הפלישות המונגוליות ליפן

מאת גיא רנן ההיסטוריה של יפן רצופה במלחמות וסכסוכים עקובים מדם. על רקע זה התפתחו אומנויות הלחימה ותפסו מקום מרכזי בתרבות היפנית. אולם מלחמות אלו נערכו תמיד בין היפנים לבין עצמם, בתוך מסגרת טכנולוגית ותרבותית מוגדרת ומשותפת לכל הצדדים. בני המעמד השליט, הסמוראים, שהיו גם הלוחמים, התנסו רבות בלחימה, אך, כאמור, רק בינם לבין עצמם. מלבד שני מקרים בהם אדון כאן, לאורך ההיסטוריה היפנית עד למלחמת העולם השנייה, לא פלשו כוחות זרים ליפן. שני המקרים יוצאי הדופן, הן הפלישות המונגוליות ב-1274 ו-1281. מעניין מאוד לבחון כיצ�� התמודדו הסמוראים מבחינה צבאית עם פלישות אלו של מעצמה זרה. התקופה נקראת תקופת קמאקורה (Kamakura, 鎌倉) על שם העיר בה שכן השוגון. בזמן הפלישות המונגוליות השוגון מבית מינאמוטו היה חסר כוח פוליטי אמיתי, ובשלטון המעשי החזיקו עוצרים ממשפחת הוג'ו. השלטון הריכוזי היה רופף (כמיטב המסורת היפנית), ומחוזות מרוחקים מהבירה נהנו ממידה כזו או אחרת של אוטונומיה, כאשר הסמוראים המקומיים נאמנים לאדוניהם הישירים יותר מאשר לשלטון המרכזי. באותו הזמן המונגולים הפילו את חתיתם על אסיה ואירופה. ג'ינגיס חאן (לא ג'ינג'י חאן), איחד את שבטי הנוודים המונגולים ופתח במסכת כיבושים כמותם לא ידע העולם. בתקופה בה אנו עוסקים, השטחים שהיו תחת שלטון מונגולי השתרעו מקוריאה במזרח עד להונגריה במערב, מערבות סיביר בצפון עד לבורמה ואפגניסטן בדרום. בסין, המונגולים בראשות קובלאי חאן הקימו את שושלת יואן. לאחר שכבשו המונגולים את רוב העולם המוכר, החליט קובלאי לספח גם את יפן לאימפריה שלו. בהתאם למנהג המונגולי הוא שלח ליפן משלחת שדרשה כניעה ללא תנאי, אחרת גורל יפן יהיה רע ומר (היו לו קבלות. למונגולים הייתה מדיניות ידועה כלפי ערים וממלכות שלא נכנעו להם וניסו להלחם, תוצאותיה היו לרוב אודים עשנים וערמות גולגלות). לאחר מחשבה עמוקה ועריכת שיקולים אסטרטגים כבדי משקל, לשלטונות היפנים לא היה מושג מה לעשות מול האיום הקרב ובא, והם נקטו בדרך הטובה ביותר במצבים כאלה – התעלמות. הם כלל לא טרחו לענות לדרישות המשלחת. הגיעה גם משלחת שנייה ושלישית. כשראו היפנים כי הדבר חוזר על עצמו, עשו מעשה שקול והגיוני, וערפו לשליחים את הראש. זו הייתה כמובן הכרזת מלחמה, וקובלאי נערך לפלישה. תקצר כאן היריעה מלפרט את כל השתלשלות העניינים ההיסטורית המרתקת כשלעצמה. רק נאמר, כפי שצוין קודם, שנשלחו שתי משלחות כיבוש בהפרש של 7 שנים. בשורה התחתונה, שתיהן נכשלו ויפן לא נכבשה (כפי שכולנו יודעים, אחרת היינו מתאמנים בהאבקות מונגולית במקום נינג'וטסו). המשלחת הראשונה, מנתה כארבעים אלף חיילים בצי שהפליג מקוראה. הם נחתו באזור שנקרא הקאטה באי