מאת כרמית שגיב
עד לפני שנים לא רבות, נשים היו תלויות לחלוטין בגברים לפרנסתן וביטחונן . כדי להשיג עצמאות, הן נדרשו להבחין עצמן מגברים, ולדאוג לעצמן למקור פרנסה. וירג'יניה וולף סברה כי "חדר משלך וסכום כספי מסוים", יעשו את העבודה ויביאו לעצמאות נשית. למעשה, וולף טוענת, שלנשים יהיה כוח ברגע שיוכלו לעמוד ברשות עצמן והן לא תהינה תלויות כלכלית ומנטאלית בגבר שלהן. האומנם?
גם היום, בעולם בו יש יותר ויותר נשים עצמאיות, כלכלית ומנטאלית, עדיין הן מתקשות לצבור כוח משמעותי אל מול הגברים. מדוע אם כן מתקשות נשים להדביק את הפער? מדוע הן מובחנות מגברים? מדוע עדיין קיימים תחומים שהם "לגברים בלבד" ואילו אחרים לנשים בלבד?
תיאוריות סוציולוגיות רבות עונות על שאלות אלה תוך שהן מצביעות על תהליכי חִיברוּת (סוציאליזציה), או הָבנָיָה- חברתית, כעל המפתח להבנת התופעה. נשים, מרגע לידתן מצופות להתנהג בדרך מסוימת- "נשית" – עדינה , כנועה, עזר כנגד וכו'.
למעשה הן נדרשות לתפקד בעולם שהוא תולדה של הָבְנָיָה גברית. עולם, בו מערכת המושגים וההתייחסויות הוכנו על יד גברים בעלי כוח והשפעה. כיוון שהעולם על כל מעגליו: המעגל החברתי, התרבותי והפוליטי, הוא יציר כפיו של המין הגברי, אך טבעי שהוא מותאם לצרכי האוכלוסייה הגברית יותר מאשר לאוכלוסייה הנשית. וזו האחרונה מתבקשת להתנהל תוך הקפדה על כללי המשחק הגברי.
ומה קורה בתחום אומנויות הלחימה?
יש באפשרותו של הניתוח כאן להסביר את המספר המועט יחסית של נשים הלוקחות חלק בתחום אומנויות הלחימה. זו עובדה שמספר הנשים קטן באופן משמעותי ממספר הגברים, במיוחד ברמות המתקדמות. על מנת להבין מדוע המצב בתחום כה עגום, יש לגלוש אחורה על ציר ההיסטוריה ולנסות לברר את שורש הבעיה. כמדומני התבססות על הניתוח הסוציולוגי , בשילוב עם ניתוח פסיכולוגי יבהירו את התמונה: תחום אומנויות הלחימה נוּכָס ע"י גברים, בדומה למערכות הצבאיות למשל. אך מדוע דווקא ע"י גברים?
כאן עשויה לעזור הפרשנות של זיגמונד פרויד על ההבדלים בין המינים. פרויד מדבר על יֶצר התחרות כמאפיין גברי. התחרות הראשונה והמעצבת ביותר, היא המאבק של הבן עם אביו על אהבת אימו. מאבק זה מסתיים במקרים הבריאים בחוויית הפסד, ממנה ממשיך הילד ברכישת כלים חדשים להתמודדות במאבקים. האם יתכן כי המאבק הראשוני הגברי מעולם לא נפסק, והוא משמש כדלק לרצון הלא מודע להיות חזק יותר, טוב יותר ובעל כושר סיבולת גבוה יותר (ואני מתכוונת למשמעות הנפשית של המושג) ?
אם אכן, יצר התחרות אצל נשים נמוך יותר, כפי שסובר פרויד, אזי היה סביר להניח שנשים ימצאו פחות עניין בתחומים המשלבים אלמנטים תחרותיים משמעותיים. גם אם נין ג'יטסו במהותו אינו ספורט תחרותי, קרבות קרקע, הטלות ומכות בעמידה מכניסים אלמנטים תחרותיים לקבוצות.
