות שונות של קרב [5], תחרות וידע בספורט לחימה בעיקר בפנקרטיון [6]. תוצאות ההשפעה של האסתטיקה, השפה, האיקונוגרפיה וההגות ההלניסטית אינם מוטלים בספק ונתמכים בעדויות כתובות וארכיאולוגיות. אין זה מן הנמנע שגם בתחום אומנות הלחימה עבר ידע מסודר באמצעות הכיבושים ושימש כמאיץ ליצירת שיטות לחימה מסודרות בחצי היבשת ההודית ובאסיה.

מקורות הודיים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

המיתוס הפופולארי על היותו של מנזר שאולין בסין המקור לכל שיטות הלחימה המסודרות במזרח אסיה מלווה בסיפור הגעתו של מורה בודהיסטי מוסמך לסין בשם בודהידהרמה [7]. מורה זה גדל ולמד בחצי היבשת ההודית. המיתוס מפרט ומסביר את לימוד אומנות הלחימה כצעד נלווה שנקט בודהידהרמה ההודי כדי לחזק את התרגול במדיטציה בודהיסטית. האזכור הראשון להיותו של בודהידהרמה מורה לבודהיזם מופיע רק בשנת 1004. בשלב זה עדיין לא הופיעו איזכורים בכתב על לימוד או תרגול של אומנוייות לחימה כלשהם שמקורן בו. הקישור הראשון בין בודהידהרמה לאומנות לחימה מופיע ביי ג'ין ג'ינג [8] (Yi Jin Jing). אבל האותנטיות של טקסט זה [8] נמצאת בסימן שאלה והיסטוריונים רבים שוללים את הנכונות שלו [9] שו ז'הן ומצודה ריושי.[10].[11] .[8] לפי מצודה ריושי (Matsuda Ryuchi) אין כל איזכור לקשר בין בודהידהרמה ונזירי שאולין לפני המאה ה-19. המיתוס התקבע, כנראה, לאחר הפרסום בהמשכים של הספר "מסעותיו של לאו טסאן" בשנים 1904-1907 [12].

מקורות סיניים של אומנויות הלחימה באסיה - תיאוריה

המיתוס של בודהידהרמה כמייסד אומנות הלחימה במנזר שאולין אינו נתמך במקורות אמינים, אולם קרבות של הנזירים הלוחמים של מינזר שאולין רשומים כבר משנת 664. התרבות הסינית הפיצה את המאכלים האופייניים לה, טכנולוגיה, ואין זה מהנמנע שגם אספקטים תרבותיים של אומנויות הלחמה שהיו אז. ההשפעה הסינית הייתה מיידית בחצי האי של קוריאה ודרך נודדים, נזירים וסוחרים גם ביפן.

מקורות אומנות הלחימה ביפן

אומנויות הלחימה ביפן יונקות משלושה מקורות עיקריים לפחות:

  1. השפעות חיצוניות, בעיקר מסין.
  2. מיומנויות הלחימה של החייל.
  3. ספורט לחימה.

סומו, ספורט ההאבקות היפני, מתועד כבר מהמאה ה-8 לסה"נ. החל משנת 728 לסה"נ מתועדות תחרויות שארגן הקיסר שומו טנו (Shōmu Tennō) [13]. תפקיד הסומו וההשפעה שהייתה לו על אומנויות הלחימה משמשים נושא למחקר מאחר ולתחרויות הסומו היה לא רק תוכן טכני ייחודי של היאבקות אלא גם מגוון תכנים דתיים, פוליטיים ואסתטיים שהשפיעו על ההתכוונות של אלו שהיו חשופים להן.

מיומנויות הלחימה היפניות הגיעו מסין יחד עם יבוא תרבותי רחב היקף שכלל סוגי אוכל, כתב, דת והתכוונויות אסטתיות. שיטות לחימה יפניות עתיקות רבות (Koto ryu), וכמה מודרניות (שורינג'י קמפו, גוג'ו ריו קראטה) מייחסות את מקורותיהן לשורשים סיניים. ההפרדה בין מיתוס לעדויות היסטוריות אינה מובהקת ולרוב אינה נתמכת בעדויות אמינות.

