ויכוחים, ויקיפדיה ותלמוד


מאת יוסי שריף

וותיקים רבים כבר מכירים את דרך העבודה שלנו: העבודה המעשית על תת הסעיף האחרון בקוד של אקבן רבה מדי לאדם אחד – יש צורך בשיתוף פעולה בין אנשים. שיתוף פעולה בין אנשים זה לא ריקוד הורה, זה כמות נכבדה של וויכוחים וחוסר הסכמות. רציתי להסביר מדוע כדאי לתעד את הצד הזה.

1. אומנות הלחימה ואקבן-ויקי
אחד המניעים להקמת האקבן-ויקי הוא העובדה שאיננו בטוחים בנכונות הביצוע של הטכניקות שלנו, במסקנות הלחימה ובפרספקטיבות. אולי נכון יותר לומר שאנו בטוחים בחלק מהמסקנות והטכניקות אבל מקדשים את הדיון עליהן, דיון שאולי יפריך את חלקן.

האם אומנות לחימה יכולה להשתמש בשיח, בריבוי דעות מדעי? אני חושב שכל תחום ידע לא רק צריך אלא חייב ביקורת. ולכן אנחנו משמרים את הישן, בודקים אותו, מוצאים דרכים מתאימות יותר לעשות אותו ומתווכחים, מתווכחים הרבה מאוד; לפעמים בנימוס.
רק שלשום ניסיתי להראות כיצד אפשר לבצע קאטה עתיקה. הוותיק התל אביבי שאיתו עבדתי לא היה צריך להתווכח בקול רם עם נקודת ההשקפה שלי, הוא פשוט הפריע לי. עם הזמן אולי נמצא יחד דרכים לביצוע. זו עבודה רצינית שמחייבת סבלנות של הרבה שנים: סבלנות לקושי של הלחימה, וסבלנות לאנשים.
יחסי החברות הסבירים באקבן וריבוי היכולות של הוותיקים עזרו לנו לבנות מבנה ארכיטקטוני של הפצה, איסוף ובדיקה של ידע וטכניקות לחימה. בעזרת ויקי סמנטית יצרנו מאגר מידע שמאפשר שינוי, שיפור, השוואה וחקירה נוספת. פתחנו את השיח שלנו לכל מי שחפץ לדבר בו.

ביקורת חזקה על כל הסיפור שלנו יכולה לבוא ממישהו שאומר: “זאת כבר לא אומנות לחימה מסורתית.” ואנחנו יכולים לומר בחזרה: “מסורת היא מבנה מורכב, במיוחד לכאלו שמקפידים לקיים מסורת, במיוחד לאנשים כמונו.”

חשבתי לזעזע מעט את ההשקפה הרגילה על מסורת בשתי דוגמאות שונות שאינן קשורות, לא אחת לשנייה ובוודאי שלא לאומנות לחימה מסורתית. דרך הדוגמאות המוזרות חשבתי שאוכל להראות לפחות שלושה דברים:
1. מסורות הנראות כקפואות עברו תקופות ארוכות של שינוי והתאמה.
2. מסורת היא תוצאה של רב שיח.
3. כדי להביא לתוצאות מתאימות יש הכרח במומחים.

2. ויקיפדיה ורב שיח – ההכרח באחראים
כתיבת אנציקלופדיות היא מסורת שטוב להסתכל דרכה על תהליך החלפת דעות ועל שינוי. עבודת העורכים היא איסוף ידע, כתיבה, עריכה, קיטלוג ופרסום. עבודה מעשית זו היא בעלת מסורת של מאות שנים. תהליך הכתיבה של האנציקלופדיות התנהל בקבוצות שהיו מחויבות לרעיון איסוף הידע והחשיבו את עצמן כמוסמכות להביע דעה או לערוך את דעותיהם של אחרים. לכאורה נראית האנציקלופדיה לאחר חתימתה כדוגמה לקיפאון, אלא שאיסוף ידע הוא פעולה מתווספת, אנציקלופדיה בריטניקה – פסגה של ידע וסדר – הפיצה כל שנה כרכי עדכון.