עם זאת, עדיין לפנינו חידה נוספת: בהתבסס על הנאמר בפסקה האחרונה היינו מצפים שמספר הנשים באימוני הנין ג'יטסו יהיה דומה למספר הנשים בקבוצות ג'ודו, קרטה ואומנויות לחימה אחרות. אך לא כך הדבר. ההסבר, לעניות דעתי, טמון בעובדה שתחומים כמו ג'ודו, טה-קוון-דו, וקרטה, השכילו להתאים עצמן לקהל היעד הנשי. אדפטציה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים, למשל בהפרדה בין נשים וגברים בתחרויות עצמן. מצב כזה, מעודד נשים להישאר בתחום. ומבריח אותן מתחומים שלא משכילים לעשות כן, כדוגמת הנין ג'יטסו הקרבי והלא תחרותי שלנו.
בנוסף, לא רק שמספר הנשים המתחילות להתאמן נמוך יחסית למספר הגברים אלא שגם אחוזי הנשירה של נשים מהנין ג'יטסו גבוהים למדי. טענה שנשמעה לא אחת בקבוצות, נוטה לייחס את הנשירה הגבוהה, לחוסר יכולתן של נשים להבין באופן מעמיק את התחום. טענה כזו, היא טענה המסירה אחריות ממי שמָבְנֶה ומאפיין את התחום. ייתכן שאנשי מפתח אלה, אינם מודעים לכוח ולעוצמה שיש בידיהם כמתווי הדרך והמדיניות. כמנהיגים לכל דבר, הם יכולים לבחור בקונספט אימונים מרחיק או לחילופין מכיל נשים, בהתאמה. הָכָלָה יכולה להתבצע בדרכים רבות החל מהתאמת שעות האימון, דרך שימת דגש על תרגילים 'לא לגברים בלבד' עם התייחסות לאנטומיה הנשית, וכלה בשילוב טרמינולוגיה הלקוחה מעולמות תוכן נשיים באימונים. לסיכום ביניים של המסר אוסיף: קל מאד למצוא את האשמה בנשים, אך הבעיה לדעתי אינה בהן כי אם בסביבה המרחיקה שמייצר האתוס הגברי בנין ג'יטסו באקבן עבור בנות המין הנשי.
כאמור, תחום אומנויות הלחימה הוא "מערכת" שהובנתה ע"י גברים ומשום כך מותאמת לקהל- היעד הגברי ,ולכן מאוכלסת בעיקר בגברים. מצב זה משעתק וממחזר את עצמו. זהו מעין מעגל קסמים גברי שלא ניתן לפריצה ע"י כוח זר (נשים). מכאן, שאישה המצליחה לחדור את המעגל וכבר מגיעה לאימונים, סיכוייה להתמיד הם נמוכים. משום שיהיה עליה להתאים עצמה לכללי העולם הגברי. בואו ניקח לדוגמא את מסגרת האימונים: שעות האימונים הן שעות אחר הצהריים עד הערב המאוחרות, אישה שהיא גם אם לא תוכל להתמיד ולהגיע לאימונים בשעה שזבי החותם מחכים לה בבית. זאת ועוד, החימום בתחילת האימון שם דגש על קבוצות שרירים הדורשות חיזוק אצל גברים, ומזניח שרירים שנשים צריכות לאמן יותר על מנת להגיע לרמה של גבר לוחם.
כדי להתמיד בשגרת האימונים לאורך זמן, לדעתי, דרושה תמיכה של המדריכים והוותיקים בכל קבוצות האוכלוסייה המתאמנות. על הארגון להבין את הצרכים המיוחדים ואת ההבדלים המִגדָריים, להפנים הבדלים וצרכים אלו ולהתאים את העברת ידע הלחימה לקהל שונה. כל עוד לא יעשה הארגון צעדים אלה, נשים תמשכנה להיות עוף מוזר וחריג באקבן.
