טיפוס לעומת אמנויות לחימה

מאת: אוהד סמט

בשנה האחרונה יוצא לי לטפס על קיר, מה שנקרא "טיפוס ספורטיבי". בגלל שצברתי כמה שעות מזרון לפני שהתחלתי להתעסק בתחום השונה מאוד הזה יצא לי להשוות בין אמנויות לחימה וטיפוס. מבחינה פיזית יש קצת דמיון, נראה לי שטיפוס תקרה ועבודה מהגארד יותר קרובים ממה שאפשר לדמיין כשלא מכירים. בסממנים החיצוניים אפשר אולי גם למצוא דמיון בין הקיהון של א"ל לקיהון של הטיפוס. הטיפוס מכיל פחות תנועות מרוב אמנויות הלחימה אבל גם אותו צריך לתרגל לעיתים קרובות. גם במאפיינים של האימון יש דמיון, למשל בהעברת הידע – טיפוס קירות זה לא תחום איזוטרי מאוד, יש בו כמה מאות ואולי כמה אלפים של מתאמנים פעילים ומכיוון שהקירות המרכזיים היו קיימים כבר לפני יותר מעשר שנים יש שכבה של ותיקים שמתאמנים גם היום. בזכות ההבנה שקניתי באימונים לפיה להקשיב לותיקים זה דבר טוב הצלחתי ללמוד לטפס בקצב טוב הרבה יותר מאשר אם הייתי מנסה לבד, כי הותיקים קיצרו לי תהליכים ומצאו לי פתרונות שלא הייתי מגלה כל כך מהר.
זה, בערך, בצד הטכני.

