זן
מהו זן?
זן (禅, Zen) הוא השם היפני לצ׳אן (禪) הסיני – התרגום של דְהְיַאנָה (ध्यान) בסנסקריט, שפירושה מדיטציה. זן הוא זרם במהאיינה-בודהיזם הממקם את התרגול הישיר (מדיטציה, נשימה, תנועה מודעת) במרכז, ומפחית חשיבות ללימוד טקסטואלי לשם עצמו. מורים בזן מדגישים «ראיה ישירה אל טבע-האדם» כנתיב לשחרור (נירוואנה). זן התפתח בסין במאות 6-7 לספירה, נדד לקוריאה, לווייטנאם וליפן, והיום פועל במאות דוג׳ו ומנזרים במזרח ובמערב.
בין מיתוס להיסטוריה
בודהידהרמה והגעת הצ׳אן לסין
המסורת מייחסת את יסוד הזן לנזיר ההודי בודהידהרמה, שעל-פי מקורות סיניים הגיע לסין בערך 520 לספירה והעביר את «עין הדהרמה» לתלמידו הואיקה. חוקרים מודרניים מטילים ספק ברצף הכרונולוגי אך מסכימים שהחיבור בין מדיטציה הודית, פילוסופיה בודהיסטית והשפעות דאואיסטיות יצר תנועה חדשה שהדגישה תירגול חווייתי ולא פולחן.
ששת הפטריארכים וװהתפצלות לבתי־הספר
עד המאה ה-8 התגבשו בסין «חמשת בתי הזן»: גוּיַאנְג, לִינְג׳י (רינזאי), צָאוֹדוֹנְג (סוֹטוֹ),
יוּנְמֶן ופָאייֵן. כל המנזרים והדוג׳ו המסורתיים ביפן, קוריאה וּוויטנאם משייכים עצמם
אחת משושלות אלו.
כל בתי-הספר חולקים שלושה «עמודי תווך» מהאייניים – סילה (מוסר), דהיאנה
(מדיטציה) ו-פראג׳נה (חכמה) – אך מעניקים להם דגשים שונים.
עיקרי התרגול
זאזן
המדיטציה בישיבה (זאזן) היא לב-הפרקטיקה. באסכולת סוטו יושבים «פנים אל-הקיר» באוריינטציית שִיקַנְטַאְזָה – «רק לשבת», ללא אובייקט מיקוד. ברינזאי מַתַרגל מחזיק בקואן או בקצב נשימה ספציפי כמוקד ריכוז. תירגולי עמידה/הליכה (קִינהין) שומרים על רצף-קשב ומונעים עייפות.
סֶשִין
סשין (接心 – «איסוף התודעה») הוא ריטריט של 1-7 ימים שבו עוסקים כמעט בלבד בזאזן, קינהין ועבודה מודעת (סַמוּ). השקט המוחלט מאפשר לתרגל תנאים מונסטיים מבלי לעזוב את חיי-היום-יום.
קואן
קואן (公案) – חידה/דיאלוג מפרק לוגיקה רגילה ומפנה את התודעה לחוויה בלתי-אמצעית. ברינזאי עומדים מאות קואנים מדורגים; בסוטו – מועטים או כלל לא. דוגמה ידועה: «ג׳וֹשוּ שואל: ‘האם לכלב יש טבע-בודהה?’ מוּוּ!».
ליטורגיה ויום-יום
בניגוד לתדמית «א-טקסית», מנזרי זן מקיימים דקלומי סוטרות (למשל סוטרת הלב) ומנטרות. עבודה יומיומית – מטבח, גינון, ניקיון – נתפסת כמדיטציה בתנועה, ברוח אימרתו של המאסטר בָּאִיזְ׳אנְג «יום ללא עבודה הוא יום ללא אוכל».
זן ואומנויות לחימה
הסמוראים אומצו את הזן בתקופת קָמָקוּרָה כדי ללטש «תודעה צלולה ברגע-הקרב». תורות חרב כגון קנדו, איאיידו וקיודו משלבות זאזן או קואנים להעמקת «מוּשִין» («מוח-ללא-מוח»). עם זאת, «אגדת שאולין–בודהידהרמה» היא ברובה מאוחרת וחסרה אסמכתאות. בימינו משתמשים מורים רבים באומנויות לחימה כפלטפורמה לחוויית-זן: קשב נשימתי, נוכחות, קבלת החלטות בזק וחמלה כלפי היריב.
מונחים שימושיים
- שִיקַנְטַאְזָה – «רק-ישיבה», מדיטציה ללא אובייקט.
- מוּשִין – תודעה לא-חלטנית, «ריקה».
- רוֹשי – «זקן חכם», תואר כבוד למורה זן בכיר.
- סנגהא – קהילת המתרגלים.