הדרומי של יפן – קיושו. לאחר כיום וחצי של לחימה עם סמוראים מקומיים, בעקבות סופות עזות שפרצו טבעו רבות מהספינות המונגוליות, ושאר הצי חזר כלעומת שבא. המונגולים החלו להכין משלחת כיבוש חדשה, והיפנים נכנסו לפאניקה. הם הבינו כי היה להם יותר מזל משכל, והחלו להיערך לקראת הפלישה הנוספת הצפויה. ההערכות כללה בניית ביצורים בחופי הקאטה, ותורנות בין השליטים המקומיים של איוש הביצורים ושמירה על קו החוף. כמו כן נשלחו צווים המורים לסמוראים להתכונן למלחמה ולהיות מוכנים להקפצה. חשובות מכל היו כמובן התפילות הרבות שנערכו במקדשים בפניה לאלים שיגנו על המולדת. המונגולים בינתיים דאגו לבניית צי אדיר של מאות ספינות, וגייסו עשרות אלפי לוחמים. המשלחת המונגולית (גם הראשונה) כללה בעיקר מגויסים סינים וקוריאנים, כאשר היחידות הטובות ביותר, כמו גם הפיקוד, היו בידי מונגולים. המשלחת יצאה בשני ראשים – אחד מקוריאה והשני מדרום סין. האימפריה מכה שנית כאמור, ב-1281 יצאה לדרכה הפלישה השנייה. נאמר שהצי המונגולי היה הגדול ביותר אי פעם עד לזמנו. על מאות הספינות היו בין שמונים למאה אלף לוחמים וימאים ואלפי סוסים. הצי נחת באותו האזור כמו בפלישה הקודמת. הפעם נתקל בהתנגדות מאורגנת של הסמוראים, שניסו למנוע ככל יכולתם את נחיתת הכוחות על החוף. נאמר בקצרה שלאחר כחודש וחצי של לחימה, הכוחות המונגוליים הצליחו לכבוש מעט מאוד שטח. הסמוראים, הצליחו למנוע מרוב הלוחמים לרדת לחוף, והם נאלצו להישאר בספינותיהם. אולם היפנים שהיו בעלי משאבים נחותים החלו לגלות סימני תשישות. אין לדעת בוודאות כיצד היה העניין מסתיים, אבל בסופו של דבר, נמאס לאלים מהבלגן והם החליטו להתערב (במיוחד לאחר שהקיסר בעצמו נסע למקדשה של אלת השמש באיסה, וביקש שתעשה משהו למען תושבי ארץ השמש העולה). באמצע אוגוסט פרצה סופת טייפון עזה במיוחד שהטביעה את רוב הצי המונגולי שהיה עדיין בים הפתוח. הספינות הבודדות ששרדו נמלטו חזרה לקוראה. אלו שעגנו סמוך לחוף, כמו גם החיילים שהיו על אדמת יפן הקדושה, לא זכו להתקיים עוד זמן רב, כשהסמוראים דאגו להשלים את המלאכה ולהעביר אותם מהעולם. הסופה הזו כונתה רוח האלים או רוח אלוהית - קאמי קאזה ((Kami-kaze, 神風. בעקבות האירוע הזה נקראו כך גם הטייסים המתאבדים שריסקו עצמם על ספינות אמריקאיות בסוף מלחמת העולם השנייה. ניתוח ומורשת קרב הסמוראים באותה תקופה היו מורגלים בצורת לחימה מסורתית מסוימת ביותר, ונתקלו לראשונה ��אויב זר שלא פעל לפי הכללים המוכרים להם. אחת התכונות החשובות ביותר לסמוראים הייתה יכולת הלחימה האישית. לכן, ובגלל מאפיין מרכזי חשוב אחר שלהם – הכבוד, התפתחה צורת לחימה כדלהלן: כשהיו שני צבאות סמוראים ניצבים זה מול זה, היה רוכב קדימה אחד