נין ג'יטסו ספורטיבי?

מאת דן פומר , נמרוד לוקאס
בשנים האחרונות עשינו הרבה מאוד טכניקות ג'ו-ג'יטסו והיאבקות (Grappling) עם רמיזות למסורת, אבל לא כולנו הבנו את הרמז. העיסוק בטכניקות זירה ורנדורי ספורטיבי, היה מהנה ביותר וגם סייע לנו בפיתוח כושר, כוח וטכניקות הכרעה נקיות. חלק מהחברה בקבוצה הפכו לספורטאים מצוינים המכריעים כמעט בכל מצב על הקרקע. נדמה לנו, כי הרצון שלנו בקבוצות להתמקצע בטכניקות זירה ספורטיביות, מקביל לשומר מצוות המבקש לאכול שרימפס. איך זה מתקשר? אפשר לאכול כשר ואפשר לאכול טרף, אבל פתרונות הביניים, כמו, אכילת ש��ימפס כשר, תמיד לוקים בחסר. מה לעשות? עיון קצר בטכניקות שהגיעו אלינו בעזרת מאאסקי האצומי מגלה כי נין ג'יטסו אינו ספורט זירה. נין ג'יטסו שונה במהות שלו מענפי ספורט הלחימה. כל מה שנלמד במועדוני הספורט הטובים, הוא בעל ישימות גבוהה מאוד לזירת התחרות. כלומר, זה אולי לא רלוונטי לגבינו ולתחומי העיסוק האלימים וה"מלוכלכים" שלנו. כבר כמה שנים, לדעתנו, יש אצלנו לא מעט בלגאן כתוצאה משילוב מרכיבי הזירה התחרותית באימונים.
כמי שהשתתפו באימון 24 האחרון, הבנו שקיים פער טכני, בין קבוצת באר שבע למשל לקבוצות המרכז. החניכים מהמרכז הפגינו רמה משופרת של טכניקות קרקע נקיות, בעוד החניכים מבאר שבע הציגו גישה קרבית יותר, "רוח לחימה" של נינג'יטסו. בחודשים האחרונים אנו עדים לתקלה החוזרת בבחינות לחגורה שחורה, בהן שולטות טכניקות נקיות וספורטיביות על חשבון ה"ראש" הקרבי המסורתי. חשוב וטוב שלוחמים שלנו יצטרפו למועדוני ספורט לחימה. חלק מוותיקי אקבן פנו לקבוצות המתמחות בספורט זירה, כמו אגרוף, ג'ודו, ג'יו ג'יטסו ברזילאי, חלקם אף הפכו לחניכים מתקדמים בתחומים אלה. החניכים שלנו חייבים לצאת ו"להשתלם" במועדוני ספורט לחימה אחרים, בעוד שבאימוני הקבוצות יש להמשיך בלימודי המסורת הקרבית הנגזרת מהשיטות שלנו. הכנסת הספורט אלינו יכולה להתקיים בשלוש צורות: 1. אנשים מדיסציפלינות אחרות שבאים להתאמן אתנו. 2. ללכת ולהתאמן במועדונים אחרים. 3. לתת טעימות של דיסציפלינות אחרות באימונים שלנו. לדעתנו, המדריך חייב לאפשר טעימות של שיטות שונות אצלו. כאשר אנו מתרגלים קאטות, אנו מצפים מהיריב, שיעמיד נגדנו סט של תרגולות מעולמות שונים. על מנת לעשות זאת, ראוי כי יכיר את תנועות הבסיס של שיטות אחרות. יש ללמוד קודם את בסיס הידע הקיים באותם תחומי לחימה ספורטיביים – מואי טאי, אגרוף, ג'ודו, היאבקות, קנדו וכדומה. הכנסתם לאימונים שלנו מתוך רצון להקניית זווית ראייה חדשה של עצמנו וכן מתוך תפיסה של "דע את האויב". העיסוק בספורט לחימה צריך לענות על השאלה - כיצד ניתן להכריע את הטכניקות הנקיות המיושמות בזירה, כנגד יריבים חזקים, באמצעות טכניקות מסורתיות משלנו. גישה אקדמית באומנויות לחימה גישה אקדמית צריכה לחקור את הנין ג'יטסו ואת הממשקים של השיטה שלנו, עם שיטות אחרות ובהן גם שיטות שמקיימות תחרויות. הנימוק בדבר אקדמיזציה, היה ועודנו רעיון מוביל של אקבן וחזון בעל משמעות חשובה לצמיחת הידע. עם זאת, נדמה לנו, כי הניסיון לחקור את תחום הזירה הספורטיבית רק במונחים מדעיים, הלקוחים מהדיסציפלינה שלנו, הוא שגוי. בדיקה של יעילות קרבית הקרביות של הנין ג'יטסו אינה ניתנת להשוואה אלא בהתנסויות אמת. אם רוצים באמת לבחון את הקרביות שלנו, חייבים לבצע תחקירי קרב. לא דרך ספורט הלחימה בזירה אלא את השפיץ של הפירמידה המתודית – הטטקאי Tatakai . מידע הנובע ממצבי אמת מתועדים, אם באמצעות וידיאו או עדויות אמינות של מקצוענים, מידע שיכול להגיע ממערכת הביטחון, חיילים בצבא, שוטרים ואנשי אבטחה כמו גם מאזרחים שנתקלו באלימות.
