"דו", "טריקה", "דרך"

מאת אדם מיודובניק הנינג'יטסו מגיע לארץ לפני כ- 35 שנה. 900 שנה של מסורת לחימה במזרח הרחוק עושות את דרכם למזרח התיכון. ישראל היא ארץ רב תרבותית, יהודים מכל היבשות ומכל התרבויות. במשך התהוות המדינה, צומחת תרבות מעורבת: אנשים מליטא אוכלים שווארמה מטורקיה וחברה מעיראק אוכלים שטרודל תפוחים מאוסטריה. הידע שהבאנו מהגלות מקבל את תשומת ליבנו במשך השנים, אך מה עם התרבות שהייתה כאן בארץ לפני שהגענו? חייבת להישאל כאן שאלה: והיא עוסקת לא רק בידע שנכנס לחברה הישראלית (ומכאן לנינג'יטסו), ממדינות מהן הגענו, השאלה היא: כיצד השפיעו על היבוא התרבותי, מנהגי הארץ הזו? בשנות השבעים, שבר דורון נבון רצף של 900 שנה בכך שהוציא את ה נינג'יטסו מכור מחצבתו. לנין ג'יטסו ביפן יש רקע תרבותי שהתבסס ונקבע במשך השנים, הבאת דרך חיים זו במדויק לארץ ישראל היא בלתי אפשרית. היום אנו נמצאים בשלב בו הכיוון נבדק, אין לנו מרשם, אנחנו מחפשים את הדרך הייחודית לנו, לנינג'ות הישראליות. כעת, באופן מודע ובלתי מודע, כדי להחזיר את האומנות שלנו לאיזון, עלינו למצוא את ה"דרך" מחדש. זה השלב ההתפתחותי בו אנו נמצאים כיום. אך מה משפיע על עיצוב דרכינו, מתוך מה שהייה כאן לפנינו: 2000 שנה חי עם בגלות, שואף ומקווה שעם בוא המשיח, הוא יחזור לארצו. לפני כ - 250 שנה חל מהפך פילוסופי אדיר שהביא לשינוי מגמות בעולם. תנועת ההשכלה מביאה לשינוי בתודעה היהודית, בתפיסת היהדות וברעיון קידום הגאולה. העם היהודי הופך חזרה מגורם פסיבי לגורם אקטיבי. לאורך השנים, תמיד הייתה עליה לארץ, אך זו עלייה הייתה של מתי מעט, אנשים דתיים ויוצאי דופן. בסוף המאה ה - 19 מתחילים, מסיבות רבות ומגוונות, לעלות לארץ ערב רב של עולים מהגולה. עולים אלה מגיעים לארץ מדברית ובעיקר כפרית. ארץ שנחה תחת שלטון של האימפריה העות'מאנית, שהייתה בשלב זה בפרפורי גסיסתה לאחר 500 שנות שליטה מהודו ועד שערי וינה. פלסטינה נוהלה בטורקית ברמה האימפריאלית ובערבית ברמה המקומית. מגיע היהודי האירופאי ופוגש בערבי המוסלמי: גאווה בתרבות ובשפת המדבר, קבלת אורחים ונקמת דם…דת שונה, אבל אותו האל ואותו יחס לשלטון. (משמעות המילה אסלאם היא כניעה, הכניעה לאל היא ערך עליון, בין אם אתה סוני או שיעי עליך להפגין יראה כלפי האל ונציגיו (השלטון) עלי אדמות). נחזור לאותו היהודי שהגיע לארץ עם אידיאלים של יישוב הארץ: השכלה גבוהה, שנים של חוסר צדק, עם שנרדף בגלות מגיע לארץ, למדבר, נכנס לאוהל הבדואי, מתיישב לשתות קפה ולעשן נרגילה לצלילי הדרבוקה. הצבר הראשון בהתהוותו, יודע עברית, הוא יודע להגן על עצמו, הוא לא יהיה נרדף כהוריו באירופה, יהודי גאה - היהודים בגלות הושפעו מהתרבויות המקומיות והתרחקו מהתפיסות התנ"כיות של "שן תחת שן" "עין תחת עין" ו"הקם להרגך השכם להרגו" - אך כאן, בארץ ישראל, החוקים הללו ודרך החיים הזו, מתחילים לחזור. החוק המוסלמי נשאר נאמן למאה התשיעית, מי שמשקר מאבד את הלשון, ומי שגונב מאבד את הידיים. הצבר, בצורה מסוימת, מאמץ ראיה זו לחיקו בהתאם לנסיבות. מתחיל "פרויקט" השומר, יהודים עם מנטאליות של מונגולים מהערבות והשכלה אירופית מעודנת, אנשי אקדמיה ובו בזמן לוחמים עיקשים. ההשכלה באה מהאירופאים אך הלוחמניות באה מהמציאות המזרח תיכונית. הצבר אומר: "אם לא נלחם בהם כפי שהם נלחמים בנו אנחנו אבודים". מלחמת העולם השנייה נגמרת והצבר מקים מדינה. לארץ מגיעים כל אותם פליטים וניצולים של השואה ומדחיקים יחד עם הצבר, את זוועות האתמול, הם לא רוצים להיות מקסימיליאן פוזננסקי אלא משה הרפז. הם רוצים להיות ישראלים, הם רוצים להדמות לצבר. מדינת ישראל בנתה את עצמה על דוגמת הצבר הממולח והמחוספס, אבל הצבר, כפי שהסברתי קודם, בנה את