איצ’י גו איצ’י אה – פעם אחת, הזדמנות אחת

מאת יוסי שריף

”’איצ’י גו איצ’י אה”’ (一期一会) , (Ichi-go ichi-e), הוא מונח יפני שהתרגום המילולי שלו הוא “פעם אחת, פגישה אחת”. אולי מתאים יותר לתרגם 会 למפגש הזדמנויות ולא לפגישה של ממש. משפט זן של טקס תה יפני ו אומנויות לחימה. נדמה לי שמי ששומע על העניין הזה מבין אותו מיד. כולנו מכירים את הרגעים שבהם איצ’י גו איצ’י אה מופיע: הנשיקה הראשונה למשל.

חד פעמיותו של הרגע אינה כל הסיפור של הביטוי הזה, היא מקצתו.

לברק הרגע הייחודי של איצ’י גו איצ’י אה יש צד אפל, מדויק יותר לומר: “על לב היהלום של איצ’י גו איצ’י אה שומרות ידיים מיובלות מרוב שימוש”.

טקס תה מבריק רק בפעם הראשונה, מבריק מפני שהוא חדש ואקזוטי. בשפה שלנו יש ביטויים רבים לרגע הייחודי, החל מ’מגניב’ וכלה ב’חבל על הזמן’. בשפה שלנו אין הרבה ביטויים למה שעלול לקרות בטקס תה או באומנות לחימה אחרי כמה עשרות פעמים, אולי ‘מבאס ת’תחת’. בשביל זה אני מלווה בקביעות שפות אחרות ללא כוונה להחזיר.

מה קורה שם? בטקס שנמשך בין שעה לארבע שעות מרתיח אומן הטקס מים, אחר כך שם אבקת תה ירוק בקערה, מוזג לתוכה את המים ומקציף את התערובת במקצף במבוק. כולם יושבים בשקט בחדר קטן למדי. אין סלולארי, אין לייק, אין מצלמה, לא מדברים יותר מדי. שותים לגימה מהקערה, מחמיאים לאומן הטקס, מנגבים את שפת הקערה ומעבירים אותה למישהו אחר. אומן טקס מבוגר עשה טקס תה אלפי פעמים. כל פרט בטקס: סידור הפרחים, מיקום הכלים, צורת הכלים, הווגאשי, העוגיות דלות הטעם, כל אלו נבדקים בקפדנות פעם אחר פעם. נדמה לי שאין סיכוי שמערבי, במובן הרע של המילה, יחזיק מעמד בעניין כזה. אחרי שנתיים הוא יפתח בית ספר למורים, סניפים ויעביר השתלמות פעם בשנה. שכחתי – בוודאי גם תוכנית בוקר.

תוכנית בוקר היא בעיה, בעיה בגלל שהיא לוקחת את השיגרה למקום המבריק. לא שזה גרוע, ראיתי אומנית איקבנה, טקס שזירת פרחים, בתוכנית בוקר בטלוויזיה יפן והיא הייתה נפלאה. תשומת לב של אחרים יכולה להיות בעיה בגלל שהיא לוקחת את הצד האפור של איצ’י גו איצ’י אה ומוציאה אותו מהפרטי, שם מקומו, לציבורי, שם אפשר לאבד את הפרטי בקלות אם לא שמים לב. מבט של אחרים יכול לשנות את השיגרה הכי מחורבנת למשהו שמרגיש טוב, לרגע, רק לרגע.

אין ברירה. קו פרשת המים של ה-דו מחלק את העניינים למשהו גופני ומשהו מילולי. במקום לחשוב: “האם אני נמצא ברגע?” מסדר אומן הלחימה את הגוף באותה דרך שהוא עשה זאת אתמול ומגיב בדרכים העתיקות. הוא מניף את החרב ויודע מיד אם הוא כאן או שם. זה פטנט הזן של דו: 100% מעשה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה.

אני לא חושב שאפשר לקיים כזה דבר כל הזמן, או מדויק יותר להגיד שאני עדיין לא פגשתי מי שמקיים איצ’י גו כל הזמן. אבל מי שיש לו פרקטיס יש לו מקום נחמד.

לאחד ה וותיקים יש אימון גאוני, הוא לוקח את האקדח שלו למטווח, שולף, מכוון, יורה יריה, פורק נשק, מחזיר לנרתיק והולך הבייתה.

הוא אמר לי: “זה לא שאני יורה רק יריה אחת, זה ששבועיים לפני זה אני יודע שתהיה לי רק הזדמנות אחת, רק יריה אחת, זה משפיע”. לירות פעם אחת, גם זה איצ’י גו איצ’י אה. לקיים שיגרה כזו של שנים של הליכה למטווח זה ליבו המאובק, האפור של הרגע.

בגלל זה אומרים: “לוחם אינו מופתע לעולם”. ברור שהוא לא מופתע לעולם, זה מפני שעם השנים הוא מלמד את עצמו להיות מופתע בכל רגע.