הלוחמים מאחד הצדדים. הוא היה מכריז את שמו ותוארו, ואת שמם של אבותיו ואבות אבותיו. מהצד השני היה יוצא לוחם שמעמדו וייחוסו דומים, ושחשב עצמו ראוי להלחם בקורא התגר. גם הוא כמובן הכריז את שמו ושושלתו, ואז החל הקרב. הדו קרב החל לרוב בירית חצים שורקים זה על זה מעל גב הסוס, לאחר מכן (אם לא היו פגיעות) צומצם הטווח, והחלה לחימה בנגינאטה, יארי, או חרב. לרוב הקרב היה מסתיים כאשר שני הלוחמים נפלו מסוסיהם והיו נאבקים על הקרקע בסגנון שנקרא יורוי קומי אוצ'י או יורוי גומי (yoroi kumi-uchi, yoroi gumi, 鎧組打ち、鎧組み - האבקות עם שריון), תוך שימוש בטנטו. זה שהצליח להרוג את יריבו היה כורת את ראשו, קושר אותו לחגורתו או לאוכף, והיה ממשיך לחפש יריב ראוי חדש. בסוף הלחימה הסמוראים היו מציגים לאדונם את הראשים שאספו, והיו מקבלים מענקים מיוחדים בהתאם לכמות ולמעמד הלוחמים שהרגו. בשדה הקרב היפני של אז למעשה לא היו שני צבאות מגובשים המסתערים זה על זה תוך שימוש בטקטיקה כזו או אחרת, אלא אוסף של דו קרבות בין לוחמים משני הצדדים. זאת משום החשיבות העצומה שייחסו הסמוראים לכבודם, מעמדם ושושלתם. היה זה כבוד לנצח בקרב סמוראי יריב בעל שם, והיה זה גם כבוד להיהרג על ידו. להרוג לוחם אנונימי או להיהרג על ידי אחד כזה היה דבר בלתי נתפס במושגים של התקופה ההיא. ראינו שהסמוראים העריכו יכולת לחימה אישית, ושאת לחימתם הסדירה מערכת כללים מוגדרת שבוססה על כבוד. לעומתם, את המונגולים עניין רק דבר אחד – לנצח, ומהר. טקטיקת הלחימה שלהם כללה יריית אלפי חצים במטחים, מכל אורך המערך שלהם. לא ירי מדויק וספציפי, אלא יריית 'עננים של חצים' הפוגעים בשורות האויב, מדללים אותן וגורמים למהומה ופחד. לאחר מכן הגיעה הסתערות פרשים, ולבסוף הרגלים, שהתקדמו בשורות במבנים צפופים (לא הייתה זו צורת הלחימה הקלאסית של המונגולים ביבשת. תנאי הלחימה ביפן, הביצורים שנבנו לאורך החוף, העובדה שלא יכלו להביא עמם מספר מספיק של סוסים, והעובדה שרוב הצבא הפולש הורכב מחילים קוריאנים וסינים שלחמו בצורה אופיינית להם, אילצה את המונגולים לפעול כמתואר כאן. אולי במאמר אחר נעסוק בתורת הלחימה המונגולית הקלאסית שבאמצעותה כבשו חצי עולם). המונגולים היו גם בעלי יתרונות טכנולוגיים – הם עשו שימוש ב'פצצות' מאבק שרפה, ובקשתות צלב (crossbow) שלא היו מוכרים ליפנים. נסו לדמיין לעצמכם את אחד הסמוראים, היוצא משורות היפנים ומתקדם לעבר הכוח המונגולי. הוא מכריז את שמו ומוצאו, ומחכה לבעל מעמד דומה שיצא מקרב הפולשים. ייתכן והוא גם יורה מספר חצים שורקים, כדי להתגרות בהם. בתשובה הוא מקבל מטח של אלפי חצים שממסמרים אותו לסוסו ואת הסוס לקרקע. באמת הפגנה מרשימה של יכולת אישית. במידה והוא שורד את החצים, ומסתער