מיותר

מאת יוסי שריף
תלמיד שאל אותי: “למה אי אפשר לעשות חימום עם טי שרט ואחר כך ללבוש את החולצה? עם בגד האימון הכבד חם לי.”

“איזו שאלה לא תרבותית”, חשבתי.

כאן היה צריך הקואן להסתיים ואפשר היה לישון עם חיוך עד עצם היום הזה, אבל אני לובש חלק עליון מקנווס כבד, שחור וחצאית קרב, הקאמה שמה. זה מה שאני לובש לעבודה. בגילי אני עובד עם חצאית.

“…” אומר המבט המזועזע של תלמידים שבסוף שבוע מדוושים על אופניים מלופפים בטייטס צבעוני. “אלבש טייטס, משקפיי שמש ממותגות, כובע לייקרה צהוב, אבל חצאית שחורה? זה מיותר, אין סיבה שאעשה מעצמי צחוק. “

זה מיותר, אבל יש סיבה שנעשה מעצמנו צחוק, סיבה שקשורה למושג הכבוד. כבוד של עשייה הוא תמיד מיותר, תמיד לא הכרחי.

כשסיפרתי את זה באימון, וותיק אחד אמר לי: “בתעלה, במלחמת יום כיפור, היה ברור לי שזה הסוף שלנו, או שנמות או שנילקח בשבי. זה היה נראה לי אז כמו סוף העולם. לא ידעתי אם נראה את השמש מחר בבוקר.”

הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לומר, אני עתיק, אבל ביום כיפור הייתי בסוף בית ספר יסודי, אז הקשבתי.

“ניקינו נשקים אישיים ומקלעים, אחר כך ציחצחנו נעליים.” הסתכלתי עליו טוב טוב, אף פעם לא מחמיץ אימון, וביום כיפור, מתחת לשמיים שחורים מעשן, כשאש ארטילרית נוחתת ליד, הוא ציחצח נעליים. נראה לי מתאים.

אם השאלה ששואלים היא “מה יצא לי מזה?”, בבית הספר הישן השאלה היא: “איך עושים?” כשאני מנסה לענות לשאלה הראשונה אין לי תשובה, אני שותק – מה יוצא מזה? כלום לא יוצא מזה, כלום, זה מיותר.

יתכן שאמוץ זהבי היה חושב שזו הרחבה של עיקרון ההכבדה. יתכן. אני חושב שזה פשוט חזק. לעשות דברים הכרחיים זה גם טוב, אבל לא כמו לעשות דברים מיותרים: להתייחס בכבוד למבוגרים מאיתנו, לא לגנוב גם כשאף אחד לא מביט, לשים הקאמה וגי ביום חם, להיות מענטש. מיותר.

טמבל

מאת יוסי שריף

כמה ימים אחרי שפרקתי את כל הכדורים מהמחסניות ונשפטתי על איזה חוסר מחלקתי נחתתי בהונג קונג ומשם בסירה ישר למקאו. על הסירה המהירה, למרות רסס המלח הייתי יכול עדיין להריח את הריח של הבפנים של אוהל אמריקאי.

אחה”צ, באי שלו, על רציף מול שפך נהר הפנינים, הציג לי ניר אדין אונגר לין חבר: “תכיר, זה ז’ה ז’ה”. היו שם המון ספינות סיניות כאלו.

“אהלן ז’ה ז’ה” אמרתי באנגלית.

“ז’ה ז’ה היה שכיר חרב בכמה מקומות בעולם ועכשיו הוא נח כאן”.

הסתכלתי על הפורטוגזי השמנמן והנחמד. למה לא בעצם?

ז’ה ז’ה דיבר ישר. “יש הלילה טקס חניכה של טריאדה של הסן טונג, זה באי המרכזי, במקאו סיטי, ואני מזמין אותך ניר, גם כמנהל פארק הג’ונגל של מקאו וגם כחבר קרוב.” אחר כך התברר לי שככה הוא דיבר תמיד, חצי ברשמיות וחצי בנעימות. שתינו תה ואכלנו לחמניות ממולאות במשהו מתוק. אחרי שדיברנו קצת הוא הזמין גם אותי.

אי אפשר לסרב להצעה כזו, הטריאדות הם שם כולל לארגוני פשע ממוסדים בסין ובעבר כל צעיר שם היה עובר מעין הכשרה באומנות לחימה סינית. לא יכולתי לדמיין איך טקס חניכה יהיה והתאים לי להיות אנתרופולוג.

