אליצור שאולין נגד בית"ר קטמון

מאת יוסי שריף

חלמתי ואני עדיין חולם, מכל מיני סיבות, על שהות במנזר זן. זה כיף לברוח במחשבה, לא מחייב. אחרי הרפתקה מסוכנת בדמיון, אפשר לפתוח את המקרר ולנוח קצת מול הטלוויזיה. המציאות, במקום לימוד אמיתי, נוחה פחות. מנזר טוב הוא מקום בעל דרישות שאינן מתאימות את עצמן לחלומות. אדם הנכנס למנזר חייב, כמו בכל לימוד טוב, לכפוף חלק מעצמו בהיכנסו בשער ולחוות לימוד הנכנס מבחוץ, ולא הנחלם מבפנים.

לפני שראיתי, דמיינתי מנזר זן כמקום מיסטי של רגיעה. המקום האמיתי אינו דומה לחלום שלי. כשמבקרים במנזר ”’ זן”’ כמו אייהייג’י זה רק נראה דומה, כשנשארים לעבוד זה דומה יותר לטירונות בלגיון הזרים. אין בחדר המדיטציה שום פרט מיסטי. יושבים שעות עם הפנים לקיר, אח”כ קמים, הולכים, עובדים בניקיונות, במטבח או בגינה ושוב יושבים, פנים לקיר, יושבים וסופרים נשימות. כל בוקר צריך להעיר את הנזירים האחרים בכל אגפי המנזר באותה שעה. זה אומר שתורן ההשכמה קם בשעה 03:30 בבוקר ורץ בספרינט מטורף, כשהוא מצלצל בפעמון, כמעט 3 קילומטר במסדרונות של הבניינים. מתלהבים ורומנטיקנים לא מחזיקים מעמד, לא ימים, לא שבועות, לא חודשים ובטח שלא שנים.

עבודה זה לא תמיד הרפתקה, יש את אלו שמוכנים לנסוע למנזר שאולין או ליפן העתיקה, מנגד – לעשות שכיבות סמיכה כל יום, לרוץ קצת, להתאמן על שק, או אולי: להגיע כל שבוע לאימונים – את זה הם לא מסוגלים לעשות. סימן הפנטזיה הוא תמיד חריקה של הבדלי הילוכים בין מהירות גלגלי השיניים בפה וברגליים.

זה הטומטום בתוכנו שחושב שהוא מוכן לקפוץ עם יאסון על אוניה אבל לעשות פעם ביום, כל יום, אימון? זה קשה.

לנו יש כוכב כלא, לא מנזר: חוב במכולת, מילואים, ושכנים מעצבנים. לנו יש טמבל שחותך את האופנוע בצומת. לנו יש מלחמות.

נזיר שאולין לא יחזיק מעמד בשכונה יותר משבועיים. יצחקו על העובד הזר הסיני, ילשינו להגירה, יגנבו לו חשמל, יחנו בחניה שלו, יפרצו לו לדירה ויאיימו עליו. ואם הוא יפעיל קונג פו, אז יביאו לו למחרת את כל החמולה וכל החברים עם קרשים ובלגן ואולי איזה רימון הלם. זה לא בגלל שהוא זר, זה בגלל שבמנזרים לא לומדים כאן ועכשיו – לומדים שם ופעם, לא לומדים לדבר במקומית. מי שלא יודע לדבר במקומית לא יכול לתרגם מפות עתיקות לשטח עכשיו ובגלל זה הוא יתבלבל. מה לעשות כשיום רודף יום ובשבוע הבא מחכה רק צו מהמילואים או קנסות חניה. מה לעשות כשבחורה מוצאת חן בעיניו? אולי בשבתו במנזר, הוא למד להפעיל את כל לוח המכשירים של הגוף והנפש אבל כאן ועכשיו הוא לא יזכור להרים מתג אחד של הפעלה.

הפרקטיס שלנו מתקיים כאן ועכשיו, זו משימה מאוד, מאוד, מאוד, קשה. כאן ועכשיו מחוברים בתרבות שלנו רק עם הנאה, לא עם עבודה. במנזר עם המפות העתיקות אנחנו מוקפים כל הזמן בסביבה שמעודדת את העשייה, אלא שחברים, פייסבוק, הטלוויזיה, העיתונים – מפריעים לתרגול.

הרבה בחברה המערבית בנוי על מה שחייבים לעשות (שזה בד”כ סוג של עבודה), ועל לשכוח את העבודה, לשכוח באמצעות בידור. זו צורת חיים מטורפת ושכיחה. אי אפשר להשתמש בבידור, בשכחה כזו, בתרגול אומנויות לחימה, צריך להתעקש לזכור. התזכורת היא המאבק, האימון החוזר, התזכורת היא הקושי.

“לצום במנזר אפשר בקלות שבוע, זה לתיירים. אבל חפש את מי שגר מעל קונדיטוריה וצם – לך תהיה תלמיד שלו.”

המנזר הוא כאן, מקושט במזרוני פלסטיק קרועים ומסריחים, חצוב באולמות כדורסל וחדרים מוזנחים של מתנ”ס, בסלון בין הצעצועים של הילדים. המנזר מתחיל בכל מפתן דוג’ו והדוג’ו הוא כל מקום שם זוכרים להפעיל כבוד לעשייה. צועדים דרך קירות. ראש בקיר. ככה.