ראיית צינור במצבי לחץ - תרגולות לפרמדיקים ואומני לחימה

מאת תומר גולן אני עובד כפרמדיק במד"א, את הידע, הנהלים ותבניות התנועה בעבודה שלי למדתי בקורס ארוך של שלוש שנים, כשאני עובד ומטפל אני לא חושב, אני מבצע. לאדם רגיל קשה להבין ולהכיל סיטואציות לא רגילות: אנשים במצבי תחלואה קשים, פצועים מספר דקות לפני מותם, תאונות דרכים עם פצועים במצבים שונים וזירות עם פצועים מרובים כמו בזירת פיגוע.

אלא שצריכים להתמודד עם מצבים אלו חווים מצב לחץ או דחק, בייחוד אותם אלו המגישים טיפול רפואי בשטח. בשבילי, כאיש שצריך לתפקד במציאות, מעניין הקשר בין תרגולים בתנאים לא אמיתיים ואידיאלים, כמו בקורס פרמדיק, לבין המציאות, מציאות מורכבת ומלחיצה שאינה בתנאים אידיאלים. כאיש של אומנות הלחימה נינג'יטסו, תלמיד בבית הספר של אקבן, אני חושב על אותה בעיה גם מזווית הראיה של הלוחם, לא רק של פרמדיק – כיצד אימונים, קשים ומגוונים ככל שיהיו, מכינים אותי לתפקד במצב של התרגשות קיצונית, סכנת חיים וטראומה?

אנסה להרחיב ולכתוב על הנושא דרך דוגמאות מעולמי וע"י זאת אולי להבין משהו עמוק יותר על מצבי לחץ אלו.

רקע, מערכות פיזיולוגיות במצבי לחץ:

גוף האדם, שבמרכזו מערכת העצבים המרכזית, מורכב ומסועף, מסתתרת בו גם מערכת עצבים נוספת, מערכת העצבים האוטומטית - הבלתי רצונית - והיא אחראית על אברים רבים , לדוגמה: הלב, חלקים במערכת הנשימה, מעיים ועוד. מערכת העצבים העצמאית או בשמה האחר – מערכת העצבים האוטונומית - מתחלקת לשתיים. מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic): מערכת זו פעילה בעיקר בעיתות חירום, לחץ ואיום פתאומי. היא אחראית להפעלת תגובות הילחם-או-ברח, שמטרתן התמודדות עם מצב החירום. במצב כזה ישנו ניתוב של אנרגיה לשרירי השלד כדי שיהיה להם מספיק כוח להגיב בצורה פתאומית ומהירה. פעילויות עיכול מופסקות וכן פעילויות של עצירת שתן (שדורשות אנרגיה לצורך העכבה). בזמן פעילות המערכת הסימפתטית ישנם שינויים בזרימת הדם, כיווץ של כלי דם בעור, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין ועוד. מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic): מערכת זו פעילה בעיקר במצב של מנוחה בגוף ואחראית על מצב של שגרה. היא מווסתת את הפעילויות הפיזיולוגיות הרצופות כגון נשימה ופעילות הלב, ואחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים והפרשת הורמונים של גדילה. העצבים הפארא-סימפתטיים יוצאים בעיקר מאזור השלד המוארך, ומחלקו התחתון של חוט השדרה. המערכת מופעלת בעיקר על ידי רפלקסים בתגובה לגירויים פנימיים. בזמן פעילותה ישנה הפרשה של המוליך העצבי אצטילכולין.

השפעות המערכות הבלתי רצוניות על תפקודי הגוף באות לידי בצורה הבאה:

שתי המערכות מעצבבות את אותם האיברים. עקב כך המעבר בין המצבים כמעט ולא נמדד בזמן, ממש כמו חיה נינוחה בטבע שלפתע נכנסת למרדף ע"י טורף. את מצב הרוגע כולנו מכירים אני מקווה, וכמו שניתן לראות בטבלה מצב הדחק מתאפיין במספר דברים: 1. דופק מואץ (עוד לפני שביצענו כל פעילות) 2. התגברות הנשימה 3. עצירה של כל פעילות מעיים כל שהיא 4. עצירת רוק, יובש בפה 5. ואיך לא, "ראיית הצינור" שנותנת לנו ראייה צרה מאוד של האובייקט שמולנו "ללא" שום רקע מסביב.

