הפסקתי להתאמן בנינג'יטסו

מאת טלי ברגיל הפסקתי להתאמן בנינג'יטסו. זהו. אמרתי את זה. עכשיו זה אמור כבר להיות אמיתי. וזה לא. ממש לא. זה עדיין נשמע כמו גיבובים של אישה לא משוכנעת. כמה זמן צריך לעבור כדי שה"הפסקה" שלקחתי מאימונים תהפוך להיות "עזיבה"? או אולי זה עניין של נקודת מבט. אולי גם בעוד 10 שנים אמשיך להגיד לעצמי שאני בינתיים בהפסקה. בחודשים שעברו (אני כבר בכוונה נמנעת מלספור אותם), הבנתי מה זה אומר "לדבר ולא לעשות". כששואלים אותי אם אני מתאמנת ישר יוצא לי "כן!", ואז אני נזכרת שלעלות 16 מדרגות הביתה לא ממש נחשב ספורט. בתפיסה של�� אני עדיין מתאמנת למרות שכף רגלי לא זוכרת מהו מגע של מזרון. זה זיכרון ישן. אם אני מנסה לדמיין אותו, עולים חזרה כל הריחות של הדוג'ו, הזיעה, האדרנלין, הטסטוסטרון, הטלק, הבנגיי... אני נשבעת שעצם המחשבה מכניסה את המערכת הסימפתטית שלי לפעולה. הלב דופק, הנשימה מתגברת, העיניים מרצדות. ואז אני מחליפה ערוץ בטלוויזיה, כמה יפה כוחה של האשליה. בהתחלה לא הבנתי מה אני עושה, למה פתאום בימי שני וחמישי האוטו שלי לא מסיע את עצמו לדוג'ו. ואז העצלות התיישבה לה בנחת. פעם ידעתי את ימות השבוע בצורה ברורה: אם אתמול היה אימון אזי היום יום שלישי. אם אתמול לא היה אימון, וגם לא היה שבת, חייב להיות היום יום רביעי. מה שמזכיר לי – איזה יום היום בכלל?? אתמול ושלשום ויום לפני ויום לפני לא היה אימון.... ניסיתי לחשוב על מקומות אחרים לעשות בהם ספורט, והדברים היו נראים לי משעממים, מונוטוניים או מגניבים אבל באופן חלקי. אני לא רואה את עצמי עולה ויורדת ממדרגה בזמן שאני מניפה ידיים מצד לצד לצלילי מוסיקת טראנס בחדר מלא בנות בטייטס. הציעו לי ללכת לג'ודו, "אבל מה עם להרביץ?" שאלתי. המליצו לי ללכת לאיגרוף, "ואם בא לי לבעוט?" שאלתי. "לפחות אצלנו מותר הכול, הכול הולך. לא מכאיבים, רק מתאמנים, לומדים טכניקות, נהנים...". "אצלנו", אני לא בטוחה שאני ראויה להשתמש במושג הזה בכלל. בן זוגי חזר עכשיו להתאמן בג'ודו. כשהוא חוזר הביתה אני שואלת אותו "נו, איך היה?". "כל הזמן נפלתי," הוא אומר, (הוא מתאמן בקבוצה שיש בה רק שחורות), "כל האימון קרעו אותי והטילו אותי והכול כואב". ואז הוא מחייך. אני מכירה את החיוך הזה, אני חייכתי את החיוך הזה. זה חיוך שאומר "שום דבר לא באמת חשוב – היה כ-י-ף!!". כשאני חושבת על לחזור זה תמיד מוגבל במשהו. "קודם כל להחליט סופית", "קודם כל להיכנס לכושר", "קודם אני חייבת לראות שאני עומדת בלחצים ובלוחות הזמנים של הדברים האחרים בחיים". במשך חמש שנים היה לי ברור שביום מסוים בשעה מסוימת אני מתייצבת בדוג'ו. אמרתי פעם לחבר טוב שמתאמן איתי: "כל עוד ליבי פועם בגופי...". אז איך היום זה נראה לי כה רחוק? כל כך קשה? קשה להתמיד באימונים, זה נכון. להתאמן לאורך שנים משמעה להקריב הקרבה לא קטנה, באמת לאהוב את זה ולתת מעצמי כל הזמן. אבל גם קשה לעזוב. קשה לקחת "הפסקה". רגשות האשם, הבלבול, התסכול והפחד רודפים אותי כל הזמן. קשה להתאמן לבד, בלי קבוצה, להתמיד ולשמור על כושר כדי לחזור ולהתאמן יום אחד. וקשה לחזור. להציב חזרה את האימון במיקום גבוה בסדר העדיפויות ולהחליט שזהו, אני חוזרת להתאמן, בזמנים טובים ובזמנים פחות טובים, בזמנים פנויים ובזמנים היותר לחוצים. אני רוצה לחשוב שאחזור להתאמן. שיום אחד, בלי לחזור לכושר קודם, בלי לקנות חליפה חדשה, בלי שום אקט סמלי או גרנדיוזי, אני פשוט אופיע על המזרון ואכנס לחימום. שבצורה הכי טבעית, כאילו מעולם לא הלכתי לשום מקום יגידו לי "היי טלי, הולכים מכות היום?".... אז גם אני אחזור הביתה עם חיוך טיפשי, כי גם אני חטפתי מכות היום וגם אני מאושרת מזה.