הזיקה הבין-אישית כסיוע ללמידה

מאת ציון כהן

יש אומרים כי ההוראה היא דבר שמפריזים בחשיבותו עקב העובדה שהוראה היא לפי המילון “מתן הוראות” ואין בדעתנו לתת הוראות לאף אחד, “להקנות דעת או מיומנות” להביא לידי ידיעה” להראות, להנחות, לכוון” כל אלו כבר נעשו על יותר מדי אנשים. השאלות שעולות בקשר להוראה כגון: מה נלמד? מה הזולת צריך לדעת? והאם אנו בטוחים במה שעליהם לדעת?

השאלה הגדולה ביותר היא האם להוראה ולהקניית דעת יש טעם בסביבה בלתי משתנה? הרי הסביבה משתנה ללא הרף ומה שנלמד היום יהיה ישן בעוד כעשרים שנה ומה שיאמר היום יהיה טעון תיקון בעתיד.

הטענה היא לדבר חדש בחינוך שיש בו מטרת חינוך והוא סיוע לשינוי וללמידה. אדם משכיל הוא מי שלמד ללמוד וכיצד להסתגל ולהשתנות, אדם שתפש כי אין שום דעת וודאית ותהליך בקשת דעת נותן בסיס לביטחון, הכושר להשתנות והישענות על תהליך ולא על דעת סטטית יש בו טעם לחינוך בעולם המודרני.

התכלית בפעילות היא סיוע ללמידה, כשאדם מצליח להפוך קבוצה, כולל עצמו, לציבור של לומדים ההרגשה היא אחרת, אפילו מרגשת עד מאד. שחרור הסקרנות ויצר החקירה, מתן הדרך לדהור לכיוונים חדשים המוכתבים על ידי אינטרס שלהם עצמם, פתיחת כל דבר לשאלה ולגישוש והכרה בעובדה שהכול נתון בתהליך של השתנות זו חוויה שלא תישכח. מתוך קשר כזה צומחים תלמידים אמיתיים, תלמידים של ממש שיש בהם איזון עדין אך משתנה.

אם כן סיוע ללמידה דינמית היא מטרת ההוראה המודרנית, הדרך שבה יש  לטפח את האדם הלומד והנמצא בתהליך תמידי.

האם דרך זו ניתנת למימוש או שמא חזון תעתועים היא?

ידוע לנו כי למידה כזו אינה תלויה רק במיומנות ההוראה של המורה, לא בתחום הדעת, תכנון החומר, אביזרים חזותיים, ספרים, הרצאות והדגמות למרות שאלו תומכים בלמידה וזקוקים להם. הסיוע ללמידה בנוי על תכונות מסוימות שבעמדה, בזיקה האישית שבין המסייע ללומד.

ומה הן אותן תכונות החורגות ממיומנויות ידע גרידא?

הבסיסית ביותר היא כנות. כאשר המסייע אינו מעמיד פנים, יש לו סיכוי להצלחה.  המסייע צריך להיות בעל גישה לרגשותיו בעצמו. המורה עצמו יכול להתלהב, להשתעמם, לכעוס, להיות רגיש ואוהד מאחר והוא מקבל את הרגשות האלו כשלו ואינו צריך לכפות אותן על תלמידיו. תוצר של תלמיד יכול למצוא חן בעיניו או לא מבלי שהוא טוב או רע, המסייע מביע הרגשה ביחס לתוצר מה שהופך אותו לאדם בעיני תלמידיו. לא קל להיות אדם כזה ואין משיגים זאת בבת אחת. זהו תהליך ארוך הכולל ניסוי וטעייה, הצלחות וכישלונות. אך זהו הבסיס להוראה שאינה שיפוטית, כזו שרוצה להיות מסייעת ללמידה.

עמדה אחרת הבולטת אצל המסייעים ללמידה היא הוקרת רגשותיו, דעותיו ואישיותו של הלומד. ישנה דאגה כלפיו וקבלתו כאדם בפני עצמו. אלו הולכות יד ביד עם מתן אמון בו משום שהוא ראוי לכך כאדם. מסייע ללמידה יכול לקבל ולהבין את הפחד וההיסוס של כל תלמיד הניגש לבעיה חדשה ואת שביעות רצונו מהישג ובנוסף את הרגשות האישיים שמפריעים או מסייעים ללמידה, מתוך הבנה כי האדם הוא יצור בלתי מושלם.

יסוד נוסף בתהליך נעשה על ידי הלומד עצמו זוהי ההבנה האמפתית. ההבנה הופכת למעשית כשהמורה מבין את תגובות הלומד מבפנים ומגלה ערנות ורגישות לתהליך החינוך והלימוד בעיני התלמיד. אותו תלמיד מרגיש כי סוף סוף מישהו מבין את הרגשתו ללא ניתוח או שיפוט. כך  מושגת תרומה גדולה ללמידה.

