זמר – מאסטר ג’וני קאש – דוגמה שמינית

מאת יוסי שריף

הפיסגה שעליה יושב מר ג’וני קאש היא אחת כזו שנראית היטב מכל מקום, הוא המאסטר, אוסטק, מלך. מעטים מטפסים למקום שמידת גובהו נמדדה ונחתמה על ידי כה הרבה אנשים.

קאש שמעולם לא הפסיק להופיע ולהקליט ותרם את הופעותיו וכספו לאסירים, יושב חולה, חף מאפקטים ואיפור ועושה את מה שתירגל כל חייו – הוא שר. נדמה שהחמלה שגילה מר קאש לאורך כל חייו לאסירים, למסכנים, לאחרים, נמהלת בסוף ימיו בחמלה ובסליחה שלו לעצמו

ברקע, של סרטון זה, שצולם בחופזה על ידי רומנק בביתו של קאש, תמונות מהופעותיו בכלא סן קוונטין ואפילו תמונות מביקורו בישראל שצולמו בהסרטת “גוספל רוד”. קאש עומד לאבד בשנה וחצי שאחרי ההסרטה את ידידו ויילון ג’נינגס, זמר קאנטרי אדיר, את היואי אפשטיין מ”טום פטי וההרט ברייקרס” ואת אישתו האהובה ג’ון המביטה בו בזמן השיר. כשג’ון מתה כאבו בלתי נסבל והוא מטפל בכאב זה כמו מאסטר, ממשיך להקליט.

קאש אושפז והשתחרר מבית החולים בנשוויל, עדיין ממשיך לשיר. הוא מתכנן לסיים את הקלטת האלבום החמישי בסאגה האמריקאית, אבל באותו שבוע הוא מת.

כמו מורה זן המרגיש את מותו הוא אומר לקורט לודר, שבועות לפני המועד, בראיון ב MTV: “או, אני מצפה שחיי יסתיימו בקרוב”. ואז מוסיף: “אתה יודע, אני בן 71. יש לי אמונה גדולה, למרות הכל, יש לי אמונה בלתי ניתנת לערעור”.

“אין לי כל פחד מהמוות” כותב קאש באוטוביוגרפיה שלו. “לא איבדתי דקת שינה בגללו. אני שלם עם עצמי ועם אלוהים; אני מקבל את המחלה בגלל שהיא רצון האל; זה הוא בתוך חיי. ובשעה שירצה יקח אותי מהעולם.” ג’וני קאש, שכל חייו קיים רומן הדוק עם המוות, מרגיש שלווה כשמלווהו הוותיק מתקרב.

מה הופך אדם למאסטר בכזו רמה? האם אלו השנים החולפות או הכשרון? מהו הקסם הנוסף למעשה לאחר כל כך הרבה חזרות? האם לתוך מעשה ה פרקטיס ניתן לארוג יותר מטכניקה?