אליצור שאולין נגד בית"ר קטמון


מאת יוסי שריף

חלמתי ואני עדיין חולם, מכל מיני סיבות, על שהות במנזר זן. זה כיף לברוח במחשבה, לא מחייב. אחרי ההרפתקה המסוכנת בדמיון, אפשר לפתוח את המקרר ולנוח מול הטלוויזיה. המציאות, במקום לימוד אמתי, נוחה פחות. מנזר טוב הוא מקום בעל דרישות שאינן מתאימות את עצמן לחלומות. אדם הנכנס למנזר חייב, כמו בכל לימוד טוב, לכפוף חלק מעצמו בהיכנסו בשער ולחוות לימוד הנכנס מבחוץ, ולא הנחלם מבפנים.

לפני שראיתי, דמיינתי מנזר זן כמקום מיסטי של רגיעה וחולמנות. המקום האמיתי אינו דומה לחלום שלי. כשמבקרים במקום ”’ זן”’ כמו אייהייג’י זה רק נראה דומה, לכמה שעות, כשנשארים לעבוד זה דומה יותר לטירונות בלגיון הזרים. אין בחדר המדיטציה שום פרט מיסטי. יושבים שעות עם הפנים לקיר, אח”כ קמים, הולכים, עובדים בניקיונות, במטבח או בגינה ושוב יושבים וסופרים נשימות. צריך להעיר את הנזירים האחרים בכל אגפי המנזר באותה שעה בבוקר. זה אומר שתורן ההשכמה קם בשעה 03:30 בבוקר ורץ בספרינט מטורף כשהוא מצלצל בפעמון כמעט 3 קילומטר במסדרונות של הבניינים. מתלהבים ורומנטיקנים לא מחזיקים מעמד, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים ובטח שלא לאורך שנים. יש שמוכנים לנסוע למנזר שאולין או ליפן העתיקה, מנגד – לעשות שכיבות סמיכה כל יום, לרוץ קצת, להתאמן על שק, או אולי: להגיע כל שבוע לאימונים – את זה הם לא מסוגלים לעשות. סימן הפנטזיה הוא תמיד החריקה של הבדלי הילוכים בין מהירות גלגלי השיניים בפה וברגליים.

זה הטומטום בתוכנו שחושב שהוא מוכן לקפוץ עם יאסון על אוניה ואחר כך לרוץ עם ארגורן ולגולס שלושה ימים, אבל לעשות פעם ביום כושר, סטים של מתח? זה קשה.

מה לנו ולמבנים צופני סוד על שלוחת ההר ביפן? לנו יש כוכב כלא: חוב במכולת, מילואים, ושכנים מעצבנים. לנו יש טמבל שחותך את האופנוע בצומת. לנו יש מלחמות.

נזיר שאולין לא יחזיק מעמד יותר משבועיים. יצחקו על העובד הזר הסיני, ילשינו להגירה, יגנבו לו חשמל, יפרצו לו לדירה ויאיימו עליו. ואם הוא יפעיל קונג פו, אז המפסיד בקרב יביא לו למחרת את אח שלו וכל החברים עם קרשים ובלגן. זה לא בגלל שהוא זר, זה בגלל שבמנזר לא לומדים כאן ועכשיו – לומדים שם ופעם, לא לומדים לדבר במקומית. מי שלא יודע לדבר במקומית לא יכול לתרגם את המפות העתיקות ובגלל זה הוא יתבלבל, יכנס לדיכאון, מה לעשות כשיום רודף יום ובשבוע הבא מחכה רק צו מהמילואים או קנסות חניה. מה לעשות כשבחורה מוצאת חן בעיניו? אולי בשבתו במנזר, הוא הפעיל את כל לוח המכשירים של הגוף והנפש אבל כאן ועכשיו הוא לא יוכל להרים מתג אחד של הפעלה.

הפרקטיס שלנו מתקיים כאן ועכשיו, זו משימה מאוד מאוד מאוד קשה. כאן ועכשיו מחוברים בתרבות שלנו רק עם הנאה, לא עם עבודה. במנזר של המפות העתיקות אנחנו מוקפים כל הזמן בסביבה שמעודדת את העשייה, אלא שהחברים, פייסבוק, הטלוויזיה, העיתונים – מפריעים לתרגול. צריך כאן תרגום.

הרבה בחברה המערבית בנוי על מה שחייבים לעשות (שזה בד”כ עבודה), ועל לשכוח את מה שחייבים לעשות, לשכוח באמצעות בידור. איזו צורת חיים מטורפת ושכיחה. אי אפשר להשתמש בשכחה כזו בתרגול אומנויות לחימה, צריך להתעקש לזכור. התזכורת היא האימון החוזר, התזכורת היא הסביבה הנכונה, הקושי; הרבה ישיבות ניהלנו ב ריצה עם תיקי גב בעליה להר משואה, הרבה אימונים טפטפנו בחום של הדוג’ו הישן בתל אביב. וכמה אבק וחול אכלנו בהר איתן, במדבר ובים.

“לצום במנזר אפשר בקלות שבוע, זה לתיירים. אבל חפש את מי שגר מעל קונדיטוריה וצם – לך תהיה תלמיד שלו.”

המנזר הוא כאן, מקושט במזרוני פלסטיק קרועים ומסריחים, חצוב באולמות כדורסל וחדרים מוזנחים של מתנ”ס. המנזר מתחיל במפתן הדוג’ו והדוג’ו הוא כל מקום שם זוכרים להפעיל כבוד לעשייה. הולכים כדי לאסוף כוח, הולכים ממקום ששם זוכרים למקום ששם זוכרים. צועדים דרך קירות. ראש בקיר. ככה.