שימור היכולות הצבאיות של החייל היפני, הסמוראי, הסתייע במתודה היפנית לסידור והעברה של מערכות ידע מורכבות. מערכות הידע הלחימתי ביפן היו בעת העתיקה בתי ספר ללחימה כוללת, באופן מקביל לנטייה האירופית באותה תקופה. לחימה כוללת זו (Sogo Bujutsu) הקנתה ללוחם מיומנויות מגוונות במספר כלי נשק ויכולות שטח. רק לעיתים רחוקות עסק זרם הלחימה ביכולת לחימה הממוקדת בכלי נשק יחיד. יכולות הלחימה בתקופה הפיאודלית ביפן היו באחריות בתי ספר, או זרמי לחימה (Ryu).

זרם הלחימה, הריו, (Ryu) הוא הסיבה העיקרית שיחסית לסין ואירופה נשמרו מספר גדול של שיטות לחימה יפניות ואלו שפסק בהן רצף ההוראה ניתנו לשיחזור טוב יותר בגלל ההקשרים והחפיפה עם שיטות וזרמי לחימה אחרים. שיטות. הזרמים של שיטות הלחימה עתיקות היפניות ידועים בשם הקיבוצי קוריו (Koryu) או קובודו (kobudo).

מקורות אומנות הלחימה - אירופה

מקורות היסטוריים של אומנויות הלחימה באירופה

המקור המתועד הראשון של אומנויות לחימה באירופה נמצא ביוון שאזרחיה תרגלו סוגים שונים של ספורט לחימה. איגרוף (pygme, pyx), האבקות (pale), ופנקרטיון (מהמילה pan - הכל, וcratos - כוח) היו תחרויות סטנדרטיות במשחקים האולימפיים. הרומאים אימנו את הגייסות שלהם בשיטות שונות של לחימה בחרב קצרה, חנית ומגן אבל תרגול ספורט הלחימה הגיע לקיצוניות בה המפסיד הפסיד לעיתים קרובות את חייו. ספורט הלחימה אצל הרומאים הפך לספורט צפייה והשתתפו בו בעיקר עבדים, פושעים וחיילים שנענשו. המשתתפים בספורט הלחימה הברוטאלי ברומא נקראו גלדיאטורים. לאחר נפילת האימפריה הרומית לא ידועים מקורות התארים תרגול ספורט או אומנות לחימה באירופה עד לימי הביניים המאוחרים. למרות שספרות מסויימת (סאגות איסלנדיות [14] ואפוסים גרמניים [15]) מתארת מעשי גבורה וטכניקות בקרב, גם לפני כן. ספר המגדל (Tower manuscript, Ms.I.33) הוא כנראה הטקסט הקדום ביותר העוסק באומנויות לחימה אירופיות. התאריכים המיוחסים לו הם בין 1290 או תחילת המאה ה-13. ספר עוסק בלחימה עם מגן וחרב (sword & buckler) זה הוא הקדום ביותר מבין ספרי הלחימה הידועים בשם פכטבוך (Fechtbuch).

אומנויות לחימה באירופה בימי הביניים המאוחרים (1350-1500)

הדמות העיקרית בלימוד אומנויות לחימה בתקופת 1350-1500 הייתה יוהאנס ליכטנאוור (Johannes Liechtenauer) ובית הספר שייסד. למרות שלא תועד שום ספר בכתיבה ישירה שלו, הרי שעותק מהטכניקות שלימד נכתב בסוף במאה ה-14. מהמאה ה-15 ואילך נכתב מספר גדול של ספרי פכטבוך [16] (fechtbücher)(מגרמנית: ספר מלחמה) שמתוכם שרדו כ-55. רובם מתארים טכניקות מבית מדרשו של ליכטנאוור. מספר צורות של לחימה נלמדו יחד: התגוששות, שימוש בפיגיון, סכין ארוך, מקל שלושת רבעי, מקל ארוך, חרב ארוכה ולחימה בשריון מלא נלמדו כאשר הלוחם רגלי או על גבי סוס. לחרב הארוכה (Long sword) היה מקום של כבוד בבתי הספר האירופאים העתיקים, למרות שהיה דגש מתודי על לחימה בכלי נשק שונים ועל ידע בסיסי בהאבקות. מראשית המאה ה-15 התאגדו בתי הספר לאומנות לחימה ב"אחוות אחים" () של סייפים ואנשי חרב שהידועה שבהם היא אחוות מרקס, 1474(Marxbrüder) לסה"נ והפדרפכטר (Federfechter). למרות שידוע לפחות על טקסט אחד מבורגונדי שבצרפת הרי שמוקד חשוב נוסף לאומנות לחימה היה באיטליה. הטקסט הראשון שנרשם על ידי אומן לחימה איטלקי הוא "פלוס דואלוטורום [17]" (Flos Duellatorum) משנת 1410. הספר מתעד התגוששות, פגיון, חרב קצרה, חרב ארוכה, חנית, הלברד ולחימה על סוס. בית הספר האיטלקי המשיך לפעול תחת פיליפו וולדי ופייטרו מונטה. טקסט צרפתי מבורגונדי [18] מראה שהלחימה בגרזן קרב הייתה מפותחת בתקופה של לפני 1400 לסה"נ. יתכן ושלושה טקסטים שמקורם אנגלי שייכים לתקופה זו אבל התיארוך שלהם בספק.

