ידע > הפירמידה המתודית > מסגרת מעל הפירמידה

שמר, שבור, עזוב

ברמה הגבוהה ביותר, מדגישה שיטת הלחימה, שהיא הבסיס לספר זה, מאפיין יוצא דופן, והוא: שכחה או נטישה של תרחישי הלחימה שנלמדו. המאפיין עלול להיתפס כמוזר שהרי בית הספר שהוא המקור לשיטת הלחימה שלנו , הוא בית ספר מסורתי שעיסוקו — שימור מסורת עתיקה.

השימור של ידע לחימתי בשיטות לחימה מסורתיות נעשה באמצעות אימון וחזרה על תרחישי לחימה. הצורה שבה נשמרים תרחישי לחימה אלו נקראת ביפנית קאטה (Kata), שפרושה הוא צורה, תבנית, מודל קשיח. אנו משתדלים לבצע את הקאטות באופן מדויק ככל האפשר, כמו פסנתרן, המנגן יצירה מתוך תווים ומנסה לשחזר במדויק את ההוראות הכתובות של המלחין. אנו נדרשים ללמוד בעל פה את הקאטות וגם להפנים את ההיגיון שהן משמרות. הבעיה היא שללחימה יש מימד מיידי. המימד הזה אינו מקבל פתרון מלא על ידי הקאטה. כמו שכולנו יודעים, יש קושי רב לבצע קאטות מדויקות במהלך קרב-אימון משום שתנועה מיותרת מצד היריב הופכת את הקאטה המתוכננת ללא מתאימה.

מדוע לא יכולה להיות תשובה מוכנה לכל עימות?

למרות ששיטת הלחימה שלנו אוצרת כארבע מאות קאטות רשומות ואלפי טכניקות שנאספו ביפן ובישראל העושר העצום הזה הוא סופי. לעומת זאת, כמות הצירופים ואופני ההתקפה וההגנה שיריבים מחוללים היא אין-סופית. כלי סופי, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לתת תמיד תשובות במצבי אמת, מצבים שמורכבים מאינסוף אירועים של התקפות ותגובה להן.

אימון גופני מפרך הוא בסיס להבנות רוחניות בבודו נין ג’יטסו

פתרון של עשייה

כנראה שלא רק אנחנו התחבטנו בבעיה זו. בבית ספרנו, המשמר את הצורה החיצונית של הלחימה, השתמרה גם המהות והתמצית של התאמת הצורה למציאות. אחד מתלמידיו הוותיקים של המורה הראשי בבית הספר בוג’ין קאן, מורה בכיר בשם מנקה (Manaka) סיכם את התמצית הזו בשלוש מילים: שמר, שבור, עזוב, או כפי שנכתב במאמר שלו: Protect-break-leave. כך זה נעשה: לאחר תקופת אימון ארוכה שבה תרגלנו במדויק את הצורה (Protect), אנו מכניסים שינויים בקאטה (Break) כדי להתאים אותה לתנועות התקפה שלא נרשמו במקור. לאחר תקופת אימון נוספת אנו נדרשים לעשות את הצעד הלא שיגרתי הבא ולעזוב את הצורה החיצונית של ביצוע הדברים (Leave), לוותר על המאמץ לבצע את הקאטה ולתת למשהו אפשרות להגיב מייד, ללא תיווך של החשיבה המשוחחת עם עצמה.

שמר, שבור, עזוב

זו המהות שמתארת את הלחימה ברמה הגבוהה ביותר. לאחר שנים שבהן מתרגל הלוחם את התנועות הבודדות, את הצירופים שלהן ואת התגובות הטובות ביותר למצבי עימות, עוזב הלוחם את האחיזה החזקה שיש לו. אין הכוונה כאן להפסקת האימונים אלא למיקוד הקשב בסביבה במקום בדרך הביצוע. הסביבה יכולה להיות יריב מסוכן, ואז התגובה המתאימה תבוא מעצמה; הסביבה יכולה להיות גם תינוק מחייך וגם אז התגובה המתאימה תבוא מעצמה. הלוחם, שבמשך שנים רבות מתרגל את שיטתו, נוטש את הרצון להיות צודק תמיד ועובר לגדת הנהר השנייה, למקום שבו מעשיו מתאימים, נכונים ומתוזמנים.

אין אפשרות לעזוב כיאות, אם לא מחזיקים היטב

הספר נעצר במקום שבו אין מה לומר, בשלב העזיבה. “לעזוב” מבלי להתאמן שנים רבות זו האשליה הגרועה מכולן, עדיף ללוחם שישהה לעולם בשני השלבים הראשונים מאשר שישלה את עצמו בטרם עת. סיפור יפני מדגים את קיומה של אשליית העזיבה קיימת בתחומים נוספים: תלמיד זן מלומד ביותר הגיע למסעדת דרכים של זקנה. לפני הארוחה שאלה אותו הזקנה: “מה דעתך? האם קיימים הדברים או לאו?”. ענה המלומד שלפי מה שלמד הרי שאין הדברים קיימים. מיד חבטה בו הזקנה במוט ברזל, כשקם המלומד ופניו סמוקים מכעס להכותה, אמרה לו הזקנה: “אם שום דבר אינו קיים, כעס זה, מהיכן הוא בא?”.

המלומד עזב בטרם עת ולכן הופתע על ידי החיים לתגובה לא מתאימה. תגובותיו של לוחם צריכות להיות תמיד מתאימות. אסור שתהיה “עזיבה בטרם עת”. גם בבעיה זו עוסק מודל ההתקדמות.

המשך לקרוא: שימושיות של מודל הדרכה