אפשר להשתמש בטיפוס כדי לבאר תחומים אחרים באמנויות לחימה כמו למשל המיקום של הותיקים: היכן שאני מטפס אין, בגדול, שום אתוס של ותיקים. זה אומר שלותיקים אין שום דרך להבין את המיקום שלהם בתוך המרקם של הקהילה (ואין, למיטב ידיעתי, קהילה משמעותית מאוגדת של מטפסים). ככה הולך הרבה ידע לאיבוד, ומתפתחת דינמיקה שגורמת לקבוצות שמטפסות בקירות שאני מכיר להראות כמו קבוצות של מאמן אמנויות לחימה גרוע – שכבת דקה יחסית של ותיקים, חלקם ממשיכים רק בגלל האינרציה, והמון המון מתחילים "מלמטה" שמתחלפים כל הזמן.
אבל אותי ההשוואה הזו מעניינת יותר במישור של המטרות והכוונות ואיך מגיעים אליהן. טיפוס זה ספורט מוכוון מטרה – אין בו הרבה תשומת לב לתהליך. בסופו של דבר, אתה עומד מול הקיר, הקיר לא הולך לשום מקום, או שטיפסת את המסלול או שלא. מאוד קל גם למקם את עצמך, למסלולים יש דירוגים ואם הצלחת, עברת. במובן הזה קל יותר לטפס מאשר להתאמן - למרות שתמיד מעניין אם עשית את המסלול עם טכניקה או עם כוח, יש לך משוב ברור להצלחה. באמנויות לחימה התנאים שונים – יש אדם שעומד מולך, ובין הדברים שקורים ברנדורי יש גם התנגשות של הרצונות שלכם, אפילו ברמה של ביצוע טכניקה בסיסית. הקיר מתנגד לך בעצם זה שהוא קיים, בגובה שלו, בשיפוע, ואחר כך נשאלת השאלה אם תצליח לפתור את הבעיה שהוא מציב בפניך; האדם מציב בפניך לא רק בעיה שאתה צריך לפתור, אלא גם רצון ואתגר משתנים, ובנוסף יש את הצורך להתחשב בעצם הקיום שלו. זו דרישה שמבדילה אמנויות לחימה מהרבה מאוד עיסוקים אחרים שעושים עם הגוף.
כשבוחנים אמנויות לחימה שונות לאורך השנים רואים שהדרישה הזו להתמודד עם רצון של מתאמן אחר, לכפות עליו משהו אבל להתחשב בו באותו הזמן, היא אתגר כל כך גדול עד שהרבה זרמים התרחקו ממנה כמו מאש.
אפשר לפתור את הבעיה לשני הכיוונים – אפשר לכפות טכניקות על בן הזוג בלי להתחשב בו, ואז מקבלים אמנויות מוכוונות קרבות זירה או הגנה עצמית "ללא פשרות" כולל באימונים, כולל בפציעות. בטיפוס אני רואה הרבה אנשים שלא מבינים עקרונות בסיסיים של בטיחות, אפילו במובן הפשטני לפיו אם תיפצע לא תוכל לטפס לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שחוסר הפשרות הזו מופנה גם כלפי האדם עצמו, יותר חשוב להשיג תוצאות מאשר להישאר בריא ולהתאמן לאורך זמן; הותיקים שעושים אימון 40 אחיזות ומטפסים למרות הדלקות ברצועות האצבע מדגימים בדיוק את חוסר ההתפשרות הזה.
מהצד השני, יש זרמים שפתרו את הדילמה הזו על ידי התחשבות מלאה בזולת – תרגול בשיטה כזו, אפילו במה שהם קוראים "רנדורי", נראה כמו ריקוד שבו ההיענות לדרישות הפיזיות של ביצוע התרגיל על ידי בן הזוג הוא ערך עליון. בגלל זה יש אנשים שעפים כשעושים עליהם בריח, בעיני זה קצת כמו שאני אגיע לקיר ואגיד לו "תשמע, אני יודע שמבאס אותך שאני מלכלך לך את האחיזות במגנזיום, אז היום אני אטפס באוויר, בסדר?".
בעצם, המשפט האחרון מזכיר לי את הדרך הכי מוזרה, בהקשר של אמנויות לחימה, להתמודד עם הדרישה המורכבת שהזכרתי, והיא – הפנמה של העימות. אנשים שמתאמנים בסוג כזה של אמנות תנועה (קשה לי לקרוא לזה אמנות לחימה, למרות התנועות הדומות, אולי ריקוד שמשמר לחימה) מתכוונים להתמודד עם יריב פנימי שיש לו רצונות משלו וגם צריך להתחשב בו. זו דרך מיוחדת להמחשה של קונפליקטים פנימיים ולהתמודדות איתם.
כשאני הולך לטפס, הרבה פעמים אני חושב שאי אפשר לפתח כזו פרקטיקה בקיר טיפוס בגלל שאי אפשר להפנים אותו (איך אמר נזיר הזן באחד מהסיפורים: אם הסלע בתוך הראש שלכם, כנראה שהראש שלכם כבד מאוד!). לפעמים, לעומת זאת, אני יכול לדמיין מצב אפשרי כזה. נניח, ת., שהיא מטפסת מצוינת וגם בחורה די רהוטה, תתחיל לטעון יום אחד שהיא לא מטפסת כדי להגיע לסוף המסלול. "המסלול", ככה היא תגיד, "הוא רק שיקוף לתהליך הפנימי שאני עוברת כשאני מתמודדת עם משבר, מהתחתית למעלה". זה מגניב כמה דברים אפשר להגיד בעזרת קצת לימודי פילוסופיה וסמכות מקצועית. אז בהתחלה יהיו טיפוסים מודרכים ע"י "המאסטרית", ואחר כך מדיטציה לפני ואחרי טיפוס. בסוף, אם שום דבר לא יפריע בדרך, לא יהיה בכלל צורך בקיר – אפשר יהיה לתרגל את הטיפוס בבית, לבד, ולדמיין שאתה מטפס. זו ממש פריצת דרך, בלי זיעה ובלי עור יבש בכפות הידיים, הרי הטיפוס עצמו הוא לא העניין אלא התהליך הנפשי שאנחנו עוברים, לא?
אז זהו, שלא כל כך. כמו שאם תזרקו חבורה של אנשים עם אקדחים בלי תחמושת למשך כמה שנים אתם עלולים לקבל "gun-do" או "אקדח-מגע", עד כמה שהרעיון נשמע מופרך, ככה אפשר גם להפטר מהצורך בבן-זוג לאימונים ולהחמיץ את ההתמודדות עם המציאות בצורה הכי בהירה שאנחנו יכולים לקבל אותה.
אי אפשר לטפס בלי קיר ואי אפשר אמנות לחימה בלי מישהו להתמודד מולו, כמו בן זוג בשר ודם, ואי אפשר להבין בלי לעשות, לא בפרקטיקה הזו - את הפעולה הפנימית חייבים לתרגם לפעולה חיצונית. כמו סכין על אבן - ההשחזה מול המציאות נותנת להבנה את החדות שלה.