אומנויות לחימה באירופה בתקופה המודרנית המוקדמת (1500-1700)

במאה ה-16 התפרסמו קבצים שאיגדו טכניקות לחימה מפכטבוך שונים, הבולטים שבהם היו של הקטור מאייר (Paulus Hector Mair) ב1540 [19] ויואכים מייר (Joachim Meyer) ב-1570 [20]. במאה ה-16 התפתח הסיוף בגרמניה לספורט, למרות ששימר עדיין על זווית ראיה קרבית מעשית. בית הספר האיטלקי שמר על רציפות הוראה וקנה לעצמו הערכה רבה באירופה כולה בעזרת סייפים כאנטוניו מנציאולינו (Antonio Manciolino) ואכילה מארוזו (Achille Marozzo). בשנת 1606[21] פירסם סלווטור פבריס (Salvator Fabris) ספר לחימה המאגד את הבנותיו עד לעת הזו.

אומנויות לחימה באירופה בתקופה המודרנית(1700-1920)

אחרי הרנסנס התפרש התרגול באומנויות לחימה לחלק האזרחי שבו תרגלו לחימה למטרות של דו-קרב והגנה עצמית ולחלק הצבאי שבו תרגלו לחימה למטרות צבאיות. החפיפה אז, כמו בתקופה העכשווית, בין הדיסציפלינות, דרכי הלימוד וכלי הנשק במישור האזרחי והצבאי הייתה רבה, אומנויות לחימה ארופאיות רבות פנו הן לאימונים צבאיים והן לאזרחים. כדוגמה קלאסית לאומנות לחימה המתורגלת על ידי חיילים בלבד ניתן לתת את התרגול ברובה עם חנית והשימוש שעושה פרש רכוב בחרב צבאית.

אומנויות הלחימה שעסקו בדו קרב ובהגנה עצמית כללו שימוש בחרב קטנה (Small sword) ואחר כך בדקר (Rapier). מקל הליכה היה המוקד של כמה בתי ספר ללחימה וברטיטסו, שיטת לחימה נפוצה באירופה של תחילת המאה העשרים, עסק בלחימה ללא כלי נשק.

סוגי ספורט לחימה אירופאים שהיו נפוצים בין 1700-1900 כוללים איגרוף, צורות שונות של האבקות, אומנות הלחימה הצרפתית סווט (Savate), לחימה עם מקל קצר ומקל ארוך (quarterstaff), ובתי ספר שהתמחו בקרבות עם כלי נשק קהים באורכים שונים (בעיקר מקל שלושת רבעי) כמו ג'וגו דה פאו (Jogo do Pau), וג'ואגו דל פלו (Juego del Palo). מספר קטן, יחסית ליפן, של בתי ספר אירופאים לאומנות לחימה יכולים להתגאות בשושלות הוראה ישירות הנמשכות עד למאה התשע עשרה. אומנות הלחימה הצרפתית סווט, אומנות הלחימה הפורטוגזית במקל, ג'וגו דה פאו, באיטליה פרנזה (Paranza), ובאיים הקנריים ג'ואגו דה פלו. תעוד המשכיות ישירה של אומנויות לחימה אירופאיות למאות מוקדמות יותר היא בעייתית, למרות שהטרמינולוגיה של ספורט הלחימה סייף שאובה ומבוססת על הנרי דה סיינט דידייה מהמאה ה-16. בגלל רציפות הטרמינולוגיה נהוג להתייחס לתרגול סייף למקצועותיו כהמשך ישיר של בתי הספר לסיוף של המאה השש עשרה, כל זאת למרות שהמטרות הקרביות, חלקים מהמתודה וכמובן הטכניקות עברו שינוי גדול.

אפריקה

התעוד הנכבד שקיים באירופה, ביפן, בסין ובחלקים של תת היבשת ההודית פסח על אפריקה ולכן קטן מספר העדויות על ההיסטוריה של אומנויות לחימה ביבשת אפריקה. ציורי קיר ממצרים העתיקה מתארים מספר רב של תרגילי האבקות וקיימים פסלים וציורי קרמיקה המתארים שימוש בכלי נשק שונים באפריקה.