לעבר המונגולים (לבדו כמובן), הם פותחים את שורותיהם, ולאחר שנכנס סוגרים עליו מכל הצדדים. הסוף מגיע מהר. (טוב שהתאמנו בקרבות מול כמה יריבים..). לקח ליפנים זמן להבין שלא כולם חושבים כמותם. עד שהבינו שהמציאות מחייבת התנהגות שונה, אבדו הלוחמים המעולים והאמיצים ביותר (כי כמובן הם היו אלו שקפצו ראשונים קדימה). ערכי הלחימה של הסמוראים הכתיבו הסתערות קדימה בלי חשבון כדי לזכות בתהילה. מסופר שבמהלך הפלישה השנייה, סמוראי אחד שנלחם גם בפלישה הראשונה, שמע שכוח מונגולי המונה כמה אלפים נחת בנקודה מסוימת בחוף. הוא עזב בראש לוחמיו את המקום בו נלחמו באותו הזמן, ומיהר להגיע למקום הנחיתה החדש כדי שיהיה הראשון להלחם שם. הוא רצה ששמו ייזכר לעד כראשון שהגיע ונלחם. הוא הגיע למקום, והסתער בראש מאה לוחמים על אלפי המונגולים. מסופר כי כשרק הוא ועוד שניים מאנשיו נותרו, והוא נפצע ואיבד את סוסו, הגיע, למזלו, כוח יפני גדול שנכנס למערכה, וכך ניצל. זאת הרוח! היפנים עשו שימוש בספינות קטנות שנשאו כעשרה עד חמשה עשר לוחמים, וערכו פשיטות ליליות על האוניות הגדולות של המונגולים. הם הציתו אותן, או שהתגנבו אליהן, עלו על הסיפון והרגו את אנשי הצוות והלוחמים שהין עליהן. מסופר על סמוראי בשם קונו מיצ'יארי (Kono Michiari), שהנהיג שתי סירות שהתקרבו אל אנייה מונגולית כשהלוחמים בהן מסתירים את נשקם. המונגולים חשבו שהם באו להיכנע, ואפשרו להם להתקרב. אז עלו הלוחמים על הסיפון והחל קרב. קונו הרג את קברניט הספינה, ונמלט לאחר שהספינה הוצתה, כשהוא לוקח עמו גנרל חשוב שלקח בשבי. סיפור נוסף הוא על שלושים סמוראים ששחו לעבר ספינה מונגולית, טיפסו עליה, ולאחר זמן קצר שחו חזרה לחוף כשהם נושאים אתם את ראשיהם של אנשי הצוות. מסופר גם על קוסנו ג'ירו (Kusano Jiro), שהנהיג פשיטה על ספינה מונגולית לאור היום. למרות מטר החצים שספג, ולאחר שאיבד את יד שמאל, המשיך קוסנו להלחם וחזר לחוף רק לאחר שהספינה הוצתה ונלקחו עשרים ואחד ראשים. במשפחת שוני (Shoni) לחמו יחד שלשה דורות במונגולים. הסב, קקואיה (Kakuie), בנו קאגסוקה (Kagesuke) , ונכדו בן ה- 12 סוקטוקי (Suketoki). הנכד כמעט וביצע סֶפּוּקוׁ כי בתחילה לא נתנו לו להצטרף ללחימה. ברגע האחרון סבו תפס את ידו האוחזת בטנטו, והציל את חייו. מסופר שבאחד הקרבות הגדולים, המונגולים, שהיו בעלי עדיפות מספרית גדולה, עמדו להכריע את הכוח היפני. אז רכב קדימה הילד סוקטוקי, וכשהוא מתעלם מברד החצים הניתך מסביבו, הכריז את שמו ומוצאו וירה חץ לעבר אחד המצביאים הבכירים. החץ פילח את חזהו של הגנרל והרגו. זו הייתה ההזדמנות שלה חיכו היפנים. הם נצלו את הבהלה במחנה האויב לאחר מות מפקדם, והסתערו קדימה. לאחר קרב קשה שנמשך כל