אויב משותף מול "סומכה": איך בונים לכידות שלא זקוקה לשנאה?

הנקודה הראשונה שצריך לומר ביושר היא זו: המנגנון הזה קיים מפני שהוא עובד. שני כותבים חשובים על יחסים בין קבוצות, בשני תחומים שונים, דת ואסטרטגיה, מצאו שעימות בין קבוצות מגדיל סולידריות בתוך הקבוצה; אצל רנה ז'יראר (René Girard), מנגנון השעיר לעזאזל מסיט אלימות אל קורבן או חוץ־קבוצה וכך מייצר סדר ואחידות; ואילו אדווארד לוטוואק (Edward Luttwak) כותב במפורש על כך שאיום מאחד יכול לשמר לכידות פנימית ושיתוף פעולה מול אויב משותף.

אבל בדיוק משום שזה עובד, צריך להבין מה הבעיות העמוקות שלו.

הבעיה הראשונה היא שזו לכידות שלילית

קבוצה שנאגדת סביב אויב יודעת היטב נגד מי היא, אבל הרבה פחות טוב בעד מה היא. זו לכידות שמצטיינת במוביליזציה, לא בבנייה; בהתגייסות, לא ביצירה. לכן היא חזקה בזמן איום, אבל לעיתים קרובות חלשה מאוד כשצריך לנהל חיים משותפים, מוסדות, שגרה, תיקון ושונות פנימית. זה גם עולה מתוך עצם הרעיון של "איום מאחד": אם האיום הוא הדבק, הדבק נחלש כשאין איום.

הבעיה השנייה היא עיוות האבחון

אצל ז'יראר, השעיר לעזאזל לא פותר באמת את מקור המתח; הוא רק מרכז אותו על קורבן אחד ומעניק לקבוצה הקלה רגעית ואחידות. כלומר, המנגנון נותן תחושת פתרון בלי לפתור את הבעיה המבנית שיצרה את האלימות או היריבות מלכתחילה. זו אחת הסכנות הגדולות: הקבוצה מרגישה שהיא "הבינה מה הבעיה", אבל למעשה רק מצאה כתובת לפרוק עליה.

הבעיה השלישית היא התמכרות לאיום

אם איום חיצוני מייצר לכידות פנימית, למנהיגים, לארגונים, ולפעמים גם לקבוצות עצמן, נוצר תמריץ לשמר איום, להגדיל אותו, או לנסח כל קושי במונחים של אויב. זה לא אומר שכל איום מומצא; זה אומר שהמערכת לומדת להיזון ממנו. כאן לוטוואק מועיל מאוד: הוא מראה שהיגיון עימותי יכול להיות אפקטיבי מאוד ברמת האסטרטגיה. הבעיה מתחילה כשההיגיון הזה זולג פנימה והופך ממצב חירום לצורת ממשל, לצורת ארגון, או לצורת תודעה. זה כבר לא רק "שימוש באויב", אלא תלות באויב.

הבעיה הרביעית היא חנק הביקורת הפנימית

ברגע שקבוצה מתלכדת סביב אויב, ביקורת פנימית מתחילה להיראות כמו חולשה, סטייה, או אפילו בגידה. מחקר על ארגונים צבאיים ניסח זאת היטב: במערכות תחרותיות והיררכיות יש סיכון שלכידות והומוגניות יגברו על היכולת של יחידים להשמיע ביקורת. זו לא בעיה צדדית; זו בעיה מבנית. ברגע שהאויב נהיה עיקרון מארגן, האמת הפנימית של הקבוצה נפגעת.

הבעיה החמישית היא השחתה מוסרית וקוגניטיבית

איום בין־קבוצתי מגביר סטריאוטיפיזציה ועוינות כלפי החוץ־קבוצה, והמחקר גם מצא שאיום בין־קבוצתי יכול להגביר סטריאוטיפים מרומזים. כלומר, מנגנון האויב לא רק מאחד "אותנו"; הוא גם מפשט, מקשיח ומעוות את התפיסה שלנו לגבי "הם". זה מחיר כבד, כי הוא פוגע ביכולת לראות מורכבות, להבחין בין אויב ממשי לבין יריב, מתחרה, מבקר, או אדם אחר שפשוט אינו שייך למחנה שלנו.

הבעיה השישית היא שהאויב החיצוני נוטה להפוך לאויב פנימי

ברגע שהקבוצה מתרגלת לחשוב דרך קו של איום, כל שונות פנימית נעשית חשודה. המנגנון שגויס נגד אויב חיצוני עובר פנימה: מיעוטים, אופוזיציה, מבקרים, או אפילו בעלי סגנון שונה מתחילים להיתפס כבעיה ביטחונית או מוסרית. זה היגיון שמכרסם בפלורליזם, כי הוא צריך אחידות רגשית מהירה יותר משהוא צריך מוסדות יציבים. זה כבר צעד אחד מהשעיר לעזאזל.

לכן, בעיניי, הבעיה בצורה הזו של חשיבה אינה רק מוסרית. היא גם הנדסית.

• היא בונה קבוצה שיודעת להתגייס, אבל לא בהכרח יודעת לחיות יחד.
• היא מייצרת מראית עין של קירבה, אבל לא בהכרח תשתית.
• היא מייצרת אחידות, אבל לא בהכרח אמון.

במונחים של אקבן: היא מייצרת לפעמים לכידות, אבל לא בהכרח סוֹמְכָה.

כי סומכה היא תשתית שנשענת על הדדיות, יכולת, מסגרת, תיקון, ויכולת לשאת שונות בלי לפרק את הקבוצה. מנגנון האויב עושה כמעט את ההפך: הוא מקצר דרך אל האחדות דרך מתח, פחד והפניית אש.

יש גם כיוון חיובי חשוב: לא רק אויב משותף מפחית עוינות; גם מטרות־על משותפות שדורשות שיתוף פעולה אמיתי יכולות להפחית סכסוך בין קבוצות. כלומר, אפשר לאגד אנשים לא רק נגד מישהו, אלא סביב משימה שאי אפשר להשלים לבד.

אז אם אני מזקק את זה למשפט אחד: אויב משותף הוא דרך מהירה לייצר "אנחנו", אבל דרך גרועה לבנות חברה, ארגון או קהילה שיכולים להחזיק לאורך זמן.