קוד אתי לאומנויות לחימה באקבן
תובנה
מתאמן באקבן מקיים ומפתח תובנה אישית הרמונית החובקת תנועות; מחשבות; רגשות.
חברות
מתאמן באקבן מקיים, מעל לכל ביצוע טכני וביסוד כל התפתחות רוחנית, חברות בינו ובין עמיתיו לאימונים. יישום חברות זו עומד כנדבך עיקרי המבטא אנושיות, ויתור על הישגים חומריים וחמלה.
שימוש בכוח (התער של אקבן)
מתאמן באקבן, אדם חופשי, נזהר ואינו משתמש בכוח מעבר לנדרש. אם מתעורר הצורך לשימוש בכוח, הדבר ייעשה בחוכמה, סבלנות וחמלה. מתאמן באומנויות לחימה נזהר תמיד בשימוש בכוחו אבל מקפיד במיוחד במצבים שבהם הוא בעמדת יתרון. עמדת יתרון וכוחו של המתאמן נובעים מחוסנו, מיֱדע הלחימה שלו, מהשתייכותו לקבוצת מתאמנים: וגם מגורמים נוספים כגון כסף, מעמד וכדומה. השימוש בכוח מעבר לנדרש משחית ומרחיק את הלוחם מכל היקר לו. Fortis non est ponenda sine neccesitate
התמדה
מתאמן באקבן מתעלה מעבר לקשיים ומתרגל שנים רבות.
רגישות
מתאמן באקבן רגיש לזולת, לסביבה ולעצמו.
כנות
מתאמן באקבן חושב בצורה כנה.
מקצועיות
מתאמן באקבן מתאמן לביצוע מקצועי ומציאותי של ידע הלחימה.
אחריות
אחריות המתאמן באקבן נובעת מהכוח שבידע הלחימה שלו. האחריות מתפרשת על ארבעה תחומים.
- אחריות מעשית לבריאותו הגופנית.
- אחריות גופנית לעמיתי האימון.
- אחריות לזולת הנובעת מהיותו חלק מחברה.
- אחריות לקיום המטרה האנושית והאקדמית של קהילת אומני הלחימה.
קוד אתי לאומנויות לחימה - הסבר
קוד אתי אינו קובץ חוקים מוסריים של טוב ושל רע. אלו אינן עשרת הדיברות. קוד אתי הוא ציור מדויק של העיסוק שלנו, או במילים אחרות, מה מאפיין אותנו, מה הוא השונה בינינו לבין אינסטלאטורים, בינינו לבין רואי חשבון, בינינו לבין חיילים. הקוד הזה הוא תוצאה של יותר משלושים שנות אימונים ומחשבות על אימונים ואנחנו משפרים את הדיוק והניסוח שלו כל פעם מחדש, הקוד הזה מתאר אותנו עכשיו. זו התמונה שלנו כעת והיא חזקה יותר מסתם המלצה כיצד להתנהג בעתיד.ערכים נורמטיביים כמסד מכונן
כבר בשנת 1995 קיימו וותיקים בקבוצותינו קורס מדריכים משותף, במכון ווינגייט. בקורס זה ובבאים אחריו עסקו בעיקר במקצועיותו של המדריך. השנים שעברו הוכיחו את נחיצותו של תיאור ערכי מכונן כבסיס לעוסק באומנויות לחימה. גם מפני שידיעת הנין ג'יטסו לא הפריעה למדריכים בכירים רבים, ואני בכללם, להתנהג בצורה שאינה בוגרת ואינה מועילה. המקצועיות החרוטה על הדגלים של שיטות רבות אינה הדבר המבדיל אותנו בנינג'יטסו, והופך את שהייתנו לטובה כל כך. ההבדל, כך אני חושב, נמצא במספר ערכים שקוימו ולא בהישגים המקצועיים שלנו. ערכים אלו היו מובלעים בהדרכה הרגילה בקבוצות ועברו, בעזרת המדריכים לכלל התלמידים, לא היה צורך לקרוא להם בשם, עכשיו יש צורך כזה. זה ניסיון לקרוא לערכים אלו בשם. כדי לשמור לא רק על המקצועיות אלא גם