בלילה נסענו לאי המרכזי, אני עדיין הרחתי אוהלים ואבק שריפה. הגענו לבניין של שתיים עשרה קומות וטיפסנו לאט לקומה תשיעית, מזיעים. אין בבנין כזה מעלית וחדר המדרגות שנפתח לפיר אמצעי רחב הריח כמו יום העצמאות בארץ. משפחות צלו בשר על האש וכשהגענו אל הקומה התשיעית הצצתי למטה, לתחתית חדר המדרגות המטורף הזה, דרך האויר העכור אי אפשר היה להבחין בקומות התחתונות.

בדירה, על שולחן ממש גדול היה פסל של אליל מוזהב שלא עורר בי שום אמון, לא מכיר ולא ראיתי אותו אף פעם לפני כן. לידו היו מונחים מכוניות, סיגריות, פרות, בתים, וירקות עשויים מנייר ולידם צרורות גדולים של כסף מזויף – ככה זה בסין: כסף רוחות, בתי רוחות, מכוניות רוחות. הכל היה אפוף עשן קטורת ביחד עם ריח של עיתון שרוף משריפת כסף רוחות, בתי רוחות ומכוניות רוחות. בחדר ליד ייבשה אשתו של הכומר את השער עם מייבש. לפעמים יצאה כדי לנהל שיחת צעקות עם בעלה. בעלה היה מפסיק את קריאת הדהראני, צועק עליה בחזרה וממשיך כאילו כלום.

אני מסתכל – חם אימים, על הספה יושבים מפוקפקים צעירים עם גופיה ומגבת קטנה שאתה מנגבים כל הזמן את הזיעה ומפוקפק מבוגר יותר עם ז’קט ומשקפי שמש של אריס סאן שלא מזיע בכלל. ההפך, כשהסתכלתי עליו התחלתי אני להזיע. אדם מלחיץ.

ז’ה ז’ה מסביר שהטקס נועד להגנה של יכולות העבודה של החבר’ה במקום, שכולם כאמור שייכים לטריאדה: “באיזה שהוא שלב האל יורד לחדר ואז כולם מוגנים מפציעות.” חייב להגיד שגיחכתי, בדיוק ירדתי מקו בלבנון.

אחרי שהכומר עשה הרבה דברים משונים עןד יותר הוא אמר לז’ה ז’ה שאמר לי: “האל ירד לחדר”. שום דבר. לא הרגשתי שום דבר מיוחד – רק דירה מסריחה עם מייבש שיער ועבריינים שיושבים על ספה  בתור לרופא וקוראים עיתון.

הכומר הוציא גרזן קצבים סיני ובדק את החוד שלו על נייר, נחתך בקלות. אני מכיר את הגרזנים האלו. “האל של הסן טונג כל כך חזק שהוא מגן אפילו על זרים” הפתיע הכומר, “בוא” הוא סימן לי. “אין מצב” אמרתי בלי להתבלבל, וזה הדבר הכי מצחיק שהחבורה שם שמעה בגלל שכולם, כולל הכומר, התגלגלו מצחוק.

“אז בוא אתה” הוא סימן לניר כשהוא גמר את הצחוק, וניר, בלי היסוס, הוריד את החולצה. גם הכומר לא היסס, ביצע מודרה ודפק לניר מכה איומה עם הלהב של הגרזן בבטן. ניר חייך לבש את החולצה והתיישב. “לא כאב לך?”. “לא הרגשתי כלום.” הוא אמר, והוציא סיגריה. יצאתי פחדן.

הטקס המשיך, עשן, תנועות מוזרות וכולי. אשתו של הכומר סיימה את הפן והצטרפה וכל המפוקפקים קיבלו חיתוכים רציניים כשמודרות מסובכות של הכומר מקדימות כל חיתוך ומכה. אני לא האמנתי בכלום, כלום. לא חשבתי שהאל יורד, לא חשבתי שהוא מגן על אף אחד ובטח לא על אשכנזי מסריח כמוני. לא הבנתי איך קורה הטריק אבל חשבתי שזה תלוי באמונה של החניך. אני בכל אופן לא האמנתי בכלום.

