אנציקלופדיה > קונג פו

נכתב ע"י יוסי שריף

קונג פו או -"וו שו" (Kung Fu, Wushu) הם שם של אומנויות לחימה סיניות שהשתרש באנגלית ובעברית. המונח הסיני קונג פו (功夫 pinyin: gōngfū) הוא בעל משמעות רחבה, קונג פו מתאר פעמים רבות מיומנות ללא קשר ישר לתרגול אומנויות לחימה. קונג פו, או גונג פו, הוא המנוח לתיאור כל הישג אישי או מיומנות שהדרך אליהם עברה בעבודה ארוכה וקשה. וושו יכול לתאר אומנויות לחימה סיניות בעלות שונות גדולה. וו שו הוא מונח מדויק יותר הקשור לתרגול לחימה. המונח וו שו הפך להיות השם של צורת ספורט לחימה מודרנית מסין המכילה אלמנטים אקרובאטיים ושימוש תיאטרלי בקאטות בידיים ריקות ובכלי נשק. בספורט הלחימה וו שו ניתנות נקודות על ביצוע פורמות (tàolù 套路) בהתאם לכללים אסתטיים.

היסטוריה של אומנויות לחימה סיניות

השורשים ההיסטוריים של אומנויות הלחימה הסיניות נובעים כנראה, כמו בתרבויות אחרות, מצרכים של הגנה עצמית, צייד ולחימה צבאית בסין העתיקה. קרבות בידיים ריקות ואימוני נשק היו חלק ממערך התרגול של חיילים סיניים[1][2][3]. מהתחלה זו צמחו אלפי סגנונות לחימה הכוללים בתוכם פילוסופיות ותובנות שונות. אומנויות הלחימה הסיניות ששמו דגש על תובנות צמחו מעבר למטרות ההגנה העצמית והלחימה והיו לשיטה להתפתחות אישית. התהליך היה הדדי והשפעתם של רעיונות הנובעים מתרגול אומנויות הלחימה הסיניות נראית בשירה, בציור ובהגות הסינית, היפנית והקוריאנית. לפי האגדה, שלטונו של הקיסר הצהוב (הואנגדי, שעלה לשלטון בסביבות 2698 לפנה"ס) הציג לסין את הצורות הבסיסיות של אומנויות הלחימה[4]. הקיסר הצהוב מתואר כגנרל, מפקד צבא מפורסם, שלפני שתפס את השלטון בסין כתב ספרים רבים על רפואה, אסטרולוגיה ואומנויות לחימה. שובו (Shubo 手搏) קונג פו שתורגל בזמן שושלת שאנג (Shang dynasty (1766-1066 BC)) וקסיאנג בו (Xiang Bo) הם שתי דוגמאות לקונג פו עתיק[5]. בשנת 509 קונפוציוס (קונג פו טסה) הציע לדוכס דינג ממדינת לו שאזרחי המדינה יתרגלו לא רק את מיומנויות הכתיבה והתרבות אלא גם את מיומנויות הלחימה [5]. כך הפך קונג פו לנושא תרגול חיצוני לצבא ולמסדרים הדתיים ויצא לתחומו של האזרח הפשוט; (בערך 1000 שנים לפני ההקמה של מנזר שאולין). שיטת קרב, כנראה האבקות, הנקראת ג'ואלי (角力) מוזכרת בספר הטקסים. שיטת קרב זו כללה טכניקות של מכות, הטלות, צ'ין נה - בריחים ונקודות תורפה. ג'ו לי או ג'יאאו לי (juélì 角力) הפך לצורת ספורט בזמן שושלת קין (221-207 לפנה"ס). ספר ההיסטוריה של שושלת האן מחלק את האימון ללחימה במגע מלא ללא כלי נשק אותה הוא מכנה שובו (Shubo 手搏) , צורת לחימה שנכתבו עליה ספרי הדרכה, והאבקות ספורטיבית, ג'ואלי (juélì 角力). על האבקות נכתב גם בספר השי ג'י, ספר התעוד ההיסטורי שנכתב בידי סימה קיאן (Sima Qian)100 לפנה"ס[6] .

מקורות

  1. Van de Ven, Hans J. (October 2000). Warfare in Chinese History. Brill Academic Publishers. ISBN 90-04-11774-1.
  2. Graff, David Andrew; Robin Higham (March 2002). A Military History of China. Westview Press. ISBN 0-8133-3990-1.
  3. Peers, C.J. (June 27, 2006). Soldiers of the Dragon: Chinese Armies 1500 BCE - 1840 CE. Osprey Publishing. ISBN 1-84603-098-6.
  4. Bonnefoy, Yves (May 15, 1993). Asian Mythologies, trans. Wendy Doniger, University Of Chicago Press, p. 246. ISBN 0-226-06456-5.
  5. 5.0 5.1 Gewu, Kang (1995). Spring Autumn: The Spring and Autumn of Chinese Martial Arts - 5000 Years. Plum Publishing. ASIN B000GGXF7I.
  6. Henning, Stanley E. (Fall 1999). "Academia Encounters the Chinese Martial arts". China Review International 6 (2): 319-332. ISSN 1069-5834.