למה כדאי להפסיק להתאמן באומנות לחימה?


מאת יוסי שריף

יש אצלנו אמרה: “לתינוקות לא נותנים סטייקים” המאמר הזה הוא סטייק. אם קורא אותו מתאמן מתחיל, הוא לא ממש מבין, “על מה מדובר?” הוא יכול לשאול, “טוב”, נשיב לו, “מדובר על עוד הרבה הרבה זמן. עכשיו תגמור את התפוח, את המאכל הזה תפגוש בעוד הרבה זמן – אל תדאג”.

כבר שנים מצלצל מדי פעם אלי איזה תלמיד אמיץ ואומר לי, “תשמע, יוסי, אני מפסיק להתאמן – פשוט זה כבר לא מתאים לי.” ואני שומע ועונה: “מזל טוב, אבל תמשיך לשמור על כושר מפני שאחרת לא תוכל לחזור לעולם.”

בעיני זה ציון דרך של בגרות, סימן שקשור לדבר הזה שאני קורא לו בעדינות: התפתחות רוחנית באומנות הלחימה.

אני זוכר את התקופה הזו אצלי, פתאום לעלות למזרון האימונים הפך לדבר הקשה והמאוס ביותר בעולם, בערך כמו לאכול ג’וקים. כל תנועה ותנועה באימון כזה היא מאבק. הגוף, השכל, הלב, כבר לא רוצים, כל המרכיבים שלי, רוצים להיות במקום אחר. תנועות הלחימה, הטכניקות, שעד כה הלהיבו ועניינו אותי משעממות עכשיו עד מוות. קרב האימון, מרכז החיים, נראה ילדותי, מעייף, קטן. “איזו שטות, להמשיך להתאמן במצב כזה זה בזבוז זמן, זה אפילו נזק רוחני,” אני חושב לעצמי, “אני אתחיל לשחות או שארוץ קצת יותר, כל דבר רק לא לבוא לדוג’ו.”

ואז, אם מפסיקים, רגשות האשם. בועז פיילר כתב על זה פעם בעיתון הישן, (אני צריך לחפש את המאמר ולשים אותו) הוא כתב: “להרגיש כמו שרץ”.

היום צלצל אלי י. ואמר שהוא מפסיק, שהוא גילה בשבועיים האחרונים שהוא רוצה להיות איש של שלום, שלא מתאים לו יותר להילחם (ואצלנו, אין לשכוח, נלחמים כל אימון ואימון, אין אימון בלי קרב) שהוא לוקח הפסקה של הרבה שנים ושלא ברור לו אם הוא יחזור להתאמן. הקשבתי, והיה לי לב גדול אליו. י. לומד אצלי שנים רבות, חשבתי שאצלנו מתאמנים כל כך הרבה שנים שיש בעיות שפוגשים שאי אפשר לפגוש אם התלמידים היו מתחלפים כל חמש או שש שנים. יש בעיות של בגרות אמיתית.

הרי תלמידים מתחילים תמיד מפסיקים, אחרי שבוע אימונים, חודש או שנתיים, אבל להפסיק להתאמן אחרי שנים, זה כבר משהו מיוחד, אירוע ציר בחיים. אחרי טיפוס על כל המכשולים, אחרי שנלחמנו וניצחנו את העצלנות, את הפחד ממכות, את החברים שעוזבים את הדוג’ו, את הפרידה בתיכון מהחברה היפה, את המבטים של האישה לפני שאנו יוצאים לאימון, את הקושי לעזוב את הילדים אחר הצהריים וללכת למקום שלנו, את הפציעות וזמן הריפוי מהן… את כל אלה – אחרי הניצחונות הגדולים מגיע משהו שיכול להשאיר טעם של הפסד.

אני לא חושב שזה הפסד, אני חושב ומרגיש את השלב הזה אצל רוב הוותיקים כהתקדמות גדולה. זה הזמן שכל המניעים שהביאו אותנו כבר אינם, אין מניע, אין סיבה להתאמן באמת. בין אם רצינו כוח, מהירות, יכולת קרבית או שלוות נפש – קיבלנו – ועכשיו מה?