במקרה שבו אין המורה מצליח לגלות אמפתיות כלפי הלומד צריך לחזור לבסיס הראשון: כנות או ממשיות. דבר זה מועיל יותר מאשר להעמיד פנים. כל זה אינו קל ופשוט כלל, על אותו מורה להיות כזה על פי מה שנעשה בקרבו משום שאינו יודע מה ממשי בשביל התלמיד. כדי להיות כזה על המסייע להיות קרוב לרגשות של עצמו ומודע להם, הוא צריך לקחת את הסיכון של שיתוף ללא שיפוט או ייחוס לאחרים.

כל הדברים שהוזכרו לא יתקבלו על הדעת מבלי שהמסייע ללמידה לא יאמין באורגניזם האנושי ובאפשרויות הטמונות בו, כשהדרך היא לספק לו הזדמנויות רבות ומשם יבחר את דרכו וכיוונו בלמידה. השקפת עולם זו אינה מופיעה לפתע אלא נוצרת עקב נטילת סיכונים ועל ידי עשייה ארעית. כאשר המסייע יוצר אקלים כיתתי, המאופיין על ידי התכונות שהזכרנו ונותן אמון במגמה הבונה של היחיד והקבוצה אז הוא מגלה שחולל מהפכה חינוכית קטנה. מופיעה למידה שאיכותה שונה והקצב שלה שונה והיא כוללת בתוכה רגשות שהופכות לחלק מהתנסות בכיתה. התלמיד נמצא בדרך לעיתים בהתלהבות לעיתים בעל כורחו ולומד להפוך לאדם לומד ומשתנה, הלמידה הופכת למשהו חיוני מאוד, לחיים.

ישנם קוראים אשר שואלים אם מדובר כאן באידיאל או בכלל האם הוראה כזו היא אפשרית. מאחר ותכנית זו נשמעת לא מציאותית ואידאליסטית מדי יש הסבורים שמטרה כזו לא תיתכן, ומביעים טענה המוכיחה חוסר אפשרות זה על ידי ציטוט מחקרים שנערכו במכוני מחקר מהוללים ובאוניברסיטאות ידועות. במחקרים אלו יש לעיתים מסקנה בין השיטים המרמזת כי מגוחך לנסות לעודד את כל הסטודנטים להיות יצירתיים שהרי דרושים לחברה גם אנשים בינוניים ומעטים מהם נדרשים להיות מדענים ומנהיגים. בעיני אין זה נכון: הכוח הטמון בתלמיד רגיל הוא עצום וצריך לעמול קשה כדי להוציא את זה ממנו ובכך לתרום למשאבי האנרגיה האנושית של כולנו. צריך להקדיש תשומת לב לצד האישי והבין-אישי בחברה ובחינוך משום שקורסים טובים, תכניות לימוד מעולות, כיסוי החומר לא יפתרו את הבעיה, רק בני האדם עצמם הפועלים כבני אדם ביחסיהם עם תלמידיהם ישפיעו, ואפילו מדובר במעט, הרי כבר החלו בפתרון בדרך החינוך המודרני.

לסיכום, אילו היינו מתרכזים בסיוע ללמידה ובשאלה “איך יוצרים למידה המונעת מבפנים?” אז הדרך שהצגתי הייתה מועילה יותר. אחד הדברים החשובים בדרך שהצגתי זו נכונותו של המסייע להיות אדם החווה את הרגשות והמחשבות של הרגע. חשוב לתת הוקרה, אכפתיות ואמון כלפי הלומד ליצירת אוירה נוחה ללמידה. האזנה רגישה ואמפתית מקיימת אקלים משחרר המעודד למידה והתקדמות יזומה אצל הלומד עצמו. זו הדרך שניתן דרכה לשאוף ללומדים המונעים מעצמם ומיוזמתם. לומד כזה מיטיב להתפתח תוך קיום זיקה חיובית ובונה אל זולתו.

מסייע הוא אדם ממשי שאינו מעמיד פנים ומתחזה למי שאיננו לומד,  למסייע כזה סיכויים להצליח. מסייע כזה בא לידי מגע אישי עם הלומד ופוגש אותו על בסיס אדם מול אדם. תמצית הכוונה היא להיות הוא עצמו – אחד שאינו מתכחש לעצמו. מסייע ממשי הוא אדם בעיני תלמידיו, ולא התגלמות חסרת פרצוף של תביעות תכנית לימודים. מסייע צריך קודם כל אמונה פנימית שהוא יכול להיות כזה ולתרום לשינוי. רק כך ניתן להכיע למטרה של למידה אמיתית המונעת מבפנים אצל תלמידים.