וואבי סאבי

מאת יוסי שריף
מה יפה ומה לא? לפני הרבה שנים, ביוון, כתב מישהו שהיפה הוא נגזרת של המושלם. ומכאן הבינו אחריו שיפה זה מהודר, סימטרי, לפעמים חדש, לא מתקלקל, נצחי. הרבה מילים, מאז כתב אפלטון, נרשמו על הסיווגים האלו, מה מתאים לאידיאל היופי ומה לא. נהר גדול של מחשבה מערבית, והזרם הגדול הזה משיט אותנו עד היום, במכונית החדשה, בקווים הנקיים של גורד השחקים, בעור המתוח ותווי הפנים הסימטריים של הדוגמנית הצעירה. אידאל היופי המערבי מלא בסתירות ובפרושים שונים אבל דומה בהתכוונות הכללית. התמונה הזו יפה בעיני מתבונן מסוים בגלל שהדמעה של הליצן נראית כל כך אמיתית. והמקדש העתיק יפה בעיני מתבונן אחר בגלל שהוא סימטרי כל כך, נצחי. והפרספקטיבה החד צדדית הזו של היפה והמושלם מחלחלת לכל תחומי החיים, גם למקום שלנו, לשטח האימונים. ומתחיל בלבול שלא יגמר. העיסוק שלנו, הליכה בשבילים עתיקים של לוחמים, יכול להפוך להצגה, ואז הוא כבר לא יהיה תרגול לחימה אלא הצגה של תרגול לחימה, אולי אפילו הצגה יפה, מתאימה לערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק. גם ביפן קיימים פרושים שונים באשר ליופי, אבל קיים גם זרם מחשבתי שונה, זרם שבשבילו פשטות אינה שוות ערך לסגפנות אלא לטבעיות. מקורה של האסטתיקה הזו ב זן בודהיזם, ומשם היא חלחלה לכמה דיסציפלינות. גם לטקס שתיית התה. מוּרָטָה ג'וּקוֹ, נזיר זן מנָארָה הפסיק, לפני מאות שנים, את המנהג שרווח אז להשתמש בכלים יפים (ומיובאים) לטקס. מאה שנים אחריו, סֶן-נו-רִיקיו (1522-1591) שהיה אמן טקס תה אצל הידִיוֹשי הידוע לשמצה, יצר סוג חדש של בית תה הדומה לבית איכרים: קירות בוץ מחוספסים וקורות עץ גולמי. לצד הכלים המושלמים והמלוטשים מסין הציג סֶן-נו-רִיקיו, באותה רמת חשיבות אסטטית, כלים גולמיים שנעשו על ידי בעלי מלאכה מקומיים. בתחרות הזו של- 'מי יקשט את החדר בציורים מיובאים' 'ומי יקנה קירות מצופים עלי זהב' - הגיעו שני המורים האלו, הסתכלו עוד פעם ויצרו משהו ישן. הם יצרו אסתטיקה חדשה: ווָאבִּי-סָאבִּי. ווָאבִּי-סָאבִּי הוא מונח יפני שקיבל מאז הרבה משמעויות: ישן, טבעי, לא מושלם, מתכלה עם הזמן, גס, מחוספס וכו'. התפיסה החדשה-ישנה של הוואבי-סאבי, של "היפה", השפיעה במקומות רבים. כלים העשויים כך אינם תמיד סימטריים, הם לא חייבים להבריק. יש בהם איכות טבעית המשתפרת עם הזמן. כך יש בהזדקנות של החומר הוספה של יופי, משהו המשתפר עם הזמן. יש לי חולצת טריקו ישנה שכבר הייתה בכמה אימוני "24" ובעשרות אימוני בוקר בים, מלאה חורים, דהויה. בשבילי היא וואבי-סאבי. והקומקום של הארגון, שרוף, שחור, חרוך בעשן של המון מדורות, ידית מתוקנת בחוט ברזל, שקעים- זה גם כן וואבי-סאבי. כל שנה שעוברת, כל עלה תה שהיה בקרקעיתו רק מוסיפים ליופי שלו. אלא שלא כל דבר ישן והרוס הוא וואבי-סאבי, דרושה התערבות מכוונת, מודעות ליופי של מה שהולך להיגמר. (מודעות, כוונה, יכולת להוציא לפועל, בלי אלו אין דו) אני אוהב במיוחד את סיפור בחינת הקבלה של ריקיו אצל ג'ואו: כשג'ואו ביקש מריקיו לנקות ולהכין את החצר המכוסה כולה עלי שלכת, גירף ריקיו את החצר באופן מושלם ואז, ממש לפני שהגיע המורה, אחז בענף העץ שצמח מעל החצר ונענע אותו כך שיפלו כמה עלים. גם זה וואבי-סאבי. ואני מביט לעיתים על הפנים של חלק מהוותיקים ב אקבן ורואה את התחלות החריצים שחורצות ההבנות והשמש, ואת קימוטי העיניים של החיוכים וחושב שגם זה וואבי-סאבי, של אנשים. על הקיר בדוג'ו הישן בקרית שאול בלטו כמה מסמרי בניין ומהם ירדו פסים ארוכים של חלודה על הקיר הלבן, בדיוק מאחורי הבמבוק ששתל שם המורה שלי. זה יופי שבהתכלות, יופי בהזדקנות, יופי בחוסר השלמות המכוון. וגם אני תורם, כשלפעמים, לעיתים רחוקות, הטכניקה שלי יוצאת מושלמת מדי אני מפזר כמה עלים, משבש קצת את הנשימה, אולי מועד קלות בסוף ההטלה. רק שלא אפול למלכודת החדש, המצוחצח והמושלם. ומסביב, גם כן, הכול לא מושלם, לא גמור בכוונה, אינטימי, טבעי, יפה בעיני מאוד: הטכניקות, הנדן הישן של החרב שלי, הטריקו המחורר, האנשים. לאט לאט - אקבן וואבי סאבי.