הסיפור שלנו

המורה לנינג'וטסו יושב על מזרן כחול ומתמתח לפני האימון. כלב גולדן רטריבר זהוב גדול יושב לפניו, שניהם מחייכים

בישראל, מקום לא אידאלי, אני מתאמן ומלמד נינג'יטסו. אינני נזיר הרים יפני וגם לא אלוף מפורסם, רק אבא עם כוח ממוצע. במשך עשרות שנים היה הדוג'ו שלי רק מגרש כדורסל ישן שעליו הנחנו מזרנים כחולים משומשים, אבל כל יום עליתי להתאמן, מצליח לציית למשהו חזק יותר מהעצלנות שלי. עברו חמישים שנה.

שני מתרגלי נינג'יטסו רוכנים ומביטים במחברת טכניקות ישנה על רצפת הדוג'ו כשחצובות מצלמה מקצועיות מוצבות סביבם לתיעוד אמנויות לחימה

אני -זקן יותר, מקריח, עקשן גם אחרי פציעות- אספתי את המתרגלים, את המחברות המוכתמות שלי ואת קלטות ה-VHS הישנות, כדי שיהפכו לארכיון חי. הנחתי הכל בזהירות, כמו בנאי: במשך עשורים, ללא חיפזון, בתקווה שכל תוספת תחזיק את משקלו של תלמיד נוסף.

מה שהחל בשנת 1986 כקבוצה קטנה שהתאמנה במקומות שכורים, הפך באיזה נס למשהו גדול יותר. תיעדנו כל טכניקה, הקלטנו כל שיעור—לא מתוך גאווה אלא מתוך צורך; הידע היה יקר מכדי שיעלם עם הזמן. יותר מ-1,400 סרטונים ומאות מאמרים שומרים כעת על מה שהיה עלול להיעלם, ומכסים 11,000 טכניקות. שיעורים בדרך למיומנות של מאסטר, כאלה יש כבר.

רנזו גרייסי מלמד טכניקות ברזיליאן ג'יו-ג'יטסו בסמינר בדוג'ו אקבן עם מתרגלי נינג'יטסו

העבודה משכה מורים: רנזו גרייסי, ארנסטו הוסט, ריקרדו דה לה ריבה—מאסטרים שהבינו כי ידע אמיתי חייב להיבחן ולהתחדד. לא לשם תהילה או רווח, אלא מפני שככה נראית מקצועיות. הכתבים היפניים המסורתיים נפגשו עם הבנה מודרנית וקרבות אימון. טקטיקה עתיקה קיבלה חשיפה לשמש הישראלית הקשוחה.

סמינר נינג'יטסו בינלאומי של אקבן עם מתרגלי אמנויות לחימה מתאמנים באתונה, יוון

עכשיו הולכים מתרגלים באירופה וארה״ב באותה דרך. הארכיון עמוק יותר ממה שניתן להספיק בחיים יחידים, דוג'ו של שיעורים שמכוונים להבטחה אחת: להיות מאסטר זה לא לראות סרטים של מאסטרים, למרות שגם זה עוזר; להיות למאסטר זו מלאכה אפורה שעושים יום אחרי יום. זה שביל עתיק, יש יעד שאליו תגיע, אך גם ההליכה עצמה טובה.

למי שמוכן, הכול נמצא כאן: הטכניקות, ההתקדמות ומיומנות בניית הקהילה של מי שמבינים שיש דברים הראויים לתשומת לב של חיים שלמים. זה אינו עסק או ארגון—זו מתנה שאני נותן לך מתוך חופש פנימי.

התחילו את הדרך או למדו עוד על אקבן.