ככה עברה חצי שעה. לא יודע מה קרה אבל פתאום נמאס לי, לא היה אכפת לי למות. “אני מוכן”, אמרתי לז’ה ז’ה, והוא סימן לבחור עם משקפי השמש שסימן לכומר. הורדתי את החולצה, הסתכלתי על הבטן שלי טוב לראות מה קורה כי הייתי בטוח שהוא שופך לי את המעיים. וראיתי, הכומר דפק לי מכת הכנה עם צד הלהב ואח”כ חיתוך כל כך חזק עם החוד שזזתי צעד לאחור. מזל שחשקתי שיניים. על הבטן נשאר לי קו דק לבן איפה שהלהב פגע.

זאת הוכחה, שלא משנה איזה דברים מופלאים קורים לבנאדם, אם הוא טמבל אז הוא טמבל עד שנס חותך אותו.

זה היה לפני עשרים שנה, אני הייתי כמה ימים אחרי מילואים, בלילה הראשון במקאו. שכחתי את הריח של האבש”ש והאוהל. יצאנו מהדירה, ירדנו במדרגות והלכנו מהר ברחובות. אני זוכר שעברנו ליד מקדש עם ריח של קטורת. אחר כך במועדון לילה של המאפיה שתיתי מיץ אננס עם ניר וז’ה ז’ה וראש הטריאדה ישבו לידי ושתו קוניאק של אלף דולר בתא הפרטי של הבוס של הטריאדה. לא הבנתי אז כלום.

העיקרון הראשון

כך מתפתח דו, הוא צומח מתוך הצורך לקום בבוקר, לרדת למכולת.

ואלו התנאים לדו: כאשר ההכרחי יכול להפוך לבחירה והרצון מאפשר חזרה של הבחירה. כאשר אפשר לבצע חזרה מודעת של בוקר אחר בוקר, יום אחר יום, עשור אחר עשור, אז מתרחשת אלכימיה. הכבוד והקשב משנים אבק דרכים לזהב.

ואלו המרכיבים הידועים: חזרה, תשומת לב, כבוד.

סיפור ידוע – קוסן הרטיב את המכחול הענק בדיו שערבב. התלמיד הבכיר במנזר היה שם כדי לעזור ולהגיש את הגיליונות הענקיים המונחים על רצפת חדר ההתבוננות.

קוסן כתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “לא רע, אבל אפשר לשפר מעט”, והגיש גיליון נייר חדש.

קוסן התרכז וכתב את המילים: “העיקרון הראשון”.

התלמיד התבונן ואמר: “קצת פחות טוב. הראשון היה טוב יותר”. קוסן עזר להזיז את הגיליון והכין את המכחול לניסיון נוסף.

קוסן כתב שוב את המילים: “העיקרון הראשון”.

“גרוע” פסק התלמיד. “אני חושב שהמורה של מנזר אייהייג’י הוא דוגמה לכתיבה בסגנון שוֹשוֹ. זה נראה כאילו שלא החלטת אם אתה כותב בסגנון שוֹשוֹ או בסגנון גיוּשוֹ”.

קוסן כתב שמונים וארבעה עקרונות ראשונים. בסוף נמאס לתלמיד מהכישלונות של המורה. “סליחה,” הוא בוודאי אמר, “אני הולך להשתין” והלך.

המורה כתב, בראש שקט ובדעה פנויה מטרדות, הוא כתב: “העיקרון הראשון”.

״נפלא״ הכריז התלמיד כשחזר.

וזה תלוי שם עד היום כדי להזכיר: “אין קיצורי דרך”, אבל יש קפיצת הדרך.

לחיי קפיצת הדרך!




חמש המילים החשובות ביותר למורה – קואן 11

מאת יוסי שריף

מורה לאומנות לחימה צריך לדעת להגיד חמש מילים בזמנים המתאימים, לא יותר.

  1. ברוך הבא
  2. דרך צלחה
  3. ואללה

ביפן היה נזיר זן שגר ליד כפר. ביום שהתגלה שנערה אחת בהריון מתקדם, הצביעה הנערה על הנזיר: “התינוק שלו” אמרה. מיד לקחו לו את המענק וכשנולד התינוק הביאו לו אותו, שיטפל.

סיכם ראש הכפר: “מאדם ברמה שלך ציפינו להרבה יותר, אנחנו כיבדנו אותך ואתה נתת לנו סטירה בפרצוף. גם נזיר צריך לדעת מה הגבולות. חוצפה שכזאת, בלי הכסף שלנו והתמיכה שלנו לא היית מגיע לכלום. לפחות עכשיו התגלה הפרצוף האמתי שלך”. המון אנשים כועסים הנהנו בהסכמה.

