ציטוט של סופ”ש – עופר

1st quote

כבר שבועיים יש לי חום גבוה
ואני כמעט לא מצליח לקום מהמיטה
או מהספה.
הרופא כינה את זה בשם של רופאים
ואחר כך אמר ״מחלת הנשיקה״, נחכה שירד לך החום…
לאשתי אמר שאין מה לאשפז אותי ואין מה לעשות…

“תשתה הרבה ותיקח מורידי חום.”
במישוש הוא איבחן את בלוטות הלימפה המוגדלות והטחול, “גם השיעול (והגועל הזה שהוא מכנה תפליט) הוא חלק מהעסק״, הוא אמר. וד״ר נועם, פרטנר האימונים שלי, אישר פחות או יותר אותו דבר והוסיף שאשמור על הכבד… בדרך כלל הוא מציע שאשמור על הפנים.
אבל מילא.

אז כבר שבועיים לא זזתי, לא זזתי בכלל.
לא היה מצב כזה, לא במלחמת לבנון השניה שהיתי קבור בבונקר מחכה לארטילריה הסורית, לא כשכרתו לי את האפנדציט, לא כשהאף שלי בחר לראות מקרוב את צד שמאל של הפנים, לא כשהדירקטוריון פיטר אותי מהחברה שלי ואכלתי את הלב במשך חודשים.
פשוט לא קרה.
אז הנה פעם ראשונה, לא זז בכלל.

אתמול בערב חזרתי להתאמן, זו היתה החלטה מודעת מתוך בהירות של כמעט 40 מעלות חום.
למי שלא זוכר, העולם בשלבים האלו ניראה כמו יום שרב במדבר, החום עולה מהאדמה, ועולה ועולה ואז מהר מאוד אתה מוצא את עצמך בתוך השלולית של נווה המדבר מהפטא מורגנא.

אז לקחתי שני כדורים ידעתי שעוד מעט יגיעו הרעידות והשלולית.

זה היה אחד האימונים הקשים,לא רוצה להשוות למשהו אבל זה היה קשה, קשה מאוד.

הורדתי גרביים ונעמדתי בשיזן טאי.
העמידה הבסיסית ביותר. הסתכלתי קדימה ושמתי את הקשב שלי שם בחלל.
נשמתי 3 נשימות התחלתי להשתעל שיעול סרעפתי.
ירקתי.
נישכבתי חזרה.
זה היה אימון טוב.

לא נתתי מכה אחת, לא עשיתי סבאקי אחד לא תירגלתי קאטות מורכבות.
כאן היה אימון של סוטרת הלב
אם כל הניצחונות.

2nd quote