על האטמוספרה המיוחדת שלנו, אני רוצה להדגיש שערכים אלו מגדירים אותנו מבפנים החוצה. אין כאן ניסיון לתקנון "חוקים" נאיבי ואוכף. (אף אחד לא יעוף אם הוא אינו מקיים את ערך "כנות" למשל) ה"מסמך" הוא ציור נאמן ככל האפשר לפרצופנו כעת. כל סטייה וסתירה מהערכים הכתובים בו אמורים להראות בחירה בערכים שונים. במילים ברורות, לוחם שלא יקיים את ערך "חברות" באופן גס יראה בעצמו שאינו שייך לקהילת ידע הלחימה הזו. לא ינקטו נגדו צעדים וכולי. הוא פשוט יוכל להסתכל דרך הפילטר של "המסמך" בראי, ולשים לב שהוא כבר לא מופיע בתמונה הקבוצתית. עוד דבר חשוב, הערכים שלנו אינם יעד רגיל להשגה עתידית, מתוך מחשבה רבה מנוסחים ערכים אלו בלשון ובזמן הווה, לאמור: כבר עכשיו אנו מקיימים אותם ואיננו שואפים למשהו הנמצא מעל לקיום הרגיל שלנו בקבוצות. (אולי למרבה התמיהה, לדעתי, גם חלקו השני של ערך ה"הבנה", אינו נמצא מעל לקיום הרגיל). מטבעם של גבולות הוא שאין תמיד הסכמה על מיקומם המדויק ולכן גם קיום אותם ערכים אינו מוחלט. ערך ה"מקצועיות", מתפרש באופן שונה לאדם המתאמן כל יום ולמתחיל שעדיין נאבק עם אימון אחד בשבוע. גם ערכים אחרים ניתנים ליישום ברמות שונות של רצינות ונוכחות. למרות הפרוש האישי — כל עוד אין חוסר הסכמה עקרוני או ניגוד מוחלט נחשב הלוחם כמקיים את הערך. למרות שאצלנו ברורים ערכים אלו כבר שנים ובהרכב המגובש שלהם — ה"מסמך" — הם נמצאים, כביכול, רק כאן, הרי שאינם חדשים בנין ג'יטסו. דורון נבון, המורה שלי וזה שעזר לעצב את השקפת עולמי באומנויות הלחימה, תלה על הקיר בדוג'ו הישן בקרית שאול את הדף הבא:סיישין טקי קיו יו — חינוך רוחני
- הכרת עצמו
- הכרת הטבע
- היעוד
- הרמוניה
- הלב
- העין
- האהבה
תובנה
לוחם מקיים תובנה אישית הרמונית החובקת תנועות; מחשבות; רגשות. את מה שלא ניתן להגיד על תובנה זו ניתן לעשות. כמו שציינתי קודם, ה"מסמך" מנוסח בלשון הווה ומאחר שהטעם לכך, במיוחד בסעיף זה, הוא מורכב מאוד לא אכנס להסבר מדוע אין כאן הצעה למשהו הנמצא "מעל" לקיום הרגיל. אומר רק שתובנה זו, שמציגה את עצמה תחת המילה מאסטר, תיהרס לגמרי כתוצאה מהפעלת אמביציה רגילה ללא הכוונה מיוחדת. הערך מחולק לשניים, חלקו הראשון מציין שכל התקדמות חייבת להיות הרמונית. אין טעם בלוחם שהתקדם הרבה במחשבותיו ויודע פסיכולוגיה וחוק פלילי אבל מנגד מקיים מערכת רגשית אינפנטילית בכל פעם שהוא מקבל ביקורת. אין טעם, בלוחם שהגיע לרמת ביצוע גבוהה של כל טכניקה בנפרד אבל הידע התיאורטי שלו אפסי. חייבת להיות הרמוניה או תואם בין המרכיבים השונים. חלקו השני של הערך הוא קפיצה שאינה קשורה דווקא לחלק הראשון. קפיצה זו היא מעין טריק שעשיתי (בסיוע רבים וטובים שעזרו לי) כדי לפתוח את הערך, כדי לא להשאיר אותו סגור ומוחלט. רציתי לציין שיש כאן משהו שאני לא מבין. רציתי לציין שיש כאן משהו שגם אלו שמבינים לא יכולים להסביר אותו במילים. רציתי מקום שאליו נוכל, כל אחד בנפרד, להתפתח אליו. לכן כתבתי את הדבר היחיד שהיה ברור לי- שאי אפשר לדבר על תובנה זו ושאנחנו עושים משהו בעניינה. לסיכום ערך זה רציתי רק להזכיר את מה שהיינו אומרים לפני כל שיעור ושיעור: "שיקין הראמיצו דאיקומיו" או בעברית: "הבנה דרך מה שאנו עושים".חברות
