לבד

מאת ציון כהן לבד, אבל באמת לבד, לא בדידות, לא לבד מבחינה רגשית. כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו לבד, בלי אף אחד מסביב? במקום שבו שום דבר לא מפריע חוץ ממחשבות. רובנו איננו אוהבים להיות לבד ומתרחקים מכך. להיות לבד בבית או ברחוב זו לא כוונתי, אנו עדיין מוקפים בחיי היום יום אנשים, טלוויזיה, עיתונים טלפונים ועוד. אם כן מה זה להיות לבד? לבד זה כמו הרבה דברים שאנו מתרגלים: לבד זה דבר ראשון משהו גופני, עשייה של הגוף, לא של הרגש. להיות במקום בו מנותקים מגירוי חיצוני כלשהו, במקום מרוחק שאליו לא לוקחים דברים שיסיחו את הדעת: ספר, עיתון, אפילו לא חברים. ואז מה שנותר זה הרבה מחשבות, אלו שבהתחלה עוסקות בדברים פשוטים על מה שקורה בחיים החיצוניים: עבודה, חברים, משפחה. ואז אלו שנותנות להיכנס פנימה עמוק יותר ולתהות על משהו שבדרך כלל לא חושבים עליו, כי עסוקים במיליון דברים אחרים. בפעמים הראשונות זה מפחיד להתמודד מול כל אותם מחשבות שמציפות, אולם לאט לאט מגלים שזה לא נורא כל כך, הרי מי רואה אפילו אם בוכים או צוחקים ממשהו, אין מי שישפוט. גם אם אין יכולת ללכת רחוק כדי להיות לבד, ניתן ליצור "לבד גופני" במנות קטנות: אפשר, אולי, בחדר חשוך. או אם אפשר, אז לצאת מהבית לשדה פתוח, לנסוע למקום מרוחק מכל אותם גורמים שיכולים להפריע ולא לעשות דבר מלבד לשים לב. בהתחלה זה מציף ומבלבל אבל לאט לאט משהו מסתדר. הרבה פעמים, כשהמחשבות מתבלבלות, לא צריך לחשוב אלא להאזין לקולות מוכרים חיצוניים: רכב, ציפור מצייצת או סתם לרוח נושבת, ואז להירגע, לעצום את העיניים ואח"כ להאזין פנימה, לנשימה, לעצמך...