היום הראשון של שי עגנון בדוג׳ו

 זו הייתה תחילתו של הקיץ כשהגעתי לראשונה לדוג'ו של אקבן. האוויר עצמו התמלא ברטט מדהים של התרגשות שיחד עם הניחוחות הנינוח של חודש יוני, התחברו לריח עמוק, כמעט אינו מורגש. הייתי אמור לעבור כאן אימון קיץ, באמנות הנינג’יטסו, תחום לחימה עם שורשים הנטועים מאות שנים אחורה, עמוק באדמת יפן העתיקה.

הדוג'ו, פשוט ומחמיר, ניצב בשלווה בינות לברושים העוטפים אותו מכל עבר, עדות לרוח הפשטות והמשמעת המצויה בין כתליו. רצפת העץ, מלוטשת לברק דמוי מראה, כמעט ושיקפה את פניהם הרציניים של מתחילים וותיקים כאחד, מבטיהם מכוונים באומץ וצמא לידע.

בכל יום, קמנו עם השמש, קרני הבוקר העדינות שלה עדין לא מגלות את חומה הנורא בקשיחות היום. ציוץ הציפורים ורשרוש העלים ברוח העדינה ניגנו סימפוניה למאמץ שלנו. זיעה זלגה על המצחים והעיניים עקצו, אבל החום המתגבר רק הבעיר את הנחישות לדחוף חזק יותר, לדייק את הקאטות והטכניקות העתיקות שהועברו מדור לדור. הוותיקים, האמונים על המסורת הנערצת הזו, היוו דוגמה. כל תנועה שלהם הייתה שירה בתנועה, זורמת אך קטלנית, פרדוקס מרתק שהיה יפהפה לא פחות מאשר היה מעורר יראה. רמת ההרמוניה בין הנפש, הגוף והרוח שהם הציגו הייתה משהו שחרג מיכולת פיזית בלבד; זה היה כמעט מסע רוחני, מרדף אחר מישור קיום גבוה יותר.

ככל שמרכבת השמש הקיצית טיפסה בקשת השמיים, האימון התחזק. למרות התשישות, הייתי שורה בתוך תחושת סיפוק שגדלה עם כל יום שעובר. התנועות החלו לעצב לא רק את שרירי הגוף שנתגלו מבעד למפתח החליפה, אלא גם את הנפש והרוח, ועיצבו אותן בסגולות של משמעת, כבוד, התמדה וענווה.

עד שעליו הראשונים של הסתיו החלו ליפול, הבנתי שאיני אותו אדם שכף רגלו דרכה לראשונה בדוג'ו. הקיץ באקבן היה כור היתוך, חוויה מטלטלת שהעניקה לי תחושת מטרה והבנה.

עכשיו, במבט לאחור, אני יכול רק להביע את תודתי העמוקה, מחווה לרוחם הבלתי ניתנת לשליטה של לוחמים עתיקים.