בזירה הספורטיבית הנין ג'יטסו אינו הראשון במעלה. יש לראות את זירת הלחימה הספורטיבית כמעבדת ניסוי בלבד של אומנות הלחימה המסורתית. חשוב לזכור כי הסימולאטור הכי יוקרתי, הרנדורי, או קרב הMMA התחרותי, אינו כולל את כל המאפיינים שעלולים להופיע במציאות, והדיון בסימולציה עשוי עקב כך להישאר תיאורטי. זו בעצם הבעיה המהותית - לא ניתן להוכיח בעזרת רנדורי בלבד. שכן למרות שדרך ה"הוכחה" הנראית טובה ביותר היא ברנדורי, אבל, גם זה, כבר צנזור ספורטיבי של הנין ג'יטסו לעבודת זירה ספורטיבית. חלק מהמהות של הנינג'יטסו, הוא שימוש בסביבה ויצירת הפתעה כלפי היריב. שיבוש המהלך הטקטי של היריב באמצעות "שבירת הכלים", שיבוש מערכת הכללים והחוקים ובעיקר חריגה מתבנית החשיבה המקובלת. גישה זו עומדת בסתירה לתפיסה העולם הספורטיבי ומתנגשת עם מה שבדרך כלל מתרחש בתחרויות לחימת זירה. למדנו שהרבה מקרבות הרחוב בארה"ב הסתיימו על הקרקע. כלומר, חשוב לתרגל הרבה עבודת קרקע אפקטיבית. מאידך, אחד החניכים בקבוצות שהתנסה בקרבות אמת, הביע הערכתו כי המפתח לניצחון, טמון בשני מרכיבים מרכזיים. האחד, היכולת לגייס אגרסיביות והשני, הרבה מזל. הגישה הביטחוניסטית והניסיון שלנו בכלי נשק חמים בישראל מייחסים מקום מאוד מוגבל לטכניקות. לסיכום, הנין ג'יטסו שלנו, הוא השיטה הטובה ביותר עבורנו וכן עבור מי שמבקש להצטרף לקבוצות. לא כל הסיבות לעיסוק שלנו קשורות ביעילות קרבית, יש מספר סיבות טובות נוספות לעיסוק בספורט לחימה: 1. לרכוש ביטחון קרבי ופסיכולוגי – אומץ. 2. להתחזק , כושר וכוח פיסי. 3. לתרגל הכרעה ויכולת לעבוד חזק. "החזירו לנו את החצאיות!!!" לאחר התנסות בזירות ספורטיביות אחרות, מצאנו גם כי חסרה לנו הבנה טובה יותר של השיטה בה אנו עוסקים. הגיע העת למצוא דרך ולתרגל קאטות בפורמט של 'פרוטקט' (Protect), עם מעט מאוד וריאציות, כמקובל לרמה הראשונה של החומר הבסיסי. היינו רוצים לתרגל יחד באופן מודרך את הקאטות, במטרה לגבש הבנות חדשות סביב החומר.
לדעתנו, במקביל לאהבת הספורט, חשוב להמשיך להתאמן וללמוד את מה שחשבנו כ-נינג'יטסו אותנטי. ללמוד בגישה אקדמית המפתחת את האימונים כך שיתקיימו במינימום סיכון ופציעות ובשמירה על אווירה חברתית נאותה, כדי שההנאה מהאימונים תשמר לאורך שנים רבות.
מאמר זה נכתב כתוצאה מחליפת מכתבים ארוכת זמן. מעניין לציין, שהדיאלוג הזה, העלה חשק אצל נמרוד להתאמן באופן יותר מסורתי (כרגע נמצא בריו ומתרגל ג'ו ג'יטסו אצל גרייסי) ואצל דן, זה העלה רצון להתנסות יותר בשיטות זירה.


המאמר נכתב לפני יותר משנתיים לעיתון "שומר הקבוצות" - העורך