כל הדברים הר"מ קורים בעיקר בגלל הפרשת אדרנלין/נוראדרנלין אשר מיוצר בתאי עצב בגזע המח ומופרש מליבת יותרת הכליה. מערכת העצבים הפרסימפטטית ותגובת היתר יכולים לקרות עוד טרם שנכנסנו לסיטואציה עצמה אבל בוודאי שיקרו מרגע שאנו חווים מצב דחק אמיתי.

בקרבות אימונים, כדוגמת ה"רנדורי" אנחנו מתחילים מאוד נינוחים, באווירה טובה ומה שנשאר להתמודד איתו זה הכושר הגופני והמיומנות הטכנית. במצב הדחק/ לחימה אמיתית אנו נכנסים לסיטואציה שונה, מעבירים סוויץ' למצב של לחימה- נכנסים ישירות ל"אמצע הרנדורי" מבחינת הרגשה פיזית ובנוסף נכנסים למימד לא מוכר.

מכאן חזרה לתחילת דרכו של פרמדיק לצורך העיניין. הלימוד והאימון אצל פרמדיקים מתבצעים בכמה מישורים: ישנו תהליך ארוך, ארוך מאוד, של לימוד חומר עיוני שבסופו של דבר הוא זה שמאפשר חשיבה עמוקה יותר, יציאה מתבנית במהלך סיטואציה וראייה מרחבית יותר. תוך כדי זה יש תקופה לא מבוטלת של סטאז'' "צפייה בוותיקים" ללא התערבות במה שקורה, תלמיד מגיע למשמרות על תקן צופה, נכנס למחלקות שונות ורק צופה בדינאמיקה קיימת. בהמשך, ובצורה ישירה לחומר הנלמד מתחילים להניע את הצד התרגולי, הגופני, בהתחלה ישנם תרגולים "יבשים" של נושאים ידועים מראש על בובות מאוד משוכללות שאולי מהצד זה נשמע לא יעיל אך בהחלט יכול לדמות מצבים מלחיצים, תוך כדי הדמיה מלאה של כל הפעולות. עם הזמן קיים שילוב של מספר נושאים בהדמיה בלי שאתה יודע למה אתה נכנס. בסוף כל התהליך מגיע התלמיד למשמרות בהם הוא לא מתפקד לבד, אלא תחת השגחתו של פרמדיק וותיק יותר, מה שמקנה איזה שהוא ביטחון לגבי החלטות ופעולות.

חזרות אלו, מלמדות ידע מקצועי, אבל חשוב לא פחות, מאפשרות התמודדות הדרגתית עם מצבי לחץ: החולה עצמו, משפחתו, הצוות הרפואי, החלטות רפואיות, שליטה מלאה ככל שניתן בסיטואציה, הסביבה הקרובה, תנאי שטח וכו..

אין לי ספק שהתמודדות טובה עם מצב לחץ, שליטה באירוע, יכולה לתת הרגשה טובה. כל ההתנסויות הלא אמיתיות תורמות המון אך ללא הסיטואציות אמיתיות לא נהיה מוכנים באמת. גם בסיטואציות אמיתיות יש תהליך ארוך מאוד של צבירת ניסיון, עוד אירוע ועוד אירוע, ואתה נהיה ממש טוב במה שאתה עושה. בשונה מהסיטואציות הראשונות שאליהם ניגשת עם זיעה קרה וגמגום קל עכשיו זה כבר יותר אתגר, אתה בוחן, מבין, שואב מידע בסקירה ראשונית וכו'.

בין הרגע שתלמיד מתחיל לימודיו ועד הרגע שהוא מיישם את שלמד יש המון ומכאן ניסיתי להבין את עצמי במהלך לימודי הנינג'יטסו, האם שנותיי המעטות בארגון יחד עם כל החזרות והרנדורי באמת יכולים להוביל אותי לאיזה שהיא שליטה בסיטואציה ברחוב? מהי שליטה?