היום, החלו היפנים לסגת לעבר הביצורים מאחוריהם נערכו בלילות. לבסוף נשאר רק כוח קטן בפיקודו של הבן קאגסוקה. כוח גדול של פרשים מונגולים החל לרדוף אותם, ועמד להשיגם. תוך כדי דהירה הסתובב קאגסוקה לאחור על אוכפו ו��רה חץ שהרג את מפקד הרודפים. הסתבר מאוחר יותר שהיה זה אחד משלשת המפקדים הבכירים של כל כוח הפלישה. קאגסוקה עשה שימוש בטכניקה ידועה באותו זמן, של ירייה לאחור מעל גב סוס דוהר. סיפור אחרון, החביב עלי ביותר, הוא שהסמוראי סוקסאדה (Sukesada) נהג לפי המסורת, ומצא עצמו נלחם לבדו מול מאות פולשים. תוך כדי לחימה הוא נכנס לחורשה. הוא עשה שימוש בעצים כחוצצים בינו לבין חיילי האויב, וכך פגע במקצת ביתרון שהיה להם מכוח מספרם. הוא הרג לבדו עשרים וארבעה חיילי אויב עד שהוכרע, וגם זה היה רק מפגיעות עשרות חצים בגופו, ולא מפגיעת חייל אויב מטווח קרוב. השראה. הסיפורים האלה ואחרים מתועדים על גבי מגילות, חלקן מאוירות, שערכו הסמוראים לאחר המלחמה, במטרה להוכיח את מעשיהם ומעשיהם של אחרים ולזכות בתהילה ובגמול ההולם. (היו עדים לכל התרחשות, לכן האמינות גבוהה). סיכום והגיגים כמה נקודות חשובות. הסמוראים היו בעלי כשר לחימה אישי גבוה בהרבה מזה של הפולשים מהיבשת. כשדובר בקרב פנים מול פנים של אחד על אחד, או אף מול יריבים בודדים, אין ספק שהיפנים היו בעלי היתרון. גם איכות כלי הנשק שלהם הייתה טובה יותר, אין צורך להרחיב את הדיבור על הלהב היפני. אלו היו היתרונות שלהם (כמובן יתרון נוסף הוא שהם הגנו על ביתם, ולכן המוטיבציה שלהם הייתה גבוהה יותר משל החיילים הקוריאנים והסינים המסכנים שנשלחו על ידי המונגולים הברברים להלחם נגד שדיםגמדיםחולי נפשהיפראקטיביים, על אדמת נכר). למונגולים הייתה טכנולוגיה מתקדמת יותר במספר תחומים כפי שהוזכר קודם. מלבד זאת, חסרונם של היפנים היה בתחום הטקטי והאסטרטגי, כמו גם במסורת הלחימה שלהם שכבלה אותם ופעלה לרעתם מול אויב שלא שיחק לפי הכללים. (זה לדעתי הלקח החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהעניין. אין חוקים). לסמוראים לא הייתה תורת לחימה של יחידות גדולות. למפקדים לא היו ניסיון או שיטה בהפעלת כוחות שונים ותיאום ביניהם. המסורת הייתה של לחימה עצמאית במטרה להשיג כבוד ותהילה אישית. הפלישות אילצו את הסמוראים לשנות את צורת החשיבה שלהם, והשפיעו רבות בשנים שלאחר מכן על אופי הלחימה ביפן. למרות כל החסרונות הצליחו היפנים למנוע מהפולשים להנחית את כל כוחותיהם על החוף, ובודדו את המונגולים שנחתו במתחמים מצומצמים לאורך החופים, בלי שיכלו להתקדם הרבה לפנים האי. במצב הזה תפסה את המונגולים הקאמי קאזה שנשלחה על ידי האלים, הטביעה את ציים, ושמה קץ לניסיונות המרושעים לכבוש את מולדתנו. An Akbanaut