אנשים מדמיינים אולי מנזר זן כמקום מגניב ומיסטי, חה! אולי לתייר, אולי לחודש, אבל אחרי שנה, זה כבר רציני, מנזר זה המקום הכי משעמם שאפשר, בגלל זה זה עובד, בגלל השעמום. אין תמונות, אין טלוויזיה, אין אחרי האימון, יש יום אחר יום לשבת ולהסתכל בקיר. המתרגל מול עצמו, זה הכול. מול עצמי ולא מול יריב אימונים או אויב, זה הכי קשה. באמצע הזירה, אורות פתוחים, כפפות על הידיים אבל אין יריב, אין קהל. וכשמגיעים למקום הזה שבו התרגול הוא כמו קש יבש, אין קהל, אין חשיבות ליריב, התרגול כבר לא מעניין. אז זה מוזר מאוד, מוזר ובודד מאוד, גם אם יש מסביב הרבה שממשיכים זו תמיד החלטה אינדיבידואלית ובודדת.

“מה עכשיו?” “מה עושים כשאין סיבה להתאמן?”

מה זה משנה, עד עכשיו היה מעניין, אבל משהו מתחיל, ומה מתחיל רק עכשיו? מתחיל הדוֹ, מתחיל ה פרקטיס, מתחיל הזֵן, מתחיל “רצון”‘ מתחיל מקום שלא היינו בו אף פעם.

לפעמים זה מבלבל כי בהתחלה נדמה שיש ממה להתלהב, אולי זה בגללי, אולי בגלל ההסברים בשיעור. קשה להיות מורה מפני שאני צריך להעמיד פנים שמה שמעניין מתחילים באמת מעניין אותי, אני צריך להסביר, “מה יעיל ומה לא”, “נין ג’יטסו זו שיטה קטלנית,” כאילו שזה חשוב, כאילו שזה משנה לי. טוב, זו עבודת המורה, יש תינוקות והם צריכים אוכל מתאים ואם הם לא יקבלו אוכל מתאים בהתחלה הם לא יוכלו לאכול בסוף כמו שצריך, לאכול אוכל של מאסטרים. ילד צריך לעבוד קשה, “חרבות עושים באש”. צריך להתאמץ ולמצות את עצמך באומנות הלחימה, לא משנה באיזו, צריך לבצע את כל אלו רק בגלל שמגיע ‘שלב שזה לא משנה’. אי אפשר לדלג על שום שלב בדרך, אין קיצורי דרך. אין קיצורי דרך.

כשמגיעים מה עושים? מה עושים כשאנחנו כבר מספיק חזקים בשביל עצמנו, כבר לא מפחדים מהילד הרע של השכונה, כבר לא צריכים את הקבוצה בשביל חברה?

יש כאלה שפשוט מושיבים את עצמם בחבטה ולא קמים וזה בסדר. זה בסדר כי להיות וותיק ולהגיע ולנוח זה מותר. ויש כאלה שאחרי ההבנה שאין יותר מה לחפש פשוט קמים כמו ילדים ומסתובבים קצת בשטח, ממשיכים ללכת ולהסתכל, כמו ילדים. זה עניין של אופי.

אני פשוט מת על סיפורי זן כי הם מתאימים לכל שטות.

פעם בהרים ביפן, ממש עכשיו בסתיו, נפגשו שני פרחי נזירים, ילדים ממש, משני מנזרים שונים.

– “שלום לך אחי” אמר ילד אחד, “להיכן אתה הולך?”

– “אני הולך לאן שתישא אותי הרוח” ענה הילד השני, “להתראות”.

הלך הילד הראשון לאב המנזר שלו, סיפר לו את סיפור הפגישה וביקש ממנו עצה: “נשארתי בלי מילים, תן לי בבקשה רעיון רוחני, מה אומר לילד מחר?” “שאל אותו לאן הוא ילך כשתפסיק הרוח לנשוב” יעץ לו המורה הזקן.
למחרת נפגשו הילדים שוב.

– “לאן אתה הולך?” שאל הראשון,

– “אני הולך לאן שישאו אותי רגלי” התקבלה התשובה מיד.

נסער חזר ילד הנזירים לאב המנזר שלו. “סנסאיי, הילד אמר היום שהוא הולך לאן שישאו אותו רגליו. לא ידעתי מה לומר!”
“אם כך,” אמר הנזיר הזקן, “שאל אותו:”
– “לאן תלך אם לא יהיו לך רגליים?”

למחרת רץ הילד בהתרגשות גדולה והגיע לצומת השבילים ביער הרבה לפני השני. שם חיכה בהתרגשות עד שראה אותו מתקרב. בריצה התקרב אליו ושאל:

– “לאן אתה הולך?”

– “אני הולך לשוק לקנות ירקות.”

להתראות בצומת השבילים, הדוג’ו.