למקם בקצה של כל פחד, פעולה

האם ישנם הבדלים בין העומס הרגשי של טייסי קרב ונווטים? לא חייבים לבדוק את המחקר כדי להגיע למסקנה זו בדיוק: כאשר אני נוהג במהירות גבוהה אני מפחד פחות מזה שיושב לידי אבל אינו מחזיק בהגה. 

כחובש, טיפלתי בפצועים. התפקיד שלי תמיד איזן את הפחד והלחץ שבוודאי הייתי מרגיש אם הייתי רק מתבונן בארוע. 

להבדלים בלחץ ובפחד בין האדם שלמד לפעול ובין האדם שאינו פועל, יש שני היבטים: הראשון סוכנות. האדם הפועל, בין אם הוא חובשת, טייסת קרב או אבא שנענה לבכי של התינוק, לוקח אחריות על המעשים שלו ומסוגל לתפ��ד בתוך מצב אי הוודאות. כלומר היא או הוא הם סוכנים של יכולת לתפקד באי וודאות. ההיבט המווסת השני הוא הפעולה ממש. הפעולה המווסתת יכולה להיות אירובית, כמו שהתבונן ספולסקי, לזברות שרצות בסוואנה אין אולקוס, או לחילופין פעולה של מוטוריקה עדינה. 

ההיבטים המווסתים של פעילות אירובית ידועים, מרגולציה של אדרנלין וקורטיזול ועד לתפוקה לבבית טובה יותר, אבל דטאנט גורסת משהו נוסף: גם לוויסות בעזרת פעולה של מוטוריקה עדינה יש חשיבות. מוטוריקה עדינה בזמן לחץ מתאפשרת רק לאחר אימונים חוזרים והיא גם תוצר וגם סיבה בלולאה הרגשית-גופנית של הסוכן או הסוכנת.

בסדנאות תוכנית איתי שריף אנו מכינים לצורך בתגובות גופניות במצבים בלתי צפויים, מצבים הדורשים התאמות מהירות של מיומנויות לגורמי לחץ ספציפיים.

הפעולה שאנו מלמדים את עצמנו בהקשר של תפקוד וגם וויסות רגשי, חשובה. ללא פעולה מתוכננת מראש התגובה תהיה רנדומלית והסיכוי שהיא תתאים לארוע רנדומלי גם הוא.