לוחם מקיים, מעל לכל ביצוע טכני וביסוד כל התפתחות רוחנית, חברות בינו ובין עמיתיו לאימונים. יישום חברות זו עומד כנדבך עיקרי המבטא אנושיות, ויתור על הישגים חומריים וחמלה. כשהצגתי את "המסמך" לוותיקים, תרם לי אחד מהם את האבחנה בין רעות וחברות. לדעתו היה צריך לקרוא לערך זה רעות (companionship) ולא חברות. חשבתי ולבסוף לא שיניתי. לא סתם השארנו סעיף זה על מכונו. אמנם למתחילים אין קשרים חבריים עם עמיתי האימון שלהם אבל כולנו יודעים, מניסיון, להיכן אנו הולכים. לשותפות זו בדרך יש נימים עמוקות החודרים במהלך השנים ויוצרים קשרים יוצאי דופן. אין זה תהליך מלאכותי, לא שמתי לב ליותר מידי חיבוקים וכדומה אצל וותיקים, ההיפך, זה תהליך איטי וטבעי הקורה מעצמו אם מתקיימים הערכים האחרים על ידי עמיתי האימון. זה גם המדיד המעשי לכל הערכים האחרים. בגלל זה כתוב "נדבך עיקרי". אם אני כמדריך בגלל רגש של חברות, מוותר על הכנסות מסמינר, דבר שקרה כבר כמה פעמים, אז זה יישום מעשי של התפתחות הרמונית, של כנות ושל אחריות. בשלב הראשון חברות מראה על אנושיות. לוחם שמרשה לעצמו לגלות, בסדר עולה, אכפתיות, חיבה ואפילו אהבה לזולת מחליש את עצמו. קלינט איסטווד במערבונים הוא כל כך חזק כי לא איכפת לו מאיש. ברגע שלגיבור ההוליוודי יש אהובה, משפחה, ילדים או חברים הוא חלש יותר. ולכן אחד הפתרונות, שלא מקובלים עלינו באקבן, הוא ניתוק רגשי מאחרים. ולכן דבר ראשון אנושיות. אחר כך ישנו הפח הגדול אליו נופלים רבים וטובים – הכיס. בשלב מסוים חייב מדריך לדאוג גם לפרנסתו. קיימים אצלנו חוקים ארגוניים הנוגעים לכך אבל כל חוק חייב לעמוד גם במבחן הלב. כאשר קיימת התלבטות בין פרנסה לחברים איתם היינו שנים רבות צריך הרגש החברי להכריע. פרנסה יש למצוא גם במקום אחר. אבל חבר, אין לו תחליף. ולסיום חמלה, מאחר וזו הרצאה תעבדו קצת בעצמכם ותחפשו מה משמעות המושג. אומר רק שחמלה מתחילה ברגישות לזולת, ביכולת האמיתית להעמיד את עצמך במקומו ולהבין את הבעיות שבהן הוא מתחבט, את הרגשות והתגובות שלו, שלא תמיד יש עליהן שליטה.התמדה
לוחם מתעלה מעבר לקשיים ומתרגל שנים רבות. אין מה להוסיף על סעיף זה חוץ מאשר להדגים דרכו את אותו דבר שבפתיחה קראתי לו "ציור תמונה" לוחם שלא מקיים ערך זה לא צריך שינקטו נגדו שום סנקציות. כשהוא מביט בראי דרך פילטר הקוד האתי הוא רואה בעצמו: כעת הוא לא שייך. אגב אציין במאמר מוסגר שאם אני בעצמי, מתוך בחירה או גורל, לא אתאים לציור אז אני בחוץ.רגישות
