בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת טיפוס

מאת אסף הוכמן

לפני כ-12 שנים, כאשר פתחתי את סניף אקבן אומנויות לחימה בעיר מודיעין, היה אחד המשפטים הראשונים שאמרתי: ” במהלך הדרך של אומנויות הלחימה ישנן התמודדויות שונות, ההתמודדות שמפרידה בין הילדים לגברים היא ההתמודדות עם פציעות”. לא ניחשתי שאצטרך לקיים את זה. במהלך השנים, בגלל פעילות השטח שהוא חלק מהכשרת הוותיקים אצלנו וגם בגלל הקרבות, חוויתי פציעות שונות.

צריך לזכור, אצלנו אפילו אם זה לא קרה זה נחשב לפציעה. באקבן מתייחסים לכמעט פציעה שלא התרחשה כאל תאונה שארעה. רק כך אפשר להפיק לקחים. מתחקרים אצלנו כל הזמן כל בעיה. דגש על בטיחות, עוזר לנו בהחלט לצמצם. והנתונים מוכיחים, מסוכן יותר לשחק כדורגל מאשר להתאמן באומנויות לחימה!

למדתי כי אין דרך למנוע פציעות לחלוטין, אפשר לצמצם אותן, אבל לא למנוע. ניתן להקטין את הסיכוי למינימום אך ”’כול מי שבוחר לו סגנון חיים פעיל צריך להיות מוכן”’.

אין דרך להתמיד לאורך שנים באימונים ללא היכולת להתמודד. אני זוכר כי הפציעה הראשונה שלי הייתה בברך. אז עוד לא היה לי הרבה ניסיון והייתי בטוח שסיימתי את הקריירה כמדריך אומנויות לחימה וטיפוס. היו לי אפילו רגעים קשים בהם הייתי עצוב. היום אחרי שנים של ניסיון אימונים באקבן אני סומך יותר על הגוף שלי, למרות שלתקופה קצרה אצטרך להתאמן רק על חלקים מאומנות הלחימה הרחבה בה אני עוסק.

כאשר הציע לי יוסי שריף לתעד את תהליך השיקום עד לאימון 24 הבא עלינו לטובה, חשבתי שבמצבי הנוכחי יהיה לי קשה להקליד, אבל זהו אתגר מעולה. אני חושב שזוהי הדרך הטובה ביותר ללמד תחום באומנות הלחימה שלנו שמדחיקים או מתעלמים ממנו: את גבולות המציאות.

עכשיו כבר אפשר לומר, בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת טיפוס. תחום שבו רכשתי מיומנות רבה במשך השנים. את פרטי התאונה עדיין אינני יכול לספר, בטוח שללא ידיעת נינג’יטסו המצב שלי היה גרוע בהרבה. הנזק לשתי ידיי גדול. לפני כחמישה ימים נותחתי בשתי הידיים. חוויה מעניינת כשלעצמה.

לאחר הנפילה הרגשתי מכה חזקה בשתי הידיים. הסתכלתי על ידיי וידעתי שהן שבורות. כמו שאומרים אצלנו באקבן: “דבר ראשון תאמין, זה קורה באמת”. אקבנאוט מאומן צריך להבין מיד שזו סיטואציה רצינית. אבל, אקבנאוט או לא, לאחר כשתי דקות נכנס מנגנון ההכחשה ואמרתי לפרטנר שלי: “אולי נקעתי את הידיים בצורה קיצונית”. למרות הכאבים אפילו לא חשבתי שאצטרך להתפנות לבית חולים, אך לאחר כמה דקות הבנתי כי לא תהיה ברירה.

היו כמה שראו את הטיפוס והנפילה ובגלל התגובה השקטה שלי חשבו שלא קרה כלום. ד’ שנכח בזמן התאונה אפילו התקשר אלי כמה ימים לאחר מכן כדי לתאם את משלחת הטיפוס של אקבן לירדן. הוא נדהם לשמוע שיש לי שברים מרובים בשתי הידיים, אולי הוא חשב שאני יוצא לשתות…

כבר בדרך לבית החולים, עוד לפני שידעתי מה בדיוק הנזק, דיברתי עם י’ על האפשרויות שלי עכשיו להתאמן ללא שימוש בידיים, דרכים ללמד טיפוס ואומנויות לחימה לאחר הפציעה, וכמובן תהליך השיקום. העבר כבר לא מעניין.

יומיים לאחר הניתוח יוסי שריף הגיע לביתי. מיד התחלנו לדון בשיקום ובאפשרויות להתפתח מכאן והלאה. לרגע לא עסקנו במה היה קורה אילו – היה ברור לשנינו, זה קרה.

שיחה זאת עזרה לי מאוד להיזכר ברוח הלחימה החשובה ביותר, הלחימה בכוחות שעוצרים לנו את ההתפתחות. רק לתרנגולי קרב יש לחימה יומית בזירה. לאנשים יש בדרך כלל הרבה יותר התמודדויות עם כוחות בחיים. זו בשבילי הזדמנות להתפתחות ולדוגמא אישית בתחום שבד”כ מזניחים או מתכחשים אליו: לא לעולם חוסן.
אני אכתוב על הפציעה וההחלמה, אני מבטיח שגם ברגעים קשים אהיה כנה לאורך התהליך כולו.

תוכלו לכתוב לי ב פורום אומנויות הלחימה