אומנויות לחימה שמקורן באפריקה

באפריקה קיימות מספר אומנויות לחימה שחלקן מתורגל עד היום. התחטיב המצרי (تحطيب ṭaḥṭīb) הוא ריקוד קרב הנעשה עם מקל, נגוני או בשמו הנפוץ, דונגה הוא צורת לחימה עם מקל המתורגלת בדרום אפריקה שאותה תרגל נלסון מנדלה בהיותו ילד, אובנו היא אומנות לחימה דרום אפריקאית בידיים ריקות, לחימת נובה (Nuba) היא אומנות לחימה בידיים ריקות ובמקל שמוצאה בסודן והיא מתורגלת עד היום. אומנויות לחימה אפריקאיות המבוססות על איגרוף והאבקות הן נובה בסודאן, קוקוה (kokawa) וצורת ההאבקות שלה: דמבה (Demba) המתורגלות עד היום באזורי הסהל שבסהרה המערבית, האבקות סנגלית או לאאמב (fr. Lutte sénégalaise, Laamb) היא צורת האבקות בשילוב מכות יד, אבלה () היא צורת האבקות המשולבת בטקס חניכה בטוגו וצורת הלחימה האריתראית טסטה (Testa) שבה נחלמים היריבים בעיקר בעזרת מכות ראש.

אומנויות לחימה בתקופה המודרנית

אומנויות לחימה כיום

!--מאמר בכתיבה--!

Yossi 19:09, 25 May 2009 (UTC)

מקורות

  1. http://www.chinaknowledge.de/Literature/Classics/chunqiuzuozhuan.html
  2. Rudgley, Richard [1999] (2000). The Lost Civilizations of the Stone Age. Simon & Schuster.
  3. Laughlin, William S. (1961), “Acquisition of Anatomical Knowledge by Ancient Man”, in Washburn, Sherwood L, Social Life of Early Man, London: Routledge, 2004, pp. 150–175 .
  4. Marsh, Gordon H. & Laughlin, William S. (1956), “Human Anatomical Knowledge among the Aleutian Islanders”, Southwestern Journal of Anthropology 12 (1): 38–78 .
  5. Todd, Tank & Webb, James (2005), Military Combative Masters of the 20th Century .
  6. History and background of Pankration
  7. Cephas, Shawn (Winter 1994). "The Root of Warrior Priests in the Martial Arts". Kungfu Magazine.
  8. 8.0 8.1 8.2 Lin, Boyuan (1996). Zhōngguó wǔshù shǐ 中國武術史 (in Chinese). Taipei 臺北: Wǔzhōu chūbǎnshè 五洲出版社, 182-183.
  9. Tang Hao 唐豪 [1930] (1968). Shàolín Wǔdāng kǎo 少林武當考 (in Chinese). Hong Kong 香港: Qílín tushu.
  10. Matsuda Ryuchi 松田隆智 (1986). Zhōngguó wǔshù shǐlüè 中國武術史略 (in Chinese). Taipei 臺北: Danqing tushu.
  11. Matsuda Ryuchi 松田隆智 (1986). Zhōngguó wǔshù shǐlüè 中國武術史略 (in Chinese). Taipei 臺北: Danqing tushu.
  12. Henning, Stanley (1994), “Ignorance, Legend and Taijiquan”, Journal of the Chenstyle Taijiquan Research Association of Hawaii 2 (3): 1-7, <http://seinenkai.com/articles/henning/il&t.pdf> .
  13. Hall, Mina (1997). The Big Book of Sumo: History, Practice, Ritual, Fight. Stone Bridge Press. ISBN 1-880656-28-0.
  14. http://www.sagadb.org/
  15. http://texte.mediaevum.de/11mhd.htm
  16. name=http://freywild.ch/i33/i33en.html
  17. name=http://www.the-exiles.org.uk/fioreproject/default.asp
  18. http://jfgilles.club.fr/escrime/bibliotheque/jeu_de_la_hache/index.html
  19. http://www.thearma.org/Manuals/Mair/Mair.htm
  20. http://www.higginssword.org/guild/study/manuals/meyer/index.html
  21. Leoni, Tomasso [2005] (2000). The Art of Dueling: 17th Century Rapier as Taught by Salvatore Fabris. Chivalry Bookshelf.