העיקרון הראשון

כך מתפתח דו, הוא צומח מתוך הצורך לקום בבוקר, לרדת למכולת.

ואלו התנאים לדו: כאשר ההכרחי יכול להפוך לבחירה והרצון מאפשר חזרה של הבחירה. כאשר אפשר לבצע חזרה מודעת של בוקר אחר בוקר, יום אחר יום, עשור אחר עשור, אז מתרחשת אלכימיה. הכבוד והקשב משנים אבק דרכים לזהב.

ואלו המרכיבים הידועים: חזרה, תשומת לב, כבוד.

סיפור ידוע – קוסן הרטיב את המכחול הענק בדיו שערבב. התלמיד הבכיר במנזר היה שם כדי לעזור ולהגיש את הגיליונות הענקיים המונחים על רצפת חדר ההתבוננות.

קוסן כתב את המילים: "העיקרון הראשון".

התלמיד התבונן ואמר: "לא רע, אבל אפשר לשפר מעט", והגיש גיליון נייר חדש.

קוסן התרכז וכתב את המילים: "העיקרון הראשון".

התלמיד התבונן ואמר: "קצת פחות טוב. הראשון היה טוב יותר". קוסן עזר להזיז את הגיליון והכין את המכחול לניסיון נוסף.

קוסן כתב שוב את המילים: "העיקרון הראשון".

"גרוע" פסק התלמיד. "אני חושב שהמורה של מנזר אייהייג'י הוא דוגמה לכתיבה בסגנון שוֹשוֹ. זה נראה כאילו שלא החלטת אם אתה כותב בסגנון שוֹשוֹ או בסגנון גיוּשוֹ".

קוסן כתב שמונים וארבעה עקרונות ראשונים. בסוף נמאס לתלמיד מהכישלונות של המורה. "סליחה," הוא בוודאי אמר, "אני הולך להשתין" והלך.

המורה כתב, בראש שקט ובדעה פנויה מטרדות, הוא כתב: "העיקרון הראשון".

״נפלא״ הכריז התלמיד כשחזר.

וזה תלוי שם עד היום כדי להזכיר: "אין קיצורי דרך", אבל יש קפיצת הדרך.

לחיי קפיצת הדרך!