עצמו על בסיס המנטאליות המקומית. בכל זאת יש הבדל מאוד רציני בין תפיסת הצבר לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה, היה הסכסוך היהודי ערבי סכסוך גיאוגרפי ופוליטי. שני הצדדים, למרות הלחימה העיקשת, שמרו על כבוד האחד כלפי השני, במגבלות המציאות. אחרי המלחמה, עם בוא יהודי הגולה, התווסף גם האלמנט הדתי וחוסר יכולת של היהודים למצוא שלווה במקום אחר בעולם. היינו אחרי השואה, ולא היינו מוכנים שדבר כזה יקרה שוב אי פעם. הערבי ממושא ל"כבדהו וחשדהו" הפך ל"חשדהו"!!! התרבות המקומית הפכה מתרבות מכובדת ומוערכת לתת-תרבות האויב, תרבות של ברברים חסרי תרבות, שפה ומנהגים... המעניין הוא שלפני שהתהליך המודע הזה ארע כבר הספיקו לחדור הרבה מהמנהגים הללו לחייו של הצבר. הצבר אינו לוחץ ידיים הוא נותן כיף ושואל "כיפאכ"?, שותה קפה שחור מפינג'אן, אוכל חומוס, שר על צלילי חליל במדבר וצועק יאללה!!! הצבר מקים מדינה ו��לחם להגן עליה, שוב ושוב. הצבר, כמו ה נינג'ה הישראלי, לא מוותר: רוח לחימה, עקרונות, הליכה יום יומית בין חיים למוות, והניסיון להגיע לאמת, להגיע לאחדות? בנינג'יטסו מצאו דרך, דרך שמתאימה ליפנים, אנחנו מחפשים דרך שמתאימה לישראלים. לצערי הקרבה שלנו למלחמות היא אחת הסיבות שהנינג'יטסו מדבר אלינו, יש כבוד, יש רעיון, יש כיוון ויש מטרה שחייבים לעמוד בה, המטרה, במובנים רבים כן מקדשת את האמצעים, אך יש עוד... הנין ג'יטסו אינו הגורם היחיד שחיפש לעצמו דרך, כאן, בישראל ובמזה"ת, תחת המעטה של אותה התרבות שעליה אני מדבר, החלו במאה ה- 12 לצוץ מסדרים צוּפים (סופים) באימפריות הערביות, מהודו ועד ספרד הממלוכית. מסדרים של מיסטיקאים מוסלמים שמטרתם להגיע לאחדות עם האל. נכון שרובנו לא אנשים דתיים, אך גם אנו מחפשים את האחדות הזו בחיים שלנו, ולכל מסדר ה"דרך" (טריקה) שלו. המסדרים האלה לא צצו משום מקום, הם התפתחו במשך 300 שנה ובהתחלה גם הם לא ידעו לאן הם הולכים ומה מטרתם. הטריקות האלה היו בנויות משני מעגלים סביב השיח': המעגל הפנימי היה מורכב מאנשים שהקדישו את כל היום או רובו לעסוק בלימודים. המעגל השני היה מורכב מקבוצה רחבה של אנשים שהיו ביום יום ככל אדם אחר, צורפים, רוכלים, אנשי מסחר ותעשייה, אך, בערב היו הם סופים. היית עובד כל היום במשרד ונפגש עם חבריך הסופים (צופים), פעמיים שלוש בשבוע ומתקדם עוד צעד, מתקרב עוד קצת להתעלות רוחנית, התנתקות מהבלי העולם הזה, והבנה רחבה יותר של מרקם היקום. הסופים לא היו פילוסופים, הם עסקו באימון גופני ומדיטציה, אנשי מעשים ולא רוח, היו ביניהם משוררים, סופרים, פילוסופים ואנשי מדע אך ה"דרך" הייתה במעשים ולא בדיבורים, לא יכולת להתקדם בהבנתך בלי לעבוד קשה, אין "מתנות" מאלוהים. הצופים עד להיווצרות ה"טריקה" ואף אח"כ, היו מאוד אקלקטיים ופתוחים, הם הקשיבו לרעיונות של בתי ספר אחרים ואף לדתות אחרות, הם היו כל כך שונים מהאורתודוכסיה המוסלמית שעד לפני 30 שנה המחקר ניסה לתת את כל הקרדיט לתופעה לנזירים נוצרים ובודהיסטים, אך כיום אין לאף אדם באקדמיה ספק שמדובר בתרבות ערבית מוסלמית. כשהיהודים הגיעו לארץ בסוף המאה ה-19 עדיין היו הרבה מסדרים צופים בארץ וכמעט כל מוסלמי היה חבר במסדר זה או אחר, גם היום יש מסדרים פעילים בארץ. אני חושב שבינינו, הנינג'ות של המזה"ת, ובין הצופים של המזה"ת יש דמיון רב. יש לנו מה ללמוד מאחרים שחיפשו ועדיין מחפשים. אבל מה לי ולכל בלבולי הביצים שכתבת פה, שואל הנינג'ה הממוצע, וזה בדיוק מה שאני אוהב. הנינג'ה הישראלי הוא ישראלי לכל דבר ועניין, הוא אינו איש של רמזים ודקויות, אדם של תכל'ס, אך הוא לא מפסיק לחשוב, לא לוקח דבר כמובן מאליו, הוא רוצה שתעשה או שתסתום את הפה ולכן בשלב זה אני אסתום את הפה.