לוחם רגיש לזולת, לסביבה ולעצמו. בסדר זה. קודם לזולת מפני שזה קשה יותר. לסביבה, מפני שזה חלק חשוב מהמורשת שלנו. כאן תבוא ההרצאה של גיא רנן על דתות יפן ותיתן רקע מתאים. כמובן לעצמנו. רגישות זו והדגש עליה מאפיינות אותנו. כאן חידדנו את הרגישות שלנו ולא יצרנו שריונות גופניים ורגשיים.כנות
לוחם חושב בצורה כנה. ערך חשוב מאוד שאצל מוסאשי,בספר חמשת הטבעות, מופיע כמעט בראש הרשימה. מוסאשי אומר: "אל תחשוב בצורה שאינה כנה" והכוונה היא שאי אפשר לעשות צעד אחד בשיטת הלחימה שלנו בלי להסתכל על מה שקורה לנו באמת. לא כתוב כאן שלוחם אומר אמת תמיד. אם ידידה שלי יוצאת ממספרה כשהתספורת שלה נראית כאילו נפלה עליה שמיכה אז די ברור שלא אהיה כנה איתה. עם עצמי, זה כבר סיפור אחר. ובאותו עניין, הייתי באתר האינטרנט של טנמורה, בשום מקום לא כתוב שהוא למד אצל הצומי. ועוד: גם הצומי מסאקי לא מזכיר את המורים שלו מחוץ לטקמצו, מה עם המורה שלו לקרטה, ג'ודו ואייקידו שבכולם הוא אמור להיות בעל דרגה. אני שואל את עצמי שאלה כזו: האם הם בעצמם מאמינים שהמלאך מיכאל נתן להם את הידע שלהם או שהם רק משקרים לי? בוידאו של קוגה, אלוף אולימפי בג'ודו, בוידאו ובספרים של דן גייבל, אלוף אולימפי ומאמן גדול להאבקות מזכירים שניהם את המורים שלהם בתיכון בשמם. זה מאפיין של כנות, כנות אישית הפוכה למיתוס ולכן היא דורשת בגרות ואיזון רגשי. האם איינשטיין שכח ולא הזכיר את אלו שהשפיעו על החשיבה שלו? כנראה שלא. דוגמאות אלו של המסורת האקדמית של אזכור מקורות הן הדוגמאות המעשיות המיידיות ביותר של כנות וחוסר כנות באומנויות לחימה. אצלנו חשוב שכל התלמידים שמתחילים בשיטה יקבלו מנה של כנות שמתאימה להבנתם. אבל המדריכים צריכים להחזיק בכנות מחשבתית מקסימאלית. אם למדנו טכניקה מווידאו צריך לומר זאת. אם מאדם, צריך לומר את שמו. זה חלק מהבסיס המעשי לכנות.מקצועיות
עוד ערך שמצייר אותנו. כאן אפשר לראות הבדלים בין לוחם ללוחם. לכל אחד מחויבות שונה לתרגול. יש תקופות שניתן להתאמן בהן יותר, ויש שאפילו אימון אחד בשבוע הוא בלתי אפשרי. מבחינת המחויבות, אם לוחם (אם לא אמרתי, ברור שכוונתי בכל ההרצאה היא גם ללוחמות) מחויב לרעיון של שאיפה למקצועיות כתהליך אז יש לו מקום טוב בתוכנו. כמובן שישום של ערך "כנות" מדגים מיד את המרחק שיש בין כולנו, כולל אותי, לבין ביצוע מושלם ומציאותי של טכניקות רבות. אז מקצועיות זה גם סבלנות לתהליך וגם ידע של מה מציאותי ובאיזו סיטואציה.אחריות
אחריות הלוחם נובעת מהכוח שבידע הלחימה שלו. האחריות מתפרשת על ארבעה תחומים:- אחריות מעשית לבריאותו הגופנית.
- אחריות גופנית לעמיתי האימון.
- אחריות לזולת הנובעת מהיותו חלק מחברה.
- אחריות לקיום המטרה האנושית והאקדמית של קהילת אומני הלחימה.