מבט בתהליך העבודה בויקיפדיה מגלה גם את כוחה של החלפת הדעות וגם את הסייגים להחלפה חופשית של דעות. מאמרים רבים בויקיפדיה וערכים מרכזיים מנוטרים בקביעות על ידי עילית של עורכים, סיסאופים וביורוקרטים. עריכה חופשית מתאפשרת כיום רק בפריפריה של הידע. כל אחד יכול לכתוב ערך על חטיף השוקולד האהוב עליו, אבל שינוי של אות בערך מרכזי כמו איסלם או ארה”ב יביא להתראה מיידית אצל מספר גדול של אחראים שיחזירו מייד את המצב לקדמותו.

במסורת איסוף הידע, עמוד השדרה הוא ערכים מדויקים ואובייקטיביים ככל האפשר.

רב השיח משרת את עמוד השדרה של ערכים וידע מדויק בהסתייגות אחת – רב השיח חייב להיות תחת פיקוח.

3. תלמוד – לא כל אחד משתתף ו – שווה להראות את הוויכוח
דף גמרא נראה כך: טקסט מרכזי שהוא בעצמו דיון על החומש, או על טקסטים הנובעים ממנו, ממוסגר על ידי טקסטים אחרים שנכתבו בתקופות מאוחרות יותר. חלק מהטקסטים בארמית וחלקם בעברית מתקופות שונות.

מבחינת המראה שלו, דף גמרא הוא תופעה נדירה בספרות דתית. דף התלמוד משתמש לא רק בשפות ובסוגי כתב שונים אלא מרחיק לכת – הוא מציג גם חוסר הסכמה וזוויות ראיה שונות באותו דף.

ניתן להביט בדף ולראות הרבה מעבר לתוכן, לראות גם את החלטות העריכה. עורכי התלמוד, אלו שחתמו את התלמוד הבבלי, קיבלו החלטה, לא טקסט קנוני אלא פסיפס של דעות, כולן מונצחות על דף אחד.

קריאה מעמיקה של התוכן מגלה את גבולות הרב שיח; לא כולם מוזמנים. קראים למשל, אינם כותבים ישירים, דעותיהם מוצגות בעקיפין ותמיד על ידי אחד הכותבים המוסמכים. הקראים הם דוגמה טובה בהקשר זה משום שלמרות אמונתם בטקסט של החומש הם אינם שותפים, מבחירה, ברב השיח היהודי. קהילת הכותבים בתלמוד מאמינה במלומדים המחוברים מצד אחד למקור הידע ומהצד השני למציאות החיים בקהילה.

התפילות, הלבוש והברכות של יהודי לפני האוכל, כולם תוצר של רב שיח, לא של צווים מהתורה. לבישת כיפה אינה ציווי מהתורה, ובתנ”ך כמעט לא מוזכרות תפילות. עד שחז”ל כתבו תכנים וקיבעו אותם למסורת, יהודים כמעט לא התפללו, הם הקריבו קורבנות.

הדו שיח הקראי מנציח קיפאון אורתודוקסי. לפי הקראים אם בחומש כתוב “עין תחת עין” צריך לקבל את החוק כלשונו משום קדושת הטקסט. אלא שקהילה שמנסה לחיות במציאות, מבינה שצריך לפרש את החוק כך שיתאים לנסיבות חיים משתנות. השיח התלמודי מסביב לפסוק הנקמה המחמיר גורס שכוונת הפסוק היא לפיצוי כספי מתאים.

רב השיח היהודי לא נפסק מעולם למרות הנטייה של רבים וטובים להכריז על גרסאות מסוימות שלו כחתומות ומושלמות. ספרי השו”ת (שאלות ותשובות – תגובות ופרשנויות מאוחרות של חכמים) הם חלק מרב שיח פרשני זה. כמובן, זרמים ביהדות שנדחפו הצידה מהזרם המרכזי יצרו זרמים טקסטואליים ופרשניים נפרדים.

זאת שאלה גדולה: האם כדאי להתווכח באותו מקום לימוד, על אותו דף ויקי או אולי כדאי להתווכח מאחורי הגב? אולי כדאי להנציח את העמדה הרגעית, אולי כדאי לפתוח שיטה חדשה או דוג’ו חדש?

סיכם את זה יפה מישהו שהעיף את עצמו ממקום הלימוד שלנו, ח. אמר: “אני מעדיף ללכת ברגל להחליף סוללות האזנה באפגניסטן מאשר לשבת אצל דודה שלי בליל הסדר.” וזו תמצית הקוד, החברות היא נוכחות פיזית – וזה לא פשוט.