“וואלה” אמר הנזיר, לקח את התינוק וטיפל בו מאוד יפה.

עברה שנה והבחורה לא יכלה להמשיך. “זה התינוק של השכן, סליחה”, התוודתה.

“מתנצל” המהם האבא של הנערה: “חלה טעות קטנטנה. מטופש שחשדנו באדם כמוך”.

הנזיר הסתכל עליו, נכנס לבקתה, חיתל את התינוק, הלביש אותו, הושיט אותו לאם ואמר: “וואלה”.

“ברוך הבא” אלו שתי המילים שאני אומר למי שמתחיל, “דרך צלחה” כשמישהו מפסיק, “וואלה” זו המילה המתאימה לכל הזמנים האחרים. בכל פעם שאני מוסיף מילה נוספת אני מצטער על כך.

טוב לא רק לנזירים אלא גם לכמעט תלמידים. באחריות. וואלה.

 

אתה אלוף הארץ? – קואן 10, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

מאת: יוסי שריף

“הלו?”

“שלום מדבר יוסי”.

“תגיד, אתה מלמד הגנה עצמית? לחימה?”

“בערך, אני מלמד אומנות לחימה שיש בה גם הגנה עצמית”.

“איזה לחימה זה?”

“אני מלמד נינג’יטסו“.

“וואלה?”

“וואלה”

“תגיד, אתה מכיר את יעוז פלגובסקי?”

“לא, מי זה?” אני מתעניין.

“אלוף הארץ!”

“במה הוא אלוף?” אני חוקר בנימוס.

“הוא אלוף הארץ”.

בשלב הזה נמאס לי קצת, אבל הקואן נראה לי קרוב. אז אני שואל: “איך אני יכול לעזור לך?”

“יש לך חגורה שחורה?”

יש לי דאן 5.

“לפלגובסקי יש חגורה שחורה בג’וג’יטסו, בקארטה, באגרוף וקונגפו

“אז למה אתה לא לומד לומד אצלו?”

“הוא בכלא בתאילנד”

“אה”

“ואתה אלוף הארץ?”

“לא”

“טוב ביי. אני יחזור אליך”.

“לא”

יש לכם שיקויים? – קואן 9, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

מאת: יוסי שריף

“שלום אתה מלמד נינג’ה?”

“שלום, מי זה?”

“שלום”

“שלום שלום”

“תגיד אתם מלמדים נינג’ה, איך להיות נינג’ה?”

זה הולך להיות עדין, חשבתי. “לא בדיוק, אנחנו לוקחים את הטכניקות העתיקות של השיטה שלנו מבצעים אותן במדויק ואחר כך בודקים אותן מול שיטות לחימה…”

“מה?”

“בודקים אותן במגוון של סיטואציות קרביות”.

שתיקה, ואז: “תגיד, אתם עושים סלטות? לומדים סלטות באוויר?”

“כחלק ממערך אימונים אנחנו לומדים איך ליפול נכון במגוון הטלות, לפעמים זה סלטה” עניתי.

שתיקה. הרגשתי שהוא אוזר אומץ לשאול את הקואן.

“תגיד, יש לכם שיקויים? אתם לומדים שיקויים?”

“מה?”

“יש לכם הכנת רעלים? לקצה של השוריקן, יש שיקויים?”

עכשיו הבנתי: “לא, אבל אחד הוותיקים מברמן בפאב קרוב”.

שתיקה.

“אתה לא מלמד שיקויים?”

“לא” אני מתנצל.

“וזה נינג’ה? אתם לומדים נינג’יצו?”

“כן”

“אני רוצה ללמוד שיקויים”.

שתיקה.

“טוב,” אני אומר, “ביי”.

“תודה”

“על לא דבר”.

מה השעה? – קואן 8, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"


מאת: יוסי שריף

“שלום, אתה מדריך צ’ין צ’יצו?”

“לא, אני מדריך נינג’יטסו“.

“בוא תספר לי על זה, מה זה?”

“זו אומנות לחימה יפנית אקלטית שבה מתרגלים קאטות עתיקות ומבצעים קרבות במגע מלא“.

“מה זה?”

“אומנות לחימה שבה אוספים במשך מאות שנים שיטות וטכניקות ודרכי התמודדות…”

“מה זה?”

“מה בעצם אתה רוצה לדעת ?”

“כמה עולה שיעור?”

שחיתות באקבן – קואן 7, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"


מאת: יוסי שריף

כשלימדתי בבית ספר יסודי בתל אביב נתתי מתנה לתלמידים. כל ילד שהתאמן בבית הספר יכול היה להגיע חינם בערב למכבי תל אביב, לאימון טכני משלים. רק מעט ילדים ניצלו את המתנה בינהם שני אחים שהיו מגיעים כל אימון עם אביהם.

אחרי כארבע שנים הפסקתי לאמן בבית הספר ואמרתי לתלמידים שהתבגרו מאז שמי שרוצה להמשיך או להתחיל להתאמן בקבוצת הערב חייב לשלם.

יותר לא הגיעו שני האחים לאימון, אבל קבוצה שלמה של צעירים התחילו להתאמן בקבוצת הנוער והם מתאמנים גם כיום – חגורות שחורות.

אחד הוותיקים סיפר לי שהוא פגש את האבא של האחים ברחוב. “למה הילדים שלך הפסיקו להתאמן?” הוא שאל.

“עזוב, זה ממש חבל” ענה האבא, “זה כבר לא אותו דבר, יוסי התמסחר”.

בוא נבדוק את זה – קואן 6, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

מאת: יוסי שריף

לקחתי וותיק להדגמה, החזקתי אותו והראיתי לאט איך מצב הרגליים בכניסה להטלה, איך מושכים את היריב – פרטים קטנים.

“מה קורה אם היריב נותן לך אגרוף?” שאל לפתע הוותיק מול כולם.

“לא יודע, תן לי רגע לחשוב על זה”, עניתי. זה תפש אותי לא מוכן, רק חשבתי על ההטלה.

ביד אחת אחזתי בדש בגד הג’ודו ובשנייה בשרוול. קרבתי להטלה. “זה נראה לי קרוב מדי לאגרוף יעיל” הסברתי לכולם.

כשסיימתי לדבר התלמיד נגח לי ראסייה טובה בגבה ופתח אותה. שמתי על זה משהו. אחרי האימון הלכתי לאיכילוב. חמישה תפרים סה”כ.

פעם אחת מהקואן הזה הספיקה לי. אני לא בשל לזן רציני כל כך.

אז אולי תשתה קפה תורכי? – קואן 5, מתוך "קואנים של כמעט תלמידים"

כותב: יוסי שריף

ביום גשם מתקשר אלי מישהו. “הלו? כמה פעמים בשבוע אתם מתאמנים?”

“באזור המרכז אני מאמן שלוש פעמים בשבוע ובירושלים פעמיים”.

“וואלה? אין לכם יותר אימונים? אני ממש רוצה להתאמן ולהשקיע. אני תל אביבי ואני רוצה להתאמן כמה שיותר”.

“כמה אתה מוכן להשקיע? יש גם אימון קרבות בבוקר בים”, אני שואל בערמומיות, השיחה הזו אינה חדשה לי, מה שאומר שכבר עשיתי את הטריק שבסופה כמה פעמים. 

“אני רוצה להתאמן כל יום כמה שעות, אני מתכנן לנסוע ליפן וללמוד שם נינג’יטסו במנזר ואני רוצה להיות בכושר”.

“מנזר?” אני מתעניין, זה חדש, קואניסט מינזריסט עוד לא היה לי.

“כן, שמעתי שיש מנזר שאפשר להתאמן בו”

“אולי בסין” אני חושב.

“מתי אפשר להתחיל?” הוא שואל.

“עכשיו יום חמישי, או שתבוא לאימון היום או בשבוע הבא לשלישי”.

“זה די דחוף לי, אולי אפשר להתחיל מחר בבוקר בים?”

“זה מוקדם מאוד”, אני מזהיר, “וגם קשה…”.

“אתה לא מכיר אותי, הייתי בקרבי, זה קטן עלי”.

החלטתי להתחכם, כל בוקר שישי הייתי קם בחמש, מתאמן קצת על דא ועל הא ואז קופץ לים כדי להיות בשש בדיוק באימון. “האימון מתחיל בחמש” שיקרתי, “כשתגיע יהיה עוד חושך, תרים אלי טלפון לסלולארי ואני אחבור אליך”.

חשבתי: אם הלא יאומן יקרה אבטל את האימון בבית ואקפוץ לים.

“אז חמש בבוקר זה לא מוקדם מדי? יורד גשם…” ניסיתי להעיר אותו.

“מה קרה לך אחי, זה סגור”.

אחרי האימון אמרתי לרמי : “סגור שהוא יישן היום לפחות עד עשר”.