מעוף הכלולות של הקמפונוטוס

מאת יוסי שריף

מישהו לא עובד אמר לי פעם: “טוב, זה לא חוכמה, אומנות לחימה זה החיים שלך, לא?” מוזר, כבר הרבה מאוד שנים אני קם בבוקר ומתאמן, הולך לקבוצות ומתאמן, רוב הזמן אני לא מרגיש שאומנות לחימה היא החיים שלי.

רואה החשבון הטוב שלי, יש לו מאחורי גבו תמיד כרכים ענקיים, כתוב על גבם “מיסוי בתנאי אינפלציה”, האם החיים שלו הם מאזנים אקטואריים? אולי, אני מקווה שלא. האם החיים של נגרים אחוזים בסיבי העץ? היה לי חבר, נגר אומן, כשהוא דיבר על המורה שלו – הנגר של מלך מרוקו – שמעתי בקולו שהחיים של קבוצת הנגרים הזו הם עץ.

בשכונה יש קבוצת ילדים שמשחקת, קבוצה נהדרת, מאמן נפלא. אני הולך לראות אותם משחקים, בגללם אני אוהב כדורגל. כשהם מתחילים משחק זה פתאום חו”ל, זו ברצלונה מול מנצ’סטר. כל מסירה נחשבת, כולם רצים כל הזמן.

יש שם כמה כוכבים. אחד מהם חלוץ אגדי של ממש, רק בן שבע. כשהוא נוגע בכדור אפילו המאמן מתפעל. הוא קם ממיטתו ושם כדור רגל ליד הכיסא עליו בארוחת הבוקר. אבל פעם אחת, כשאימא שלו לא באה לקחת אותו בזמן, הוא בכה מאוד, שכח שלפני רגע כולם קפצו עליו אחרי שער. החיים שלו היו באותו רגע משהו אחר, לא כדורגל.

אתמול התקשר אלי אודי והזכיר לי שבגלל החמסין, ממש עכשיו, לפני פסח, יש לנו סיכוי לראות מחזה של פעם בשנה. הוא הזכיר לי התכנסות שעשינו פעם, במדבר. הלכנו כמה ימים עם תיקי גב כבדים רק כדי להוריד אותם בסוף, ללכת מכות ואחר כך לחזור ברגל. היה חמסין ואותו אודי, אחד מוותיקי אקבן, הראה לי נמלה ענקית. “קמפונוטוס, היום זה מעוף הכלולות שלה” הוא אמר והוסיף: “חיילות שומרות באזור פתח הקן עם מלתעות פתוחות, פועלות מדרבנות את הנסיכות והנסיכים לצאת החוצה. ואחר כך הם מטפסים לגובה על עץ או שיח ומתעופפים. חלקם מתים, חלקם עפים למרחקים, מזדווגים באוויר. מלכות שמצליחות חיות יותר מעשרים שנה.”

“היום זו הפעם היחידה בשנה שזה קורה” אמר לי אודי אז במדבר, וגם אתמול.

וזכרתי, עמדתי אז בהתכנסות עם נבות, היו שמיים מעוננים של סוף חמסין, אחר כך ירד גשם, גשם במדבר. עמדנו בערוץ והסתכלנו על אודי מסתכל על הנמלים. על ההר מאחורינו טיפסו ליאור וגיא כדי לשלוף על הפסגה.

באותו רגע החיים שלנו היו מעוף הכלולות של הקמפונוטוס.

זה שלא עובד